דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף סד | אישה קטלנית

סוגייתנו עוסקת באחת ההלכות המרתקות בהלכות אישות – דין אישה 'קטלנית'. אישה קטלנית היא אישה שנישאה מספר פעמים ובעליה מתו: לדעת רבי, אם נישאה פעמיים ומתו בעליה לא תינשא בשלישית, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל ניתן להקל להינשא בשלישית אך לא בפעם רביעית. לאור הנאמר בסוגייתנו פסקו כל הפוסקים כדעת רבי, שכן בדיני נפשות עסקינן – בחשש שמא ימות בעלה – ועל כן יש להחמיר.

בגמרא נחלקו אמוראים ביסוד דין זה. לדעת רב הונא, יש לחשוש שהתשמיש עם אישה זו הוא הגורם את המיתה – "מעיין גורם". נראה שההסבר הפשוט ביותר לכך הוא שאישה זו חולה במחלה כלשהי המידבקת בתשמיש, ועל כן אסור להתחתן איתה. כך משתמע מרש"י על אתר, כשביאר מדוע לדעה זו אם מת הבעל בתאונה (נפילה מדקל) אין האישה קטלנית:

"שהרי מעיינה לא גרם לו שימות, שהרי לא מת מחולי".

כך מפרש גם הרא"ש (בתשובה, כלל נ"ג סימן ח'):

"האשה הזאת נשחת מקורה ומעינה, ומחליש וממית כל המשמש עמה".

רב אשי חולק על רב הונא וטוען טענה סגולית, שלפיה האישה קטלנית משום ש"מזלה גרם". הבית יוסף מביא את המשך אותה תשובה של הרא"ש, שהציע לכך הסבר מיוחד במינו:

"כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל, אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני. והאשה כלואה בבית, ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה אם לא שהבעל מפרנסה, ונגזר על אשה זו שימותו בעליה כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה".

אין ספק שאף מי שנגזר עליו שיהיה עני מחויב להשתדל ככל יכולתו לזכות לפרנסה כלשהי, אלא שבנוגע לאישה זו ההשתדלות לשוב ולהינשא תוביל למיתת בעליה כדי לקיים את גורלה. כמובן, השתדלות על חשבון חיי אדם של בעליה אסורה לחלוטין.

דברי הרא"ש מבהירים את ההבדל בין שתי הדעות בסוגיה: הראשונה חוששת חשש ממשי ממחלה, בעוד השנייה מתייחסת לעניין מטפיזי, הקשור לגורלו ולייעודו של אדם. הרמב"ם בתשובה (סימן רי"ח; הביאה בקיצור הכסף משנה איסורי ביאה כא, לא, ומשם העתיקוה מפרשי השו"ע) ניסח את הדברים בקיצוניות מופלגת. שואליו הציעו להקביל בין האיסור למול ילד ששני אחיו מתו מחמת מילה ובין נישואין לאישה קטלנית, כפי שעולה מסוגייתנו. הרמב"ם משתומם על כך:

"תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה ולא יבדילו בין האסור מן התורה למה שהוא אסור מדבריהם ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו. והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידים, שדוחה מילה, לספק נפשות שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין".

הרמב"ם קובע בפירוש שלא רק שדין אישה קטלנית מבוסס על עיקרון מטפיזי, אלא שיש בו מ"דרך הניחוש והכישוף והדמיונות".

השתא דאתינן להכי, כתבו כמה אחרונים שאף את הדעה שלפיה מעיין גורם יש לפרש כעניין סגולי ולא כמחלה ממשית. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ג, אבן העזר ה, ט) הביא כמה מגדולי האחרונים האוחזים בדרך זו, ונראה מלשונו שהסכים לדעתם.

