עיונים בפרשת השבוע עם הרב חנוך וקסמן -
שיעור 37
כי תבוא | טקס האבנים
קובץ טקסט
להאזנה
א. הר עיבל – ביום חציית הירדן?!
מעט לאחר פתיחתה של פרשת כי תבוא, משה מודיע לבני ישראל על הדברים שהם צריכים לעשות ביום בו יחצו את הירדן ויכנסו, סוף סוף, אל הארץ המובטחת.
"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ..." (דברים כ"ז, ב'-ג')
מיד לאחר הוראות אלו, משה מוסיף את העובדה כי יש להציב את האבנים הגדולות ב"הר עיבל" (שם ד') ומציין שבנוסף לאבנים העצומות המכוסות בסיד, שעליהן כתוב "התורה הזאת", בני ישראל צריכים להקים מזבח (שם). במזבח זה בני ישראל יקריבו "עולות" (שם) ו"שלמים" (שם ה'), ועליהם "לאכול" ו"לשמוח לפני ה' ". בקצרה, בני ישראל מצווים לערוך טקס מורכב, אותו נכנה "טקס האבנים".
ההוראות לטקס נראות כמורכבות משלשה מרכיבים נפרדים. בראש ובראשונה הטקס נועד להיערך ברקע מסוים, בזמן ומקום מסוימים, היום בו בני ישראל חוצים את הירדן, בהר עיבל (כ"ז: א, ד). שנית, הטקס כולל את הקמתן של "אבנים גדולות" מסוידות עליהם נכתבת התורה. ולבסוף, הטקס כולל מזבח וקורבנות לה'.
כבר במבט ראשון, ניסוח זה מעלה קושי ברור מאליו. לאורך ספר דברים, הר עיבל מוזכר יחד עם "בן זוגו", הר גריזים. למעשה, כמעט מיד לאחר הפסוקים המפרטים את ההוראות ל"טקס האבנים", התורה מפרטת בהרחבה את פרטי טקס הברכה והקללה המוזכר לראשונה בפרק הקודם (שם כ"ו, י"ט) שנועד להתרחש בהר גריזים והר עיבל (שם כ"ז, י"א-כ"ו). כפי שהוזכר בעבר, הרים אלו ממוקמים "אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (שם י"א, ל'). אולם, מקום זה נראה אחר לגמרי ממה שניתן להגיע אליו תוך יום מחציית הירדן. בבראשית (י"ב, ו') מזוהה אלון מורה כשכם, עיר הנמצאת ברכס הרי שומרון. במילים אחרות, התפאורה של "טקס האבנים" נראית כמכילה סתירה פנימית. מצד אחד, הטקס נועד להתקיים מיד, בו ביום בו חוצים בני ישראל את הירדן. מצד שני, הוא נועד להתרחש בהר עיבל / הר גריזים / שכם, מקום בהרים, הרבה יותר מאשר מרחק יום הליכה עבור המחנה הגדול של בני ישראל.
כפי הנראה, התייחסותו של משה אל ה"יּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן" בה הוא פותח את הוראותיו לטקס (דברים כ"ז, ב') אינה אמורה להיות מובנת באופן מילולי. כוונתו, כך נראה, למטאפורה, כדרך נוספת לבטא את הזמן בו עתיד האירוע להתרחש. הטקס נועד להתקיים עם ההגעה אל הר עיבל, בהרי שומרון, ולא ברגע חציית הירדן.
כמובן, אם הטקס נועד להיערך במקום זה, מדוע להדגיש פעמיים את חציית הירדן (שם: ב', ד')? אם הטקס נועד להתקיים לאחר מרווח זמן, עם ההגעה להר עיבל, מדוע מודגש שדבר זה יקרה "ביום", מדוע לנסח כך שישתמע כי הטקס חייב להתקיים מיד עם הכניסה לארץ? במקביל יש לברר, מה הייחודיות ש הר עיבל? מדוע באמת צריך הטקס להתעכב עד ההגעה להר עיבל?
