יבמות | דף קכא | מים שאין להם סוף

סוגיית "מים שאין להם סוף" שבה אנו עוסקים היום היא עצמה כמים שאין להם סוף: מדובר בסוגיה נרחבת ביותר, אשר ראשונים ואחרונים עסקו בה בהרחבה עצומה. בסוגיית הגמרא מצאנו שנחלקו תנאים בדין מים שיש להם סוף, כלומר מים שניתן לראות בוודאות אם מי שנפל לתוכם הצליח לשרוד ולהיחלץ, אך במים שאין להם סוף מוסכם על הכול כי לא ניתן להתיר את האישה, שכן לעולם קיים החשש שמא הטובע עלה ליבשה במקום אחר.

והנה מצאנו בסוגייתנו חידוש גדול, המהווה אחד היסודות המרכזיים בהיתר עגונות. אף שהגמרא קבעה, כאמור, שאם הבעל טבע במים שאין להם סוף אשתו אינה יכולה להינשא, מוסיף רב אשי ומחדש:

"הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה – הני מילי לכתחלה, אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיניה".

לכאורה, אם אין בירור ודאי שהבעל נפטר, אשתו אסורה לעלמא באיסור דאורייתא חמור. ובכן, כיצד ניתן להקל בדיעבד?! התשובה לכך נעוצה בטענה יסודית שטען המבי"ט (שו"ת המבי"ט א, קפח):

"והאריך ללמד כי איסור מים שאין להם סוף הוא מדרבנן, דמדאורייתא מותרת, דרובן אין ניצולין, ומשום דמיעוטן ניצולין כהנהו עובדי דמייתי בגמ' אסרו לכתחלה, וגזרו שאם תנשא לא תצא".

סביר להניח שמי שנפל למים שאין להם סוף טבע למוות. עם זאת, מכיוון שלאור המקרים הייחודיים שמביאה הגמרא קיים חשש רחוק מאוד שמא הבעל עודנו חי, הורו חכמים לחשוש לכך. מכיוון שבחשש דרבנן עסקינן, ניתן להקל בדיעבד אם האישה נישאה.

כאמור, קולא זו מהווה יסוד מרכזי מאוד להתיר, וזאת בעיקר לאור טענה שטענו רבים מן האחרונים (ראה למשל בשו"ת שבות יעקב ג, קי), ולפיה "שעת הדחק כדיעבד דמי": אם מצאנו שחכמים הקלו שבדיעבד אם נישאת לא תצא, אפשר שניתן להקל גם לכתחילה בשעת הדחק. כמובן, כמעט כל מקרה של עגינות הוא שעת הדחק, אך בשבות יעקב שם מסביר שבפועל מצאנו הבחנה בין מקרים שונים, שכן אינה דומה אישה צעירה בלא ילדים שהפכה עגונה לאישה בסוף ימיה שלא נודע מה עלה בגורלו של בעלה. ככל ששעת הדחק גדולה יותר, כך המוטיבציה להתיר עולה. ומעניין שיש מפוסקי דורנו שכתב (ראה שו"ת חלקת יעקב, אבן העזר מ"ט) שבדורנו החשש מפני פריצות ותקלה בנישואי העגונה שלא כדין הוא כה משמעותי, עד כדי כך שבימינו כל עגונה היא בגדר שעת הדחק, והרי שעת הדחק כדיעבד דמי.

לסיום נזכיר קולא גדולה נוספת בהלכות מים שאין להם סוף. הראבי"ה מביא בספרו (ד, תתקא) חידוש גדול של ר' אלעזר מוורדון. מדובר שם על רוח סערה בלתי רגילה ("שזקני המקום אינם זוכרים") שהובילה לטביעת ספינה במים שאין להם סוף. אל היבשה נסחפו שברי הספינה, יחד עם הציוד האישי של יושביה. עברו כבר שבע שנים מאז הטרגדיה, וטרם נמצאו עקבותיהם של שניים מבאי הספינה. אחד מהם הניח אחריו אב עשיר, אישה המטופלת בילדים קטנים ועוד. האם יעלה על הדעת שאותו אדם ניצל, עלה ליבשה במקום כלשהו, ובמשך שבע שנים לא שב אל אשתו, אל ילדיו הקטנים והאהובים או אל הוריו? האם יעלה על הדעת שניצל מן הטביעה למרות הסערה האדירה?

מכוח שאלות נוקבות אלה קבע רבי אלעזר מוורדון שכאשר במשך שנים רבות "אבד שמו" של הטובע יש לשער שהוא מת, וניתן להתיר את אשתו. לכאורה, קולא זו סותרת את הנאמר בסוגייתנו, שבמים שאין להם סוף לא ניתן להתיר את האישה, ואף על פי כן ביארו ראשונים ואחרונים שרבי אלעזר מוורדון סבור היה להקל בזה שכן עצם החומרה במים שאין להם סוף היא מדרבנן, שהרי רוב הסיכויים שהבעל מת, וניתן לסמוך על הרוב. בחומרה דרבנן ניתן לסמוך ולצרף לקולא את העובדה ש"אבד זכרו" ולהתיר לאשתו להינשא.

מרן הבית יוסף דחה בתוקף חידוש זה, וקבע שהמתיר עגונה על פיו "עתיד ליתן את הדין, ושומר נפשו ירחק ממנה". אף על פי כן, הפוסקים לדורותיהם אכן הסתמכו בדלית ברירה גם על קולא זו, ואפילו הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר אבן העזר ו, ד), אשר כידוע הולך בכל מקום רק אחרי פסקי מרן, קבע בתשובותיו שמכיוון שמצאנו בדורות האחרונים את כתביהם של ראשונים קדומים שהסכימו לפסק זה, ניתן להקל נגד הוראת מרן, שכן אילו היה מרן מכיר את כלל המקורות המוכרים לנו, לא היה מתבטא באופן כה נחרץ. ספק אם ניתן לברר את דעת מרן הבית יוסף בזה, אך מרן הרב עובדיה יוסף בוודאי סמך על קולא זו בין העגונות הרבות שהתיר בימי חייו.