דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 16

כתובות | דף יב ע"ב | ברי ושמא

קובץ טקסט

 

הכלל הראשון בדיני ממונות קובע "המוציא מחבירו עליו הראיה" - כלומר שחובת ההוכחה מוטלת על מי שבא להוציא ממון מחבירו. לנתבע, שהחפץ או הכספים השנויים במחלוקת נמצאים באופן פיסי תחת ידיו, ניתנת באופן גורף ההנאה מן הספק, כאשר התובע חייב להמציא ראיה חזקה על מנת שיזכה בפסק הרצוי. לרוב, אמות המידה גבוהות למדי; עדים ממשיים או שטר חזקים מספיק בכדי לאלץ הוצאת ממון. ראיות אחרות, פשוטות יותר (מיגו, רוב, קרוב, חזקה) בדרך כלל אינם בעלי משקל מספיק להשפיע על תהליך זה.

מספר סוגיות מביאות מחלוקת אמוראים מעניינת לגבי יעילות "ברי ושמא". כיצד תפסוק ההלכה בתרחיש שהתובע טוען טענה מוצקה ובטוחה (ברי) בעוד הנתבע משיב בטענה חסרת-ודאות (שמא)? האם נעניק את הכסף לבעל הדין הבטוח במקום למסופק - שבמקרה הינו המוחזק (האדם המחזיק בחפץ השנוי במחלוקת ובכך נהנה מיתרון מתוקף הכלל לפיו: 'המוציא מחבירו עליו הראיה')? הדוגמא הבסיסית ביותר למקרה של ברי ושמא היא מצב שראובן דורש בבטחה 100 ש"ח משמעון המשיב שאיננו בטוח שאכן חייב לו כסף.

ר' נחמן ור' יוחנן פוסקים שהפער בין טענותיהם אינו מספיק להוציא כסף - 'ברי ושמא לאו ברי עדיף'. כאמור, אחד הכללים הבסיסיים והקבועים ביותר בדיני ממונות היא שעל המוציא לספק ראיה. כיון שבמקרה זה, הוא לא המציא עדים או שטר, הוא איננו זוכה. עמדה זו הגיונית מאד ומתאימה למוסכמות המקובלות.

שיטת ר' הונא ור' יהודה, לעומת זאת, נראית פרובוקטיבית - 'ברי ושמא ברי עדיף'. גם ללא ראיות, אנו נוטלים את הכסף השנוי במחלוקת מהנתבע, בעל טענת השמא, ומעניקים אותו לתובע הטוען ברי. כיצד ניתן ליישב שיטה זו עם הכלל המקובל ללא עוררין של המוציא מחבירו עליו הראיה?

האפשרות הראשונה והמתבקשת ביותר היא שלשיטת ר' הונא הפער בין הטענות משקף את עצם האירוע השנוי במחלוקת, כך שמציאות זו כשלעצמה הינה סוג של ראיה. בדרך כלל, ראיות באות מבחוץ (עדים, שטרות), אך לעתים, הערכות פנימיות לגבי הדרך בה הוצגו הטענות יכולות לשמש כראיות. למעשה, אנו יכולים להסיק מהצגת הטענות שהתובע בטענת ברי דובר אמת ושסימן זה מספיק על מנת להתגבר על הסטטוס קוו של הנתבע הטוען שמא. לאור הסוגיה בתחילת הפרק השני (טז.), המקבילה את ברי ושמא לרוב, התחושה שברי ושמא מהווים מעין ראיה פנימית, רק מתחזקת. למעשה, רש"י בכתובות (טז.) אומר את הדברים במפורש, שהפער בין הטענות מצביע על איזשהו יתרון ראייתי לטובת התובע. מהתוספות בבבא קמא (מו.) עולה גם כן הבנה דומה.