בנוסף לבעיית הרקע המתוארת כאן, נוכל גם לתהות בנוגע למשמעות והסימבוליזם של הטקס. בעוד התורה מביאה את ההוראות לקיום הטקס בצורה מפורטת למדי, היא נותנת מעט מאד רמזים לגבי מטרת הטקס. בעוד אנו מבינים את ה"מה" של האבנים, הסיד, הכתב, המזבח והקורבנות, איננו מבינים את ה"למה". מהי המטרה של הקמת אבנים גדולות, כיסוין בסיד וכתיבת התורה עליהן? מהי מטרת ליווי כל זה במזבח וקורבנות "ביום", בין אם מובן מילולית או כמטאפורה, בו בני ישראל נכנסים לארץ המובטחת?
ב. מצבת זיכרון לעם
הסבת תשומת ליבנו אל פתיחת הוראותיו של משה לטקס האבנים עשויה לספק רמז לפענוח טבעו ומטרתו של הטקס. מיד לאחר שהוא מצווה את בני ישראל להקים את האבנים, לכסות אותם בסיד ולכתוב את התורה עליהן, משה מציין את מה שנראה כסיבה לפעולות המצוות. המשפט כולו, שצוטט באופן חלקי לעיל, הוא כדלהלן:
"...לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (דברים כ"ז, ג')
כפי הנראה, מילוי אחר הציווי של האבנים הוא המפתח לכניסה ואחיזה בארץ. המילה "למען" מבססת יחס של "אם-אז" בין "טקס האבנים" לבין ירושה מוצלחת של הארץ.
כמובן, דבר זה מתמיה למדי. כיצד הקמת מצבה, או אפילו כתיבת התורה, מבטיחה את ירושת הארץ? כפי שמשה מדגיש פעמים רבות לאורך ספר דברים, זוהי שמירת המצוות, השמיעה לדברי ה', ולא כתיבתם סתם על פני אבנים, המבטיחה הצלחה בארץ (ראו שם ז': י"ב-ט"ז, ח': א', י"א: ח'-ט', כ"ח: א'-ב').
ניתן למצוא תשובה לתמיהה זו על ידי הקבלה מעניינת בין "טקס האבנים" לבין הפרשיה בתורה המכונה בדרך כלל "פרשת המלך", ההוראות למינוי מלך והתנהלותו (שם י"ז, י"ד-כ). כמו בני ישראל עם חצייתם את הירדן, גם המלך מצווה לכתוב את "התורה הזאת" (שם י"ח). במקרה של המלך, מטרת "מצוות הכתיבה" היא ברורה. עליו לשמור את התורה לצדו ומכך ללמוד לירא את ה' ולשמור את מצוותיו (שם י"ט). לבבו לא ירום, הוא לא יסור "יָמִין וּשְׂמֹאול" מן המצוות וימי מלכותו ושלטון הוא ובניו יתארכו (שם כ'). אלו, כמובן, מהווים מידות, יעדים ומטרות הרצויים לא רק עבור המלך, אלא עבור האומה כולה.
לאורך ספר דברים, משה חוזר שוב ושוב על הצורך לירא את ה' ולשמור את מצוותיו (ראו שם ו': כ"ד-כ"ה, י': י"ב-י"ג). בדומה, גם זאת בהקבלה לפרשת המלך, משה מזהיר את בני ישראל מסכנת צבירת עושר גשמי והסיכון שבלב רם (שם ח', י"ג-י"ד). לבסוף, משה מזהיר פעמיים את העם שלא לסור "יָמִין וּשְׂמֹאול" מן המצוות (שם ה': כ"ט, י"ז: י"א) ופעמים רבות מצרף את שמירת המצוות עם אריכות ימים בארץ עבור בני ישראל ו/או צאצאיהם (שם ד': מ', ה': כ"ח-ל').
