יבמות | דף נט | אישה בבתוליה ייקח

בפרשת אמור (ויקרא כא, יג) אומרת התורה שהכהן הגדול מאחיו "אישה בבתוליה ייקח". בסוגייתנו נחלקו התנאים בהגדרת מושג ה"בתולים" בהקשר זה:

"תנו רבנן: 'והוא אשה בבתוליה יקח' – פרט לבוגרת שכלו לה בתוליה, דברי ר' מאיר, ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת...       
רבי מאיר סבר... בבתוליה – בכדרכה אין, שלא כדרכה לא; ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי... בבתוליה – עד שיהיו כל בתוליה קיימין, בין בכדרכה בין שלא כדרכה".

לדעת רבי מאיר בוגרת אסורה לכהן גדול אך מי שנבעלה שלא כדרכה מותרת, ואילו לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון הדין הפוך. בקריאה ראשונה מפתיע לגלות שכל עמדה אוסרת את מה שמתירה העמדה השנייה, אך במבט מעמיק יותר נראה שמדובר בשתי תפיסות שונות של מושג ה'בתולים'.

שיטת רבי מאיר מתמקדת בשלמות הפיזית של קרום הבתולים, וממילא לדעתו בוגרת פסולה משום שבגיל זה קרום הבתולים כבר מתחיל להיקרע באופן טבעי. לעומת זאת, מי שנבעלה שלא כדרכה מותרת, משום שקרום הבתולים שלה לא נפגע כלל. מאידך, רבי אלעזר ורבי שמעון מתמקדים בשאלת השמירה של האישה על מצבה הטבעי. משום כך, לדעתם, אין כל איסור לכהן לשאת אישה בוגרת, שבתוליה נקרעו בצורה טבעית, אך דווקא מי שנבעלה שלא כדרכה אסורה אף שלא היה שינוי פיזי בקרום הבתולים.

ייתכן ששאלה זו תלויה בשאלה יסודית יותר בהבנת טעם המצווה לכהן גדול לקחת בתולה. אפשרות אחת היא לראות במצווה זו חלק מן השלמות הפיזית שהכהן הגדול נדרש אליה: כפי שהוא צריך להיות נקי מכל מום ועדיף על אחיו הכהנים במראה ובקומה, כך גם אשתו צריכה להיות במצב של שלמות גופנית מוחלטת בשעת הנישואין. מאידך, אפשר לראות במצווה זו חלק מן השלמות הרוחנית שהכהן הגדול נדרש אליה, כפי שכתב ספר החינוך (רעב):

"משרשי המצוה, לפי שהעיקר הטוב שבאדם הוא שיהיה לו מחשבת טהרה ונקיות, כי אחרי המחשבות ימשך מעשה הגופות, על כן ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו, שהוא קדש קדשים, ומתוך כך יהיה הזרע אשר יתן לו השם ממנה טהור ונקי ראוי לעבוד בקדושה".

לפי ספר החינוך ברור שמוקד ההגדרה ההלכתית צריך להיות ביחסים פיזיים שהאישה קיימה לפני הנישואין, ואין כל היגיון לאסור נישואין לנערה בוגרת. אומנם, יש להעיר שאישה 'מוכת עץ' אסורה לכל הדעות, ולפי ספר החינוך קשה להבין מדוע.

עוד נראה שחקירתנו עשויה להשפיע על הדיון ב"בעולת עצמו". בהמשך סוגייתנו מבואר שבעולת עצמו אסורה לכתחילה, והראשונים דנו אם מדובר באיסור מדאורייתא או מדרבנן (עי' בפירוש הגר"י פערלא על ספר המצות לרס"ג, לא תעשה רסד–רסה). לפי דברינו נראה שבבעולת עצמו יש פגם מצד שלמותה הפיזית, אך היא לא "קבעה מחשבתה באיש אחר".