הרמב"ן ותלמידיו הכריעו להלכה כי "מזל גורם", ועל כן אסרו אפילו אישה שבעלה מת בתאונה או מזקנה, שכן סוף סוף מזלה גרם. עם זאת, המאירי הביא מי שפסק כרב הונא, שמעיין גורם, והרמ"א על השולחן ערוך (אבן העזר ט, א) כתב שרבים נהגו להקל ולסמוך על כך. אכן, במשך הדורות הייתה השאלה רלוונטית מאוד (ראה האריכות בפתחי תשובה שם ס"ק ב'), משום שנערות צעירות היו נישאות לזקנים שהיו הולכים לעולמם בגיל זקנה, ועל כן כבר בגיל צעיר נערה עלולה הייתה להפוך ל"קטלנית".

החידוש הגדול והמהפכני ביותר בסוגיית אישה קטלנית מצוי בהמשך אותה תשובה של הרמב"ם. בגמרא לא נתבאר מה דין נישואי קטלנית בדיעבד: האם מי שנשא יוציא, או שמא יקיימנה. הריטב"א כתב בפירוש שמכיוון שמדובר בספק נפשות – אם נשא יוציא. לעומתו, הרמב"ם במשנה תורה (איסורי ביאה כא, לא) קבע שאם נישאת לא תצא. מהקשר הדברים ברמב"ם שם נראה שעצם דין אישה קטלנית הוא "עצה טובה" או הנהגה ראויה, אך לא דין גמור. ואומנם, באותה תשובה של הרמב"ם הוא כותב בפירוש שמכיוון שמדובר בסוגיה סגולית ולא טבעית, הרי שיש להסיק כי "זאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים, אבל אין איסור בזה כלל".

לאור שיטתו העקרונית, ובמהלך חריג בתעוזתו, קובע הרמב"ם שבית דין מוסמך "לעקוף" את דינא דגמרא בעניין זה:

"והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה. וכבר מצינו שחכמי התלמוד התירו לעבור על איסורי ושחררו אמתא, עד שלא נשאר מכשול לפריצים, ואיך נסכן אנו בבנות ישראל לצאת לתרבות רעה? ותכלית המהדרים אצלנו היא שלא לקדש מוחזקת, אלא לומר לה בפרוש: אם תמצאי מי שיקדש אותך, הרי אנו לא נחייבו לגרשך, אלא הדבר תלוי בך. והיו האשה עם חתנה מערימים, שיקדשום שניים בעלמא, ואחר כך היא באה לבית דין וכותבין לה כתובה ונכנסת לחופה ומברכים אותה בית דין שבע ברכות שלה, הואיל ונתקדשה. כך עשה בית דינו של רבינו יצחק הרב ז"ל בעל ההלכות, וכך בית דינו של רבינו יוסף הלוי תלמידו ז"ל, וכך עשה כל מי שנמשך אחריהם, וכך הורינו אנחנו ועשינו בארץ מצרים מאז באנו אליה".

הרמב"ם קובע כי מנהג בתי דינים מדורי דורות, ואף מנהגו שלו, להורות לאישה קטלנית להינשא על פי שני עדים, ולהעמיד את בית הדין בפני מציאות מוגמרת של נישואין. היכן שמענו שבית דין מורה לאישה לעקוף את ההלכה לכתחילה?! על כורחנו שהרמב"ם אכן סבר שמכיוון שבענייני כישוף וניחוש עסקינן, יש להניח שמדובר בענייני "שקר וכזב... מן הסכלים וחסרי הדעת", ועל כן יש לעשות מאמץ להתגבר על דין זה. אומנם, לא ניתן להתנסח בביטויים שכאלה כנגד דין המפורש בגמרא, אך ביטול הדין בעקיפין בהחלט מתאפשר.

קצרה היריעה, ועל כן לא נוכל להוסיף ולדון בפרטים רבים בהלכה זו ובהקלות שהקלו בה אחרונים (במקום ייבום; במקום שהבעל חי עימה שנים ורק אחר כך נפטר; כאשר יש ספקות שונים), ועוד חזון למועד.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)