נראה שניתן ללמוד מהשוואה זו את הדברים הבאים. בדיוק כמו במקרה של המלך, שם כתיבת "התורה הזאת" מהווה את המפתח ליראת ה', לאי סטייה ימין ושמאל, ללב שפל ולאריכות ימים בארץ, כך גם במקרה של הכתיבה המשותפת של "התורה הזאת". כתיבת התורה מהווה באופן כלשהו את המפתח למידות הרוחניות של יראת ה', אי סטייה ימין ושמאל, לב שפל והמטרה הרצויה של הצלחה ואריכות ימים בארץ.
בעוד כתיבת התורה על אבנים גדולות עם חציית הירדן יכולה להיתפש כמשהו בדומה להצהרת משימה לאומית (אברבנאל דברים כ"ז, א'-ח'), ההקבלה לפרשת המלך מצביעה על כך שככל הנראה היא צריכה להיתפש כמעין אמצעי זיכרון לאומי. בדיוק כשם שהתורה האישית אותה נושא המלך משמשת כתזכורת תמידית, כך גם מצבת התורה של העם משמשת כתזכורת. כפי שצוין על ידי הרמב"ן (שם, ג'), כתיבת התורה על פני מצבה גדולה משמשת כאמצעי נצחי להדגשת המרכזיות של התורה ומצוותיה. היא משמשת להעניק את זיכרונם של בני ישראל ובכך את שמירת המצוות. דבר זה, כאמור, מבטיח את אחיזתם המוצלחת בארץ בטווח הקצר ואת שגשוגם בטווח הארוך.
ג. טקס חידוש הברית
בעוד הפרשנות שהוצגה כאן, לגבי הזיכרון, חושפת רבות לגבי המשמעות של טקס האבנים, היא אינה מצליחה להתמודד עם כל הפרטים הקיימים בטקס. כך, למשל, פרשנות זו לא מסבירה את עובדת היות המזבח והקורבנות חלק בלתי נפרד מהטקס. יתר על כן, פרשנות זו לא שופכת אור על ההקשר של הטקס, הצורך לבצע את הטקס מיד עם הכניסה לארץ או התפאורה של הר עיבל.
על מנת לפתח תיאוריה חילופית לתיאורית הזיכרון, וליתר דיוק על מנת לפתח מרכיב נוסף ומשלים, עלינו להפנות את תשומת ליבנו למקרה שלישי של כתיבת התורה בספר שמות, ולא בספר דברים.
לקראת סוף פרשת משפטים התורה מספרת כי כאשר ירד מהר סיני, משה אמר לעם את "כָּל דִּבְרֵי ה' " ואת "כָּל הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כ"ד, ג'). בתגובה המבשרת את תגובת "נעשה ונשמע" המפורסמת, המופיעה בהמשך הפרשיה, העם עונה כי "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שם ג'). בנקודה זו, התורה מספרת על סדרת המאורעות הבאה:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים..." (שמות כ"ד, ד'-ה')
משה שם אז חצי מדם הקרבנות באגנים, וזורק את החצי השני על המזבח. בשלב זה, הסמל של ה"משפטים" וה"דברים" שזה עתה נכתבו, כלומר התורה, חוזר אל הסיפור. בהמשך נאמר:
"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שמות שם ז'-ח')
כשהסיפור מתקדם, ה"משפטים" וה"דברים" שנאמרו על ידי ה' נהיים מוחשיים. הם נכתבים ונהיים "ספר הברית". זוהי התורה שנכתבה זה-עתה שמשה מקריא לעם, וזוהי התורה שנכתבה זה-עתה שהעם מתחייב אליה באופן מוחלט בהצהרתם המפורסמת "נעשה ונשמע". כפי ששמה של התורה שנכתבה והכרזתו המפורשת של משה לעם מעידים, התהליך כולו הוא תהליך של ברית, ומהווה כריתת ברית בין ה' לישראל על התורה שנכתבה כרגע.
כמו כן, כפי שהסיפור מצביע בבירור, ה"מזבח" לרגלי ההר, ה"עולות" וה"שלמים" כולם מהווים מוטיבים מרכזים של הברית בסיני. לרגלי הר סיני מובאים הקורבנות, ודם הקורבנות נזרק על העם כדי לחתום את הברית. לבסוף, כפי שמתאים לטקס ברית בין ה' לישראל, כל שנים עשר השבטים מיוצגים, על ידי שתים עשרה מצבות (שם, ד'), וטקס הברית מכיל רכיב של כפילות, המסמל את שני הצדדים הבאים בברית. חצי מהדם נזרק על המזבח (שם ו') וחצי מהדם נזרק על העם (שם ח').
