שור שחוט לפניך

א. המיגו הבעייתי

היום נעבור מעיסוק בשיטתו של רבן גמליאל לשיטתו של רבי יהושע, ונתמקד בנושא המיגו, אליו מתייחסת הסיפא של משנתנו:

ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו - שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה הימנו - אינו נאמן.

הקשר הסיפא תמוה. הגמרא אכן מנסה לבררו, וזו מסקנתה:

אמגו קאי, ואפירקין קמא קאי. אהייא? ...אהא: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר לא כי, אלא עד שלא אירסתיך, ר"ג ור"א אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, דמגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה נפשה מכהונה, וקאמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה, משום הכי קאמר ר"ג דמהימנא[1]; וקאמר רבי יהושע לר"ג: בהאי מגו דהכא מודינא לך, בההוא מגו דהתם פליגנא עילווך. מכדי האי מגו והאי מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו? הכא אין שור שחוט לפניך, התם הרי שור שחוט לפניך.

המיגו שאותו שולל רבי יהושע נראה קשה להבנה, אם לא בלתי-אפשרי. בדרך כלל, פירושו של מיגו הוא שאדם היה יכול לזכות במבוקשו לו היה טוען טענה אחרת מזו שהוא טוען, ועל כן עלינו לקבל את דבריו גם במסגרת טענתו הנוכחית. ההסבר הפשוט לכך הוא שיש כאן ראיה טובה לאמינותו, שכן לו היה חפץ לשקר - הוא היה בוחר בטענה השנייה. אחרונים רבים העלו שיש כאן יסוד נוסף, שגם ללא הגדרת הדבר כראיה, מסיבה זו או אחרת שאין כאן המקום להעמיק בהן, אדם מחזיק בכוחן של הטענות החלופיות שנמצאות באמתחתו גם כאשר הוא אינו טוען אותן.

במקרה שלנו, מדובר על אישה הטוענת שנאנסה רק לאחר ארוסיה, ועל פי ההסבר המובא בגמרא רבן גמליאל מאמין לה על סמך מיגו (בצירוף כנראה לברי ושמא) שיכולה הייתה לטעון מוכת עץ אני. אולם, לדעת רבי יהושע, אילו היא הייתה טוענת שהיא מוכת עץ, היא לא הייתה מקבלת את הכתובה, שהרי אין כל סיבה להאמין לה. על כן, הגמרא מתארת רווח אחר שהיה יכול להיות לה בטענת 'מוכת עץ אני': "דלא קא פסלה נפשה מכהונה". כלומר, האישה רוצה שנאמין לה שהיא נאנסה לאחר אירוסיה, ועל כן ניתן לה את כתובתה, במיגו שהייתה יכולה לטעון 'מוכת עץ אני'; אך אם היא הייתה טוענת 'מוכת עץ אני' היא לא הייתה זוכה בכתובה, והיתרון של טענת 'מוכת עץ אני' על פני 'משארסתני נאנסתי' הוא בכך שמוכת עץ לא נפסלת לכהונה, ואישה שנאנסה לאחר אירוסיה כן נפסלת לכהונה.

מבין ההבנות השונות שהזכרנו ביחס למיגו, ברור שלא שייך לדבר במקרה שכזה על כוח הטענה, שכן אין לאישה כוח של טענה אלטרנטיבית. ניתן לדבר רק על בירור ראייתי: יש סברה להאמין לה כיוון שהיא מצטיירת כאדם ישר - היא מודה שהיא פסולה לכהונה בעוד שהיא יכלה לטעון טענה שהייתה מכשירה אותה לכהונה.

אולם, גם בירור זה הוא בעייתי ביותר. ישנה שאלה מפורסמת על עצם המושג של מיגו כבירור: הלא לאחר שדין מיגו קיים בעולם הוא מבטל את עצם תוקפו, שכן כעת אין כל רבותא בכך שהאדם טוען את טענתו הנוכחית. בדרך כלל, השאלה אינה קשה לענ"ד - עדיין נכון לומר שלו היה האדם רוצה לשקר הייתה לו דרך אחרת לעשות כן, שהרי הוא היה נאמן בטענה האלטרנטיבית, שהייתה  מקנה לו את מבוקשו. אולם, כאן השאלה זועקת - הלא אם תלחש ציפור לאישה על דבר קיומו של המיגו, היא תדע שמוטב לה להעלות את הטענה הנוכחית ('משארסתני נאנסתי'), שכן רק כך היא תוכל לקבל את כתובתה, ובטענה האלטרנטיבית ('מוכת עץ אני') - היא לא יכולה לקבל אותה. אם כן, כיצדניתן להאמין לה על סמך מיגו זה? ואכן, כתב הריטב"א (לעיל יב:):

