דילוג לתוכן העיקרי

יבמות | דף קכ | זיהוי הנפטר

כאשר מבקשים להתיר לאישה עגונה להינשא יש לברר שתי שאלות:

א. מי הוא המדווח על פטירת בעלה של האישה העגונה?

ב. מהו תוכן הדיווח?

השאלה השנייה כוללת בתוכה שתי שאלות:

1. מה בדיוק אירע לבעל, והאם הוא מת באופן ודאי?

2. גם אם הפטירה ודאית, האם ודאי שהנפטר הוא אכן הבעל.

הפרק העשירי והפרק החמישה עשר במסכתנו התמקדו בשאלה הראשונה, ובחנו את הנאמנים ואת אלו שאינם נאמנים לומר שמת הבעל: עד אחד, עדות אישה על עצמה וכן הלאה. המשנה בדף ק"כ עוברת אל השאלה השנייה, על שני מרכיביה: היא קובעת שיש צורך בעדות ודאית על פטירה, שכן "אין מעידין עד שתצא נפשו", וכמו כן היא דורשת זיהוי ודאי שהנפטר הוא אכן הבעל.

מסוגיית הגמרא עולה שיש שתי דרכים מרכזיות לזיהוי הנפטר. הדרך האחת היא היכרות אישית, כלומר שניתן להתבונן בקלסתר פניו של הנפטר ולוודא שזהו אכן הבעל. בהקשר הזה דורשת הגמרא מראה פנים שלם, שכן אם חוטמו של הנפטר נפגע, קשה יהיה לזהות אותו. זיהוי זה על פי קלסתר הפנים מבוסס, למעשה, על 'טביעות עין' ועל ההנחה כי מי שרואה את פני חברו מסוגל לזהותו. רבנו תם (שדבריו הובאו בתוספות כאן) חידש שטביעות עין מועילה לא רק בזיהוי הפנים אלא גם בזיהוי הגוף כולו. לכן, טוען רבנו תם, גם אם הפנים הושחתו, אך יש טביעת עין וקביעה חד משמעית של העד שאכן זהו הנפטר – ניתן לסמוך עליו.

רוב הראשונים חלקו על חידוש זה של רבנו תם, ואף השולחן ערוך אינו מקבל אותו להלכה. עם זאת, הפוסקים לדורותיהם צירפו דעה זו כדי להקל בספקות שונים ובמקרים מורכבים.

אם אין טביעות עין המאפשרת לזהות את הנפטר, יש לנסות לזהותו על פי סימנים.

סוגייתנו דנה בשאלה אם זיהוי על פי סימנים תקף מדאורייתא או רק מדרבנן, ומסיקה שהוא תקף מדאורייתא. אומנם, הגמרא מדגישה כי יש להבחין בין סימנים שונים, ובלשון הגמרא – בין סימן מובהק לסימן שאינו מובהק. הפוסקים הראשונים (ראה למשל ריטב"א בבא מציעא דף כ"ז) קבעו כי יש להבחין בין שלושה סוגים של סימנים:

א. סימן מובהק, המהווה בירור.

ב. סימן "גרוע", המצוי ברוב בני אדם. דוגמה לסימן כזה, המופיעה בגמרא בבבא מציעא (שם), היא בגדים כהים או בהירים. כמובן, רוב בני האדם לובשים בגדים כהים או בהירים, ועל כן עדות על לבוש כזה של הנפטר אינה מבררת דבר.

ג. הריטב"א שם מחדש גם את המושג "סימן בינוני". לדעת רוב הפוסקים, סימן מובהק הוא סימן שהשכיחות שלו באוכלוסיה היא פחות מאחד לאלף, כלומר פחות מ-0.1%, וסימן בינוני הוא סימן השכיח מעט יותר.

כאמור, בסוגייתנו מפורש שניתן להתיר עגונה על פי סימן מובהק, אך סימנים בינוניים עשויים להצטרף לבירורים שונים, בעיקר כאשר יש יותר מסימן בינוני אחד, והצירוף הסטטיסטי מגיע לאותו שיעור של אחד מאלף.

בעידן המודרני יש שלוש שיטות מרכזיות לזיהוי חללים ונפטרים:

א. זיהוי בעזרת טביעת אצבע.

ב. זיהוי בעזרת תצלומי שיניים.

ג. זיהוי בעזרת ד.נ.א.

לא נוכל להרחיב כאן ביחס לשלוש השיטות, ועל כן נסתפק באמירה שהסכמת פוסקי הדורות האחרונים היא ששלוש השיטות הן בגדר "סימן מובהק", ועל כן אם לדעת המומחים לדבר יש התאמה באחד משלושת הקריטריונים, זיהויו של החלל הוא זיהוי ודאי.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)