אם לנסח זאת בדרך מעט שונה, נוכל לזהות שבעה מרכיבים לשוניים ונושאיים בסיפור ברית סיני:
- כתיבת התורה.
- הר.
- מזבח.
- קרבנות.
- מצבות.
- זיכרון של כל אחד משניים עשר השבטים.
- הכפילות והדו-צדדיות של הברית.
מיותר לציין, כי ניתוח זה מוביל להבנה כי הסיפור של ברית סיני המצוי בספר שמות והסיפור של "טקס האבנים" הנמצא בספר דברים עומדים ביחס מסוים אחד לשני. כמו הסיפור של טקס הברית בסיני, גם הסיפור של "טקס האבנים" כולל את כתיבת התורה (דברים כ"ז: ג'-ח'). בדומה, בהקבלה שניה ושלישית בין שני הסיפורים, כמו בברית בסיני כך גם סיפור האבנים כולל מזבח וקורבנות (שם ה'-ז'). בדומה, בהקבלה רביעית וכעת ברורה מאליה, כשם שהברית בסיני נערכה בצלו של הר, כך גם "ברית האבנים" נערכת בצלו של הר, הר עיבל, הנמצא בארץ ישראל. לבסוף, בהקבלה הנושאית החמישית, שני הסיפורים כוללים אבנים ומצבות.
כאמור, הסיפור של ברית סיני מורה על מצבות, המסמלות ומנציחות את השתתפות כל אחד מהשבטים (שמות כ"ד, ד'). כמו כן, מהו "טקס האבנים" אם לא סיפור של מצבות? עצם הפעולה של "הקמת אבנים" מהווה פעולה של הקמת מצבה.
אם לסכם זאת, הסיפור של "טקס האבנים" נחזה על ידי הסיפור של ברית סיני הנמצא בספר שמות. או ליתר דיוק, הסיפור של "טקס האבנים" מהווה הד מודע לברית שנכרתה בסיני. בדיוק כשם שהסיפור של ברית סיני מהווה סיפור של כריתת ברית, סיפור של התחייבות בני ישראל לדברי ה', כך גם הסיפור של "טקס האבנים" מהווה סיפור של ברית, אמצעי דרכו נוצר הד לברית סיני, ודרכו היא מורחבת ומחודשת בעת כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל.
נקודה זו מחוזקת עוד יותר, לאור ההקשר הרחב יותר של הסיפור שאנו מנתחים. למעשה, יתכן כי הבנת "טקס האבנים" כסיפור של ברית מוצעת בפירוש על ידי הכתוב. מעקב אחרי התפתחות הסיפור שלאחר "טקס האבנים" יבהיר זאת.
כפי שהוזכר קודם, הר עיבל מלווה כמעט תמיד על ידי הר גריזים. ואכן, ספר דברים מתייחס אליהם יחד מעט לאחר "טקס האבנים". בנקודה זו בזמן, התורה נותנת את הפרטים של טקס ה"ברכה וקללה" אותו יש לערוך בהר גריזים והר עיבל "בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן" (שם כ"ז, י"א-כ"ו). ששה שבטים יעמדו על (או בצד) הר גריזים, כביכול על הברכה, וששה שבטים יעמדו על (או לצד) הר עיבל, "עַל הַקְּלָלָה" (שם, י"ג).
סמיכות פרשיות זו אל סיפור האבנים, האיזכורים המקבילים של הר עיבל בשני הסיפורים, וההד המכוון בתחילת הסיפור השני של הביטוי החיוני "בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן" שנמצא פעמיים בסיפור "טקס האבנים", מלמדים אותנו נקודה משמעותית. "טקס האבנים", הסיפור הנמצא בתחילת פרק כ"ז בדברים, אינו טקסט נפרד ולא טקס נפרד. במקום זאת, זהו חלק בלתי נפרד מ"טקס הר גריזים והר עיבל" הגדול.
