טעמן של מצוות 'תשביתו', 'בל יראה' ו'בל ימצא'
כפי שראינו בשבוע שעבר, התוספות הבינו שבדיקת חמץ ניתקנה כדי להרחיק את האדם מחשש אכילת חמץ בפסח. על כך שאלו תוספות: במה נשתנה איסור אכילת חמץ משאר איסורי האכילה שבתורה, שיש לתור אחריו ולבערו מן הבית מחשש שמא יבוא לאוכלו?
בתירוצם הראשון ענו תוספות, שחמץ שונה מאיסורי אכילה רגילים כיוון שיש יותר חשש שיבואו לאכול ממנו, שכן במשך כל השנה הוא מותר באכילה. בתירוצם השני, הם הסבירו שחמץ הוא איסור אכילה חמור במיוחד, שהרי שהתורה אסרה אותו גם ב"בל יראה" ו"בל ימצא". תירוץ זה מבואר בר"ן: התורה קבעה את איסורי "בל יראה" ו"בל ימצא" שמא האדם יבוא לאכול מן החמץ שבביתו. ואכן, הסבר זה מפורש בלשון הפסוקים: "תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל... שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל" (שמות י"ב, טו; יט).
דברים דומים כותב גם הכסף-משנה על דברי הרמב"ם בהל' חמץ ומצה. הרמב"ם מונה את איסור אכילת חמץ מחצות היום של ערב פסח, ורק אחר כך מזכיר את מצוַת "תשביתו", למרות שהיא מתחילה (לדעת הרמב"ם) כבר מראשית היום של ערב פסח. הכסף-משנה מסביר שחיוב ההשבתה נובע מאיסור האכילה, ולכן הרמב"ם פותח בו.
אך על דברים אלו יש לשאול: במה 'זכה' איסור חמץ משאר איסורי התורה, שהתורה ציוותה על הרחקתו ורבנן הרחיבו זאת? הר"ן בדבריו מסביר זאת בשני הסברים: ראשית - אנשים נזהרים פחות מחמץ, שכן במהלך השנה הוא מותר באכילה; ושנית - איסור החמץ הוא איסור חמור במיוחד, שכן עונשו הוא כרת.
הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תקמ"ו) נשאל אף הוא על כך, התקשה בתירוצים אלו ועל כן הציע כיוון שונה: "אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)