ייתכן שניתן, על ידי קריאה מדוקדקת יותר במינוח של שיטת ר' הונא, להעלות הסבר אחר. ר' הונא לא טען שברי ושמא ברי נאמן (שאנו מאמינים לברי). לעומת זאת, הוא ניסח את העקרון כברי ושמא ברי עדיף - הברי גובר. איכשהו, הברי זוכה גם מבלי שיהיו ראיות לנאמנותו. למרות שהראיות אינן קבילות (כיון שמדובר בראיה שאיננה בגוף המעשה העומדת מול מוחזקות ממשית), הטוען ברי זוכה בדין. הראב"ן (בפירושו לסוטה) מעלה הבנה חלופית זו. על אף שהנתבע נהנה ממוחזקות פיסית, חוסר יכולתו להגן על מוחזקות זו בבירור ובבטחון (על ידי טענה שתעמוד מול טענתו של הברי) חותרת תחת עמדתו. המעמד ההלכתי של 'מוחזק' איננו רק תוצר של תפיסה פיסית. למעשה, מדובר בצירוף של התפיסה עם היכולת להציג צידוק חוקי לטענות. על ידי טענת שמא, ובמידה מסוימת, הסכמה, הנתבע נותן ליתרונו להתאדות. ניתן לומר, שלשיטת הראב"ן, נראה את הטוען ברי כ'מוחזק' מברירת מחדל על אף שאינו נהנה מתפיסה פיסית, כיון שהוא זה שמסוגל לשרטט את תולדות החפץ בצורה משכנעת יותר. הגלגל התהפך, וכעת אנו מעניקים את הממון המסופק לבעל טענת הברי כיון שהוא נתפס כ'מוחזק', וכעת הסטטוס קוו שלו מייצג את ברירת המחדל שיש לגבור עליה בראיות חדשות. איננו מאמינים לטוען ברי יותר מאשר לטוען שמא. עדיפותו של טוען הברי נובעת מכך שהוא נחשב למחזיק בממון, וזוהי משמעות הקביעה לפיה 'ברי ושמא ברי עדיף'[1].

ישנם מספר נפקא מינות שיכולות לנבוע מהשאלה היסודית כיצד להצדיק את שיטתו של ר' הונא. תוספות, בכמה מקומות, מבחינים בין שתי תבניות של ברי ושמא. אם הברי הוא 'טוב' (כיון שלתובע היתה סיבה טובה לשער שיתקל בהתנגדות עיקשת מהנתבע) והשמא 'גרוע' (כיון שאנו מצפים למידע אמין ומדויק יותר מהנתבע), הברי אכן גובר על השמא. אך אם, לעומת זאת, ההפרש בין שתי הטענות אינו כל כך גדול - לדוגמא, הברי חלש יחסית (הוא טוען נגד נתבע שסביר שאיננו בעל גישה למידע מדויק לגבי השתלשלות האירועים) והשמא (כתוצאה) ניתן להבנה (הוא היה חסר גישה למידע) - גם ר' הונא יודה שהברי אינו גובר על המוחזק. על ידי הערכת הטענות ומידת הפער בניהם, יתכן שתוספות מצדדים עם הגרסה הראשונה של ברי עדיף: הניגוד בין הטענות מצביע על כך שהאמת היא לטובת הברי. כאשר הברי 'גרוע' והשמא 'טוב', ראיות פנימיות כאלו מתעמעמות. לו תוספות קיבלו את שיטת הראב"ן, לפיה חוסר יכולתו של טוען טענת השמא להגן על עצמו פוגעת בעמדתו כ'מוחזק', לא יכולנו להבחין בין שמא 'טוב' ל'גרוע'. הגורם הרלוואנטי היחיד היה תפקידה של טענה גרועה בערעור הסטטוס קוו; מידת או סוג הברי מול סוג השמא אמור היה להיות, על פי גישה זו, חסר חשיבות.

שאלה נוספת יכולה להיות שייכת להשפעה האפשרית של ברי ושמא על עולם האיסורים. בסוגיית 'פתח פתוח מצאתי' (לעיל ט.) הציעה הגמרא שלבעל ישנה זכות לקבע איסור באופן חד-צדדי על ידי טענה שאשתו היא סוטה. למרות שאין עונשין אלא אם כן באים שני עדים המאששים את טענתו, מהרגע שהבעל סובר שזו האמת עליו להיות נאמן לדבריו. עקרון זה ידוע בשם "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" (כלומר, יש לאדם סמכות ליצור באופן חד-צדדי איסור אישי) (ראה שיעור 10#). ראשונים רבים (כגון הרמב"ן) סוברים שאם טענת הבעל עומדת מול פער של ברי ושמא, סמכותו להציב איסור חד-צדדי 'שוויה אנפשיה' - נעקרת. לדוגמא, אם הדיון עובר משאלה האם היא בעולה (מקרה שבו כל צד יכול לטעון טענה וודאית), לשאלה מתי וכיצד אירע הדבר (כשהאשה טוענת באופן וודאי שמדובר באונס, שלא אוסר אותה על בעלה, בעוד שהוא רק יכול לשער שמדובר בניאוף, שאכן יוביל לכך שתיאסר עליו), במקרה כזה עקרון 'שוויה אנפשיה' כושל אל מול ברי ושמא. ברור שהבנת הראב"ן את ברי ושמא תוגבל לעולם דיני הממונות, כיון שהוא מנסח את יעילות ברי ושמא במינוח ממוני גרידא. טענת השמא מערערת את הסטטוס קוו של חזקת הממון, ובכך מאפשרת לתובע לגבור מבלי הוכחות לצידו. על פי זה, אין כל משמעות לברי ושמא מחוץ להקשר הממוני או בתרחישים בהם חזקת הממון איננה רלוואנטית. לעומת זאת, במידה שנפרש שר' הונא ראה את ברי ושמא כמעין ראיה פנימית, יש מקום ליישם את הדין לפיו 'ברי עדיף' גם בתחומים הלכתיים אחרים - כמו שוויה[2].

מאחר שדנו בשיטתו של ר' הונא - שלפיה ברי ושמא מהווה עילה מספקת ועצמאית להתגבר על חזקת ממון ולקדם הוצאה מהמוחזק, ניתן להפנות את תשומת ליבנו לשיטה החולקת של ר' נחמן ור' יוחנן. הם טוענים שברי ושמא איננו כלי שיכול להוציא ממון ולמעשה חזקת הממון מונעת מהתובע זכיה בדין למרות טענת הברי שלו. האם ר' נחמן ור' יוחנן דוחים את מושג ברי ושמא לחלוטין כך שלדעתם, אין להשוות כלל בין עוצמת הטענות ולכל הפחות, אין להסיק מסקנות משפטיות כלשהן מפער יחסי בין הטענות? או, האם הם סוברים שברי ושמא אכן משמש כראיה מסויימת לטובת הטוען טענת ברי, אך ראיה כל כך לא מוחשית אין בכוחה לגבור על ההנחות המקובלות של חזקת ממון - הקובעות שהמוחזק נחשב לבעלים עד שיוכח אחרת.

שאלה זו נוגעת ללב שיטתם של ר' נחמן ור' יוחנן ועולים ממנה מספר מסקנות מענינות.

האם ר' נחמן יודה שברי ושמא יעיל כאשר אין למולו חזקת ממון? מה יהיה הדין אם טענות הברי והשמא נוגעות לבהמה התועה בחופשיות ברשות הרבים - בהמה שכנראה לא קיימת לגביה כל חזקת ממון? האם ברי ושמא יוכל לשמש כראיה מספקת להעניק את הבהמה לטוען ברי למרות שיש אחר המוגדר מרא קמא (הבעלים הידוע האחרון למרות שכרגע אינו תופס פיסית בחפץ השנוי במחלוקת). בשאלה זו דנים הראב"ד (מובא בשיטה מקובצת לבבא מציעא ק.) הסובר שר' נחמן יודה ליעילות ברי ושמא במקרה זה והרמב"ן (בחידושיו לבבא בתרא לד:) הסובר שאפילו בנסיבות אלו ברי ושמא אינו מועיל. ניתן להבין שהראב"ד פירש את שיטת ר' נחמן כהגבלה לברי ושמא. יחסי הטענות אכן מביעות משהו, אך אין ביכולתם להוציא ממון. לעומת זאת, יחסי הטענות חזקים מספיק בכדי לגבור על הכוח הפחות של מרא קמא ולהעניק את החפץ לטוען ברי. מנגד, ייתכן שהרמב"ן הבין את דברי ר' נחמן כדחיה מוחלטת של ברי ושמא שכלל איננה מעניקה יתרון לטוען הברי.

שאלה נוספת עוסקת בזן מסויים מאד של ברי ושמא. בדרך כלל טענת השמא הינה ביחס לחוב המקורי. התובע דורש פרעון על יסוד אירוע מסויים (הלוואה או פקדון) והנתבע משיב שאיננו בטוח שהאירוע הנדון כלל התרחש. מה יהיה הדין אם התובע מודה שהאירוע המקורי התרחש אך מביע חוסר וודאות לגבי השאלה האם אירע פרעון. מצב זה - 'איני יודע אם פרעתיך' - נדון במשנה בבבא קמא (קיח.). לפי המשנה כולם (כולל ר' נחמן) יסכימו שברי ושמא מועיל כיון שהנתבע מקבל את חזקת החיוב, בכך שהוא מודה שבשלב כלשהו הוא אכן התחייב כלפי התובע. לאור הודאה זו, העוצמה היחסית של הטענות - הנוטות לטובת התובע - יועילו. ייתכן שיש בכך הוכחה נוספת למקרה שר' נחמן מודה ליעילות ברי ושמא. כך לפי ההבנה המקובלת של דין איני יודע אם פרעתיך; אך הרי"ף מסביר את הגמרא באופן שונה לגמרי ומונע בכך הסקת מסקנות כלשהם לגבי אופי ברי ושמא לשיטת ר' נחמן.

יישום שלישי לשאלה זו נוגע לסוגייתנו. המשנה מתארת וויכוח בין הבעל והאשה בענין מצבה הפיסי בעת החתונה עם השלכות לגבי סכום החוב בכתובה. לרבן גמליאל האשה נאמנת להעיד על