ברמה מסוימת, נקודה זו מסייעת לנו להשלים את ההקבלה בין "טקס האבנים", החלק הראשון של "טקס הר גריזים והר עיבל", והסיפור של ברית סיני. כשם שכל שנים עשר השבטים מצוינים ומיוצגים בברית סיני (שמות כ"ד, ד'), כך גם כל אחד משנים עשר השבטים מוזכר בפירוט של "טקס הר גריזים והר עיבל" (כ"ז, י"ב-י"ג). יתרה מכך, כשם שהסיפור של ברית סיני כולל מרכיב של כפילות, של חלוקה ודו-צדדיות המסמלים (בהתאם לסמן המקראי הרגיל של דואליות והדדיות) ברית, כך גם המשך סיפור האבנים, הטקס הכולל של הר גריזים והר עיבל, מכיל את רכיב הכפילות. בהתאם לאופי של הטקס כטקס ברית, ישנם שני הרים, השבטים מחולקים לשתי קבוצות של ששה שבטים והאפשרות הכפולה של ברכה והיפוכה נוכחת בבירור.
אולם, כל זה מייצג רק חלק מן הסיפור. כפי הנראה, הפירוט של הכתוב את הטקס הכולל בהר גריזים והר עיבל לא מסתיים בפרק כ"ז. כפי שהאבן עזרא (שם כ"ז, י"ד) טוען, הפרשה הארוכה של הברכה והקללה הנמצאת בפרק כ"ח (א'-ס"ו) מהווה, כפי הנראה, חלק בלתי נפרד של טקס זה והיא למעשה הטקסט המוקרא בהר גריזים והר עיבל עם הכניסה לארץ (ראו יהושע ח', ל"ד-ל"ה).
דבר זה מביא אותנו אל יעדנו ומשלים את מעגל ברית סיני וטקס האבנים, הוא "טקס הר גריזים והר עיבל". בסופו של פרק כ"ח התורה מסכמת את עניינו של הפרק, וכמשתמע מכך של "טקס הר גריזים והר עיבל":
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (דברים כ"ח, ס"ט)
כסיפור הנמצא בספר שמות, גם סיפור האבנים, הסיפור של הר גריזים והר עיבל, מהווה סיפור של ברית. הוא מהווה אמצעי להרחבת, חידוש וזכירת הברית של סיני. עם הכניסה לארץ, בני ישראל נדרשים לחדש, להתחייב מחדש ולהבטיח עצמם מחדש לברית. בזכות כתיבת התורה, עריכת טקס כריתת ברית ובעיקר על ידי יצירת והשארת מבנה כביר של הר, מזבח, ותורה כתובה באבן, בני ישראל יוצרים הד נצחי ותזכורת לברית סיני, ולמחויבותם לתורה.
בזכות זה, בני ישראל ירשו את הארץ.
ד. מהו תפקידו של הר עיבל?
קריאת טקס האבנים כסיפור של חידוש והרחבת ברית, יכולה לפתור לנו את רוב הקשיים שהועלו לעיל. בשלב זה, כבר איננו צריכים לתהות לגבי המשמעות של הקמת האבנים, כתיבת התורה, המזבח, הקורבנות וכיוצא בזה.
בדומה, קריאה זו צריכה לסייע להפיג רבות מן המתח הרמוז בתפאורה המיועדת לטקס. מצד אחד, הטקס אכן צריך להתקיים "בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן", אולי אפילו באותו יום ממש בו בני ישראל נכנסים לארץ. ככלות הכל, הרי בזכות מחויבותם לברית סיני, לתורה, הם נכנסים לארץ. בצומת חיונית זו, ממש בהתחלה, צריכה המחויבות של בני ישראל לברית להיות מונצחת ומחודשת.