ואיברא דלקמן בריש פרק האשה שנתארמלה אמר תלמודא להאי מגו, ומיהו לאו מגו הוא בקושטא, דלרבי יהושע דפליג אדר"ג באומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי הכי נמי פליג באומרת מוכת עץ אני תחתיך דמאי אולמיה דהאי מהאי... אלא הכא מגו כל דהוא אמרינן, וכן בפרק האשה, משום דלדידה עדיפא לה לדעתה למימר אידך טענתא, ועיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא, ונוסחי טובא איכא דלא גרסי אלא מטעמא בתרא[2].

אמנם, מסוגייתנו משמע שיש כאן מיגו. הרי הגמרא שואלת, לשיטת רבי יהושע: " מכדי האי מגו והאי מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו?" אמנם, למסקנת הסגיה, רבי יהושע אינו מקבל מיגו זה, אבל מיגו, שמתקבל לשיטת רבן גמליאל, ישנו.

ב. הסבר המיגו

נבחן שני כיוונים שונים בראשונים בביאור העניין, הדומים במידה רבה לכיוונים השונים שראינו בשיעור שעבר בביאור הצירוף של חזקה לברי ושמא, אם כי יש להודות שכאן מדובר בסברות חלשות יותר:

א. בשיטה ישנה בשטמ"ק בדף יב: נאמר כך:

 בברי ושמא דמסייע לברי דידיה טעם ורגלים, בההוא מודה רב נחמן דברי עדיף, כיון דאידך שמא, ולהאי מסייע טעם ורגלים כגון מגו כי הכא, שהרי אשה זו אם היתה טוענת מוכת עץ אני היתה מכשרת עצמה יותר, ומדלא טענה רגלים לדבר שהיא אינה רוצה לטעון אלא האמת...בהאי ברי ושמא מודה רב נחמן.

השטמ"ק מבאר, כפי שהסברנו בשיעור הקודם, שטענת ברי המלווה בגיבוי כלשהו נחשבת לטענה המחייבת מענה, וטענת שמא אינה מענה. אלא שאין די בכך כדי להוציא ממון, וצריך גורם נוסף כדי לעשות כן - ברי טוב ושמא גרוע, או אפילו מיגו בעייתי כמו שלנו. כלומר, הגורם העיקרי המוציא ממון כאן איננו הגיבוי הראייתי הקלוש של טענת המיגו הבעייתי, אלא המצב של ברי ושמא; המיגו רק מצטרף לברי ושמא כדי להוציא ממון. אמנם, הדבר צריך עיון גדול, שכן הבירור שבמיגו כאן נראה גרוע בהרבה מזה של הברי הטוב והשמא הגרוע, שלשיטת רב נחמן ורבי יוחנן אינו מספיק כדי לחייב מענה.

ב. מהרשב"א בקידושין נ. נראה שהמיגו מתפקד כגורם עצמאי שמוציא ממון, שכן עולה ממנו שאין צורך בברי ושמא, ודי במצב של שמא ושמא:

מגו דמוכת עץ היתה לה טענה יפה יותר ולא אמרה וקא אמרה טענה שאינה יפה לה כ"כ, חזקה לא משקרא דאי לא הוה לה למימר הטענה שהיא יפה לה יותר ומגו כזה מגו הוא, ומיהו דוקא בדליכא הכחשה... אבל בברי וברי לא חשבי' מגו אלא טענה שאם טען כך הי' נאמן.

כאשר לא מדובר על הוצאה מאדם הטוען ברי, גם מיגו שכזה נחשב לבירור מספק.

כאמור, סברות אלו רחוקות מלהיות פשוטות, ועל כן יש לתמוה על דברי הגמרא אצלנו, שעד כדי כך מגיעה הכרתה במיגו זה, שהיא אף מוכנה להעלות את השאלה:

מכדי האי מגו והאי מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו?

ג. "שור שחוט לפניך"

תשובת הגמרא לשאלה זו היא "הכא אין שור שחוט לפניך, התם הרי שור שחוט לפניך". ננסה לעמוד על מספר הבנות בראשונים במהותו של חילוק זה ובביאור משל השור השחוט.

