דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף צב | תפיסת קידושין ביבמה

בהמשך לעיסוק הנרחב בעדויות על מיתת הבעל לעניין היתר נישואין דנה המשנה בדף צב ע"א באישה שעדים פוטרים או מחייבים אותה בייבום. על פי המשנה, אם היא נישאה ליבם שלא כדין הוולד ממזר, אך אם נישאה לשוק שלא כדין, הוולד אינו ממזר. על כך נאמר בגמרא כאן:

"ת"ר: זו דברי ר"ע, שהיה אומר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה".

כפי שראינו לא אחת בעבר, הגמרא עורכת השוואה גמורה בין תפיסת קידושין ובין ממזרות. ובכן, שתי שאלות שהן אחת עולות על שולחננו: מה דין תפיסת קידושין ביבמה, והאם יש ממזרות ביבמה לשוק.

הגמרא קובעת שבנה של יבמה שנישאה לאחר הוא ממזר דווקא לדעת ר' עקיבא. סוגייתנו מזכירה את האפשרות להבחין, לדעת ר' עקיבא, בין לאוים שונים. אפשרות זו תלויה ביסוד דין ממזרות: אם ממזרות היא פרי של איסור חמור, הרי שמשעה שהגדיר ר' עקיבא איסור לאו כאיסור חמור, יש להניח שבכל לאו יש ממזרות. ברם, אם ממזרות היא תוצאה של קשר בלתי אפשרי – בני זוג אשר 'אינם יכולים להתחבר' – יש מקום לחשוב על הבחנות שונות, כגון ההבחנה המוצעת בסוגייתנו בין "לאוים דשאר" – לאוים שיש בהם ממד משפחתי, ובין לאוים אחרים.

חקירה זו בדין ממזרות משמעותית גם לשלב הבא בסוגיה, אשר בו מצוי, למעשה, החידוש הגדול בסוגייתנו:

"אמר רב: מנין שאין קדושין תופסין ביבמה? שנאמר 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' – לא תהא בה הויה לזר. ושמואל אמר: בעניותינו צריכה גט. מספקא ליה לשמואל, האי 'לא תהיה אשת המת', אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושין הוא דאתא".

רב נזקק לגזירת הכתוב מיוחדת כדי לקבוע שקידושין אינם תופסים ביבמה. לכאורה, וכך נטו לומר התוספות, הדברים אמורים דווקא בדעת חכמים, שהרי ר' עקיבא לשיטתו כבר קבע שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין, ורק בדעת חכמים יש לחדש שלאו דיבמה לשוק הוא לאו ייחודי, שאין בו תפיסת קידושין.

מהי משמעותה של גזירת הכתוב זו? נראה שהיא מגדירה את ייעודה הייחודי של היבמה. נראה לומר ש'כושר ההריון' של היבמה אמור להיות מיועד למטרה אחת בלבד: הקמת שם לאח המת. ברגע שבו אותה יבמה נבעלת לאיש זר היא מבטלת ייעוד זה, ועל כן, על אף שמצד חומרת האיסור זהו אכן לאו בלבד, בכל הנוגע לוולד שייוולד יש בו ממד מסויים של עירוב, של החמצה, של טעות, שהרי אין זה הוולד שאמור היה להיוולד לה כדי להקים שם לאח המת. הדברים אמורים ביחס לוולד, אך הם משפיעים ומקרינים על איסור היבמה עצמה. אין מדובר בחיוב לאו גרידא, אלא בדרישה מהותית יותר להשאירה בתוך המשפחה ולא להוציאה "החוצה".

בשו"ת אחיעזר (ג, כג) מצאנו הקצנה מחודשת ומפתיעה לסברה שלפיה כל איסורה של שומרת יבם אינו אלא בגלל הצורך להשאירה 'בתוך המשפחה':

"כי מצא תקנה לבנות ישראל העלובות האלמנות הזקוקות ליבום והיבם אינו רוצה לחלוץ, או שהוא במדינה אחרת רחוקה שאי אפשר לבוא שם, כי יתירו להאלמנה להנשא לאיש זה על פי נמוסי המדינה ציווילעהע /נשואין אזרחיים/ ותהי לו לפילגש, ובדרך זה אין כאן איסור, כי רק שומרת יבם שזינתה אסורה ליש אומרים לבועל, אבל פילגש מותרת".

הצעה זו מניחה שליבמה אסור להינשא לזר, אך היא רשאית להיות פילגש. ההיגיון בהיתר מחודש שכזה הוא שדווקא כינון מערכת יחסים חדשה, המוציאתה מבית בעלה הראשון, היא שנאסרה, ופילגשות אינה בכלל זה.

למסקנה, כמובן, הפתרון הנ"ל לא יעלה על הדעת, וכדרך שכתב האחיעזר שם:

"והצטערתי מאד על כל הענין, אוי לנו שהגיעו ימים כאלה שגברה שכחת התורה ובאים בקלות ראש להתיר איסורים חמורים כמו יבמה לשוק, והטיב רומעכת"ר לעשות בעמדו בפרץ לפרסם את האסור".

נעיר, לסיום, כי באופן פשוט שאלת תפיסת קידושין ביבמה אמורה להיות תלויה בשאלה אם 'יש זיקה' או 'אין זיקה'. הקושי הגדול בכך הוא שבסוגיות מקבילות רב הוא הסובר שאין זיקה, ואילו שמואל סובר שיש זיקה, ואילו בסוגייתנו דווקא רב מחדש גם שאין תפיסת קידושין ביבמה. משמע, כנראה, שלמרות ההבנה המתבקשת, הקושרת תפיסת קידושין עם זיקה, השאלה לגבי תפיסת קידושין עומדת בפני עצמה, ומבוססת אולי על ההצעה שהעלינו לעיל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)