מצד שני, שום יצירה מחדש של הברית בסיני ושם מצבה תמידית לברית סיני לא יכולה להתרחש ללא הר מתאים. כתיבת התורה, בניית המזבח והקרבנות נועדו ליצור מחדש את הברית של סיני. כיוון שכך, הם חייבים להתרחש בצלו של הר, תחליף להר סיני. בדומה, תורת האבן התמידית ומזבח האבן (שם כ"ז, ה'-ו'), המושארים מאחור, נועדו לשמש כתזכורת לחוויית סיני. כיוון שכך, הם חייבים לעמוד בצלו של הר, תחליף לסיני. אין זה מפתיע, אם כן, כי הטקס מעוכב ומתרחש עם ההגעה להר עיבל.
אולם, נראה שעדיין לא הכל נפתר. נוכל עדיין לתהות, בצדק, בנוגע לבחירה הספציפית בהר עיבל. תיאורטית, כל הר היה צריך להספיק. הטקס היה יכול להיערך בהר הסמוך לירדן, אפילו באותו יום בו עוברים בני ישראל את הירדן. ההמתנה עד שבני ישראל יגיעו להרי שומרון נראית מיותרת לחלוטין ומערערת את הסמליות של חידוש הברית והנצחתה מיד עם הכניסה לארץ. אם כן, שוב חוזרת השאלה - מדוע הר עיבל?
אנו עשויים להתפתות לטעון כי מיקומו המרכזי של הר עיבל בשכם באזור השומרון, ויכולתו כתוצאה מכך לשמש כתזכורת מרכזית ומתמדת לברית סיני, מעין "מזבח סיני", מהווה את הסיבה לבחירתו של הר עיבל. טענה זו אינה יכולה להיתמך ישירות מן הכתוב, אך שכם אכן מהווה מקום מרכזי, ולא ניתן להפריך את הטענה. אולם כחלופה, הייתי רוצה להתבונן בתפקיד העבר, במקום בתפקיד העתידי, של הר עיבל ושכם בהיסטוריה של בני ישראל.
ה. כניסה לארץ – וברית בשכם
כפי שהראינו לעיל, הזיהוי של הר עיבל עם אזור שכם תלוי בהשוואה טקסטואלית. ספר דברים לא ממקם בפירוש את הר עיבל בשכם. אלא, הוא מתייחס לצמד ההרים של גריזים ועיבל כנמצאים ליד "אלוני מורה" (שם י"א, ל'). מכיוון ש"אלוני מורה" מזוהה בפשטות עם "אלון מורה", מקום המוזכר קודם לכן בספר בראשית כבעל קשור ברור לאזור שכם (בראשית י"ב, ו', ראו רש"י ואבן עזרא דברים י"א, ל'), מובן הקשר למקום. בנקודה זו, כדאי להתבונן בהקשר הטקסטואלי בו הזיהוי מתרחש – תחילת סיפור אברהם, והסיפור של הגעתו של אברהם אל ארץ כנען.
כאשר ציווה ה' את אברהם לעזוב את ארצו ואת מולדתו (בראשית י"ב, א'-ד'), אברהם אוסף מיד את אשתו, משק ביתו ורכושו, ויוצא לדרך לעבר ארץ כנען (שם ה'), בזריזות מופלאה, תוך פחות מפסוק, מגיע אברהם לארץ כנען (שם). בנקודה זו, קצב האירועים מואט, והתורה מיידעת אותנו על מעשיו של אברהם עם הגיעו לכנען:
" וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו” (בראשית י"ב, ו'-ז')
מסיבה זו או אחרת, אברהם מתקדם ישירות אל שכם ואלון מורה. רק אז נגלה ה' לאברהם ומבטיח את הארץ לצאצאיו של אברהם, ובכך מודיע לו כי הוא הגיע אל המקום הנכון, המקום שזוהה קודם לכן כ"הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (שם י"ב, א'). לאחר התגלותו של ה', כפי הנראה כמעשה שנועד להודות ל-ה', אברהם בונה מזבח. הוא הגיע והארץ הובטחה לצאצאיו.