שיטת התוספות

התם שור שחוט לפניך, דהרי אין לה בתולים, ואינה יכולה לומר בתולה אני, כמו בשור שחוט שאין יכול לומר חי הוא, ולהכי בין אומרת משארסתני נאנסתי בין אומרת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא. הכא אין שור שחוט לפניך, ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם.

לשיטה זו, אולי תשובת הגמרא אומרת בעצם את הסברה הפשוטה, שלאורך חלקו הראשון של השיעור ניסינו להבין כיצד ניתן שלא לאומרה - לא ניתן להפעיל מיגו כאשר הטענה החלופית לא הייתה זוכה בתוצאה המבוקשת שבה זוכים כעת. כלומר, רבי יהושע אינו מוכן לקבל את ההסברים הבעייתיים שראינו, אך הוא חש צורך לומר שאין לו התנגדות לעצם מושג המיגו.

שיטת בעל המאור

לפני בעל המאור הייתה, כפי הנראה, גרסה שונה לתשובת הגמרא: "התם אין שור שחוט לפניך, הכא הרי שור שחוט לפניך". על בסיס גרסה זו הוא הציג הבנה שונה במשל השור ובפשר החילוק:

התם אין שור שחוט לפניך. פירוש: גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, חזקה דממונא מרעא ליה לדיבורא דידה; כי היכי דמרעא ליה לשחיטה חזקת איסור שהבהמה עומדת בה בחייה עד שיודע לך במה נשחטה.

בעל המאור אינו מחלק בין איכות המיגו בשני המקרים, אלא רק בין הנסיבות - מיגו אינו מועיל כנגד חזקת ממון. אנו עדיין נעמיד ממון על חזקתו, כשם שבמצבי ספק בכשרות השחיטה אנו מעמידים את הבהמה בחזקת איסור[3].

אם כן, במקרה של המשנה שבו מודה רבי יהושע - "באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו" - עלינו להבין שהמיגו אינו יוצא נגד חזקת ממון. אולם, הדבר אינו פשוט. בקרקע, בניגוד לממון ולמטלטלין, ההכרעה הבסיסית אינה על פי השאלה מי מחזיק בנכס, אלא מי המרא קמא שלו - האדם האחרון שידוע לנו שהיה הבעלים של הנכס. במקרה של המשנה, האדם מודה שהבעלים הקודמים של הקרקע היו הצד שכנגד ואביו, והשאלה היא האם הוא קנה מהם את הקרקע או השתלט עליה שלא כדין. ואם כן, היה מקום לומר שלצד השני יש חזקת ממון, ואם מיגו אינו מועיל כנגד חזקת ממון - הוא אינו אמור להועיל כאן.

כיצד ניתן להבין, אם כן, את דברי בעל המאור? נראה שניתן להציע לכך שתי דרכים שונות:

א. בעל המאור בעצם מצטרף כאן למחנה גדול בראשונים הסבור שאין אומרים מיגו להוציא ממון. ויש לבחון אם הוצאה במיגו מחזקת מרא קמא בקרקע נחשבת למיגו להוציא. מדברי התוס' בב"ב עולה שמדובר במחלוקת אמוראים. כך נאמר בגמרא שם:

ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? א"ל: מינך זבינתה והא שטרא, אמר ליה: שטרא זייפא הוא; גחין לחיש ליה לרבה: אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו; אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. אמר ליה רב יוסף: אמאי סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא. ההוא דאמר לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, א"ל: שטרא זייפא הוא; גחין לחיש ליה לרבא: אין, שטרא זייפא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא: אינקיט האי בידאי כל דהו; אמר רבה: מה לו לשקר? אי בעי אמר ליה שטרא מעליא הוא. א"ל רב יוסף: אמאי קא סמכת? אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.

(ב"ב, לב. - לב:)

לשיטת רב יוסף לא ניתן להפעיל כאן מיגו גם במקרה של ויכוח בין על קרקע בין המרא קמא ליושב בה לטובת היושב. התוס' ביארו את שיטתו בכך שיש כאן מיגו להוציא:

תימה, דליהמניה במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא? ותירץ ריב"ם דלא אמרי' מיגו להוציא ממון, ומה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום, דקרקע בחזקת בעליה קיימא... ולא אמרי' מיגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו ע"י מיגו.      

(ד"ה אמאי).

כלומר, לשיטת רב יוסף מיגו לטובת היושב בקרקע כנגד המרא קמא הוא מיגו להוציא. רבה אינו בהכרח חולק עליו בנקודה זו, שהרי הוא מפעיל את המיגו גם כדי להוציא ממון. אולם, בהמשך הגמרא מובאת שיטה נוספת המחלקת בין המקרים:

אמר רב אידי בר אבין: הלכתא כוותיה דרבה בארעא, והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי; הלכתא כרבה בארעא - דהיכא דקיימא ארעא תיקום, והלכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי - דהיכא דקיימי זוזי לוקמי.

