יבמות | דף צט | הנושא נשים בעבירה

הברייתא בדף צט ע"ב מפרטת עשרה אישים הזכאים באכילת תרומה, ואף על פי כן אין חולקים להם תרומה בבית הגרנות בשל חששות שונים. בין היתר מונה הברייתא כהן בעל עבירה – "נושא אשה שאינה הוגנת לו". הגמרא מסבירה שדין זה הוא "משום קנסא".

הלכה מקבילה לסוגייתנו מצאנו במשנה במסכת בכורות (דף מ"ה) ביחס לעבודת המקדש:

"והנושא נשים בעבירה פסול עד שידירנה הנאה".

כדי לאפשר לכהן הנושא נשים בעבירה לעבוד במקדש דורשת המשנה שיגרש אותן, ומוסיפה שיש צורך שכהן זה יידור הנאה שלעולם לא ישוב ויישא אותן.

שתי ההלכות שלפנינו, העוסקות באיסורו של כהן הנושא נשים בעבירה לעבוד במקדש או לקבל תרומה, הן גזירות וסייגים מדרבנן, משום שמעיקר הדין כבר הכריעה הגמרא בקידושין (דף ע"ז, ובסוטה דף כ"ג) שכהן גדול שבעל בעילה אסורה אינו מופקע מכהונתו (אף שלפי לשון הספרא, בזמן שהכהן נשוי לגרושה "הרי הוא חולין", להלכה לא נפסק כך, ומפורש במשנה בבכורות שם שבדיעבד, אם עבד – עבודתו כשרה). פרי אותה ביאה עלול להיות חלל, אך כהן הבועל בעילה אסורה אינו הופך חלל בעצמו, שכן קדושת כהונה אינה ניתנת להפקעה.

אלא שדווקא ההוה-אמינא שבסוגיה בקידושין, שלפיה כהן יתחלל בביאת עבירה, מעוררת חקירת יסוד מתבקשת ביחס לשתי ההלכות שלפנינו. דהנה יש לדון מה פשר גזרת חז"ל שכהן הנושא נשים בעבירה לא יעבוד במקדש ולא יקבל תרומה: ניתן להבין שמדובר בקנס ובהפקעה בעלמא, אף שמעיקר הדין הוא כהן כשר לכל דבר ועניין, ולחלופין ניתן להבין שאותו כהן "פסול מדרבנן" – מן התורה אי אפשר לשלול ממנו את כהונתו, אך חכמים, מכוח גזרתם, הפקיעו כביכול את כהונתו עד שיגרש את אשתו הפסולה.

אפשר ששאלה זו קשורה במחלוקת מעניינת שהזכירו הפוסקים. הבאנו לעיל שתי הלכות הנוגעות לכהן הנושא נשים בעבירה: הראשונה היא שהוא אינו עובד במקדש, והשניה – שאינו חולק תרומה. הראשונים, ובעקבותיהם השולחן ערוך (אורח חיים קכח, מ), העתיקו הלכה זו גם ביחס לנשיאת כפיים, וקבעו שכהן הנשוי לגרושה לא יישא כפיו בבית הכנסת. פשטות הסוגיה בבכורות היא שאם הכהן מתחייב לגרש את אשתו, הוא רשאי לשוב לעבודת המקדש, וממילא גם לשאת את כפיו. כלומר, אנו מבקשים להפעיל עליו לחץ, ואם הלחץ הועיל, וההתחייבות מפורשת, הוא רשאי לעבוד. אלא שהמגן אברהם על השולחן ערוך שם הביא דעה אחרת:

"אפילו נדר ממנה הנאה מעכשיו, אפילו אינו יכול להוציאה מחמת אונס, ואפילו אונס נפשות, אינו נושא כפיו ואינו קורא ראשון עד שיוציאנה".

המגן אברהם מתקשה לפרש דעה זו (ועיין במחצית השקל שם המפלפל בכך), אך לענייננו, הדברים קשורים לחקירה הנ"ל. אם הפקעתו של הכהן מן העבודה או איסורו לחלוק בתרומה אינם אלא אמצעי לחץ, הרי שכאשר נדר והתחייב לגרש את אשתו הפסולה, שוב אין טעם להפעיל לחץ והוא כשר לעבוד ולחלוק בתרומה. ואולם, אם הפקעתו מן העבודה ואיסורו בחלוקת תרומה נובעים מכך שהוא "כהן פסול מדרבנן", פסול זה דבק בו משום שהלכה למעשה הוא נשוי לפסולה, הגורעת ומחסרת מכהונתו, ועד שלא יגרש בפועל, לא יוכל לעבוד ולחלוק בתרומה.