בקריאה זו, הכתוב יוצר קשר רעיוני בין הבטחות א-להיות, סוף המסע והכניסה לארץ כנען מצד אחד, לבין בניית מזבח בשכם מצד שני. מעניין לשים לב כי זו אינה הפעם היחידה בה ספר בראשית יוצר קישור מעין זה. בפעם הבאה שאברהם או אחד מצאצאיו נכנס לארץ אנו מוצאים חזרה על אותו קישור. כאשר חוזר יעקב, שקיבל את השם ישראל, מגלותו הארוכה בחרן, הוא ממשיך לשכם (בראשית ל"ג, י"ח). יעקב בונה מזבח ומכנה אותו בשם א-להי; "אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, כ'). גם כאן, בתגובה להבטחה וציווי א-להיים (ראו שם כ"ח: י"ג-ט',ו', ל"א: י"א-י"ג), אברהם או אחד מצאצאיו, הפעם בדמותו של יעקב, יוצא למסע אל ארץ כנען, ומסיים את מסעו בארץ כנען. פעם נוספת המסע מגיע לסיומו בשכם עם בניית מזבח.
כעת כבר איננו צריכים להיות מופתעים מהבחירה בהר עיבל כאתר "טקס האבנים" והמזבח שלו. זאת, בהתאם לדגם הטיפולוגי המצוי פעמים רבות בתורה לפיו מעשי אבות סימן לבנים. ההגעה השלישית של אברהם וישראל לארץ כנען, הפעם בדמות "עם ישראל", מתרחשת באותה צורה ממש. כמו אברהם ויעקב, כך גם בני ישראל מגיעים בסוף מסעם, אליו יצאו בתגובה להבטחות וציוויים א-להיים, אל ארץ כנען. שלא במפתיע, הם יגיעו לשכן ויבנו מזבח לה' (דברים כ"ז, ד'-ו', יהושע ח', ל). ה"יום" בו בני ישראל "עוברים את הירדן" אל "הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (דברים כ"ז, ב'), מהווה את הגעתם המצופה מזה זמן רב זמן רב אל ארץ כנען. כיוון שכך, היא יכולה להגיע לשיאה רק עם מזבח בשכם.
בשלב זה, נראה שיש להבין את המבנה שתיארנו כדבר שהוא יותר מאשר פורמליזם ספרותי בלבד. הכתוב מציין, כאמור, שעם ההגעה של אברהם לארץ, “וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ". מיד בעקבות ביטוי זה, ה' מתגלה לאברהם ומבטיח את הארץ לצאצאיו (בראשית י"ב, ז'). הזמן אינו בשל והגעתו של אברהם לארץ היא עדיין זמנית. הוא יכול לעבור בה, הוא יכול לנדוד, אך הוא אינו יכול להתגורר. הארץ עדיין בחזקת הכנעני. כך הוא המצב גם בזמן ההגעה השנייה, של יעקב. בעוד יעקב כן אוחז חלקית בארץ, והכתוב מתאר אותו כרוכש את השדה בו הוא חונה (שם ל"ג, י"ט), הבעלות שלו תלויה ברצונם הטוב של יושבי הארץ והיא עדיין זמנית (ראו שם ל"ד, ל').
אולם, הבטחת ה' לאברהם מבהירה כי מצב זה ישתנה, ויום אחד צאצאיו של אברהם יחזיקו בבעלות מלאה על הארץ. ההגעה השלישית, הגעתם של בני ישראל לארץ ישראל – נעשית באותו מקום ובאותה צורה ממש כמו ההגעה של אבותיהם. דמיון זה מדגיש כי הם מגיעים בזכות ההבטחות לאבות וכמימוש של הפוטנציאל הטמון בהגעת אבותיהם. הבטחותיו של ה' התמלאו עכשיו.
למעשה, יש כאן אף יותר מכך. ההקבלה בין הגעתו של אברהם והגעת בני ישראל מציינת יותר מאשר את העובדה כי ההגעה האחרונה מהווה את ההגשמה של ההגעה הראשונה, מימוש של ההבטחה והפוטנציאל הטמון בדרכם של האבות. דמיון זה מלמד אותנו על התוכן של הטקס המבוצע עם הכניסה לארץ כולו. כשם שאברהם בנה מזבח בהודאה לה' עם הגיעו לשכם בארץ כנען, כך גם בני ישראל צריכים לבנות מזבח בשכם כהודאה לה' על מימוש ההבטחה הא-להית והגעתם לארץ. טקס האבנים הוא לא רק זיכרון, או אפילו יצירה מחדש. טקס האבנים הוא גם חגיגה והודאה לה' על ההגעה לארץ (ראו דברים כ"ז, ז' ואבן עזרא שם ג').
ו. סיום
לסיום, הבה ננסח נקודה אחרונה זו בצורה מעט שונה. בעוד הסיפור של אברהם, האב המייסד של בני ישראל, מורכב ובעל רבדים רבים, נושאים מפתח מסוימים כמו הבטחת הצאצאים והבטחת הארץ בולטים בבירור. בדומה, בעוד הסיפור של משה, הגואל וה"מייסד" הנוסף של בני ישראל, הוא מורכב ובעל רבדים רבים, נושא מפתח אחד, זה של התורה והמצוות (ברית סיני), בהחלט בולט.
בטקס האבנים, בהגעתם של צאצאי אברהם לארץ באותו מקום ממש כמו אברהם, ובהחייאתם את ברית סיני, שתי המורשות הלוו מתמזגות לכדי שלם הרמוני. עניינו של הטקס הוא הן מורשתו של אברהם והן מורשתו של משה.
לעיון נוסף
- קראו שוב את דברים כ"ז, א'-ח'. א) השוו כ"ז, א'-ג' אל כ"ז, ד'-ח'. האם יש בעיה של חזרה? עשו רשימה זהירה של המרכיבים השונים הנמצאים או חסרים בכל אחד מה"חצאים". נסו להסביר את הבעיה המבנית לאור השיעור לעיל. ב) כעת ראו אבן עזרא דברים כ"ז, א'-ג' ורמב"ן כ"ז, ג'. נתחו את ההבדל בדעותיהם לאור השאלה המבנית. ראו הנצי"ב שם כ"ז, ב'. קשרו את פירושו אל הבעיה המבנית. כעת ראו בראשית י"ב, ח'. נסו למזג את פירושו של הנצי"ב עם כמה מן הרעיונות בשיעור לעיל.
- קראו את יהושע ח', ל'-ל"ה. א) האם יכולה קריאתו של אבן עזרא לפסוקים א'-ח' בדברים כ"ז להיתמך על ידי פסקה זו? ב) ראו יהושע ז' ב'-ט'. כעת ראו בראשית י"ב, ו'-ח'. כמו כן ראו בראשית ל"ג, י"ח וכן ל"ה, ו'-ז'. נסחו את הבעיה. הרב יעקב מדן טען כי התבוסה בעי נבעה מהעיכוב ההכרחי בהליכה להר עיבל. חזרו על יהושע ח', ל' ובראשית י"ב, ו'. נסו לנסח חלופה לאור השיעור לעיל.
- ראו רש"י דברים כ"ז, ב'. כעת עברו על יהושע ד', ב'-כ"ד. חזרו על כ"ז, ב'-ד'. נסו להסביר את הבסיס הטקסטואלי לדעה המובאת על ידי רש"י. נסו לנסח את המשמעות הרעיונית ללקיחתם של האבנים המוצבות בהר עיבל מן הירדן.
- ראו דברים כ"ו, ט"ז-י"ט. כעת ראו שמות י"ט, ה'-ו' ורמב"ן כ"ו, ט"ז-י"ז. א) הסבירו את השימוש והמשמעות של המילה "היום". ב) מהו היחס בין דברים כ"ו, ט"ז-י"ט לבין כ"ז, א-ח? ג) ראו רמב"ן שם כ"ט, א' ו-כ"ט, ט'. נסחו מהו הנושא הכללי של דברים כ"ו, ט"ז – ל', כ' לאור פירושיו של רמב"ן והשיעור לעיל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)