התוספות ביארו שאף הוא סובר כדעת רב יוסף שיש בעיה של מיגו להוציא, אך הוא סבור שבעיה זו אינה קיימת בקרקע:

ונראה לר"י דהיינו טעמא דהלכתא בארעא כרבה וכרב יוסף בזוזי, משום דאמרי' מיגו לאוקמי ממונא, ואית לן לאוקמי ארעא בחזקת מרה דקיימא השתא

(ד"ה והלכתא).

כלומר, על אף שבקרקע הולכים בתר חזקת מרא קמא, אין להתעלם מכך שבעל המיגו הוא שמחזיק בקרקע, והמיגו אינו מוציא ממון מהיכא דקאי.

לפי זה, נמצא ששיטתו של בעל המאור תואמת את שיטת רב אידי בר אבין, שנפסקה להלכה[4].

ב. ניתן להציע שבמקרה זה גם רב יוסף יודה, אך לשם כך יש לומר שאף בעל המאור מכיר בהבדל שיש בין המיגו בסוגייתנו למקרים אחרים של מיגו. הלוא בכל מקרה עלינו לשאול על שיטת רב יוסף על פי התוספות, שסובר שהמחזיק בקרקע אינו יכול לזכות בה כנגד המרא קמא בעזרת מיגו - כיצד הוא יכלכל את המקרה של משנתנו: "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו"? וכאן אנו מגיעים לנושא שעתיד לחזור ולעלות בפרקנו - היחס בין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" לבין מיגו. לא נמצה נושא זה כעת, אך נציין שישנן מספר הבנות בראשונים באשר לגדר "הפה שאסר" - יש שראו בו מיגו רגיל, יש שראו בו מקרה חזק במיוחד של מיגו, ויש שראו בו גדר אחר לחלוטין: כיוון שלא זו בלבד שיכולתי לטעון טענה אחרת, אלא כל ידיעתנו על המצב נובעת מתוך דברי, ועל כן אני מציע את ההיגד שלי כעסקת חבילה, שניתן ליטול את כולה או לוותר על כולה, אך לא ניתן לקחת חלק מדברי ולהחזיקם כנגדי מבלי לקבל את שאר ההיגד שלי[5].

במקרה של המשנה אצלנו אין למרא קמא עדים על כך שהוא המרא קמא, ועצם ידיעתנו על כך מבוססת על דבריו של היושב בקרקע שבחר להודות בכך. ייתכן שמצב זה משנה את הגדרות המוחזקות ומעביר אותה אל היושב בקרקע. בדרך כלל המוחזק בקרקע הוא המרא קמא, שכן הישיבה בפועל בקרקע היא טפלה ביחס לאדם הידוע כבעלים שלה; אך כאשר עצם הידיעה על כך שהוא היה הבעלים מבוססת על דברי היושב, אזי הוא זה שנתפס כבעליה של הקרקע, וזה הופך אותו למוחזק.

ייתכן שמסיבה זו המיגו כאן נחשב למיגו להחזיק ולא למיגו להוציא, גם לשיטות שמיגו של "שטרא זייפא" בקרקע נחשב למיגו להוציא: לא מדובר כאן במיגו שהאדם היה יכול לטעון טענה אחרת, אלא עצם ידיעתנו את נתוני היסוד היא מפיו, והפה שאסר הוא הפה שהתיר.

בעל המאור מעוניין לחלק בין המקרה של דף יב: - ויכוח באיזה שלב נאנסה האישה - לבין המקרה של הקרקע אצלנו. במקרה שם ודאי שחזקת הממון היא של הבעל, שכן איננו עוסקים בנכס קונקרטי אלא בחיוב כספי, ובמקרה זה ברור שהמיגו מנסה להוציא ממון. במקרה שלנו המיגו נחשב למיגו להחזיק, מצד ההבדל שנוגע או למצב הנכס הנידון או לאופי המיגו.

שיטת רש"י

לאור דברינו עד כה ניתן להבחין בין שלושה מצבים של מיגו או מעין מיגו:

א. בצד החלש של הקשת נמצא המיגו הגרוע של דף יב: (נאמנות בטענת 'משארסתני נאנסתי' במיגו שהייתה טוענת 'מוכת עץ אני'), שאינו נשען על טענה חלופית מנצחת.

ב. בצד השני ניצב "הפה שאסר", שבו כל ידיעתנו נשענת על הודאת הנתבע, שיש הטוענים שהוא בכלל חורג ממושג המיגו ויש לו אופי משלו בעל יתרונות רבים.

ג. בתווך נמצא המיגו הרגיל, שבו אדם חייב להשיב בטענה זו או אחרת, והוא היה יכול להשיב בטענה זוכה ובחר להשיב בטענה אחרת.

כאשר באים לחלק במסגרת שיטת רבי יהושע בין מקרים שונים של מיגו, ניתן להציב את הגבול בין המיגו הגרוע למיגו רגיל, כפי שהסברנו את התוס'. לחלופין, ניתן גם לחדש שרבי יהושע שולל את עצם המושג של מיגו רגיל[6], ומקבל רק את דין הפה שאסר. רש"י נקט באופן ברור בדרך השנייה, אך הוא הפליג ברף הגבוה שבו צריך לעמוד על מנת להגדיר את המקרה כ"הפה שאסר", ובכך צמצם עד מאוד את מושג המיגו לשיטת רבי יהושע; וכך כותב רש"י:

שהפה שאסר - זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר...

מודינא בהאי מגו דאי בעי שתיק ולא א"ל של אביך היתה כי אמר ליה נמי לקחתיה הימנו מהימן...

גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו כלומר אם שתק זה לא היו לו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה הימנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרי' מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב"ד ואע"פ שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן מגו דדלמא לא אסקה אדעתה א"נ איערומי קא מערמא.

רש"י מצמצם את המקרה שבו מודה רבי יהושע למצב שבו מדובר ביוזמה בלעדית של המחזיק בשדה, שאז אנו מקבלים את דבריו במלואם[7]. במקרה שהייתה תביעה זה כבר נחשב למיגו רגיל, שכן לא הייתה לו בעצם אפשרות לשתוק, ומיגו שכזה אינו מקובל על רבי יהושע. הראשונים תקפו רבות את שיטת רש"י[8], ויש לעיין אם דבריו אמורים רק ביחס לרבי יהושע או גם כקריטריון כללי למושג "הפה שאסר", שמשמעותי לחלק מהשיטות גם במסגרת רבן גמליאל, שכן יש לו אופי שונה מהמיגו הרגיל.

ד. הכנה לשיעור הבא

בשיעור הבא נתקדם בגמרא "וכיון דרוב נשים בתולות נישאות" עד טז: בנקודתיים.

כרקע לסוגיה ולדיוני הראשונים על אתר יש לעיין גם במחלוקת האמוראים האם הולכים בממון אחר הרוב ובראיה שהובאה מסוגייתנו: ב"ב צב. "איתמר" עד צב: "ת"ש". מקורות נוספים:

1. טז. תד"ה כיון; תוס' ישנים (מודפס בצד); תוס' שאנץ (מצורף לקמן); בעל המאור ה: באלפס ד"ה וכיון. כיצד הבין בעל המאור את הצירוף של רוב לחזקת הגוף? האם ניתן לבאר זאת באופן שונה?

2. מלחמות ד"ה כתוב בספר המאור. במה חלוק הרמב"ן על התוס' ישנים ובעל המאור? מה פשר טיעונו לגבי חזקת הגוף בסוגייתנו? עיין גם בדברי השיטה ישנה בשטמ"ק (מצורף לקמן).

תוס' שאנץ כתובות טז.

דאפילו לשמואל פריך... דרובא דפליגי בו רב ושמואל גרוע, כגון ההוא דריש המוכר, פירוש משום דההוא גברא זבין להכא ולהכא. ואע"ג דפריך התם מרוב נשים בתולות נישאות לרב, לשמואל הוה ניחא, משום דס"ד ד'רוב הנשאות בתולות יש לה קול' מגרע לה, ודמי לההיא דפליגי ביה; ומשני ד'רוב הנשאות יש לה קול' מגרעי יותר מדאי ולא דמי ליה כלל וניחא אפילו לרב. והשתא ניחא בשמעתין דפריך בין לרב בין לשמואל, דאיכא למימר דלא הוה מסיק אדעתיה ד'רוב הנשאות בתולות יש לה קול' כלל, אע"ג דבהמוכר פי' ידע לה...

שיטה מקובצת כתובות טז.

דכיון שנשאת זה ימים רבים אזלה לה חזקה דבתולה. שיטה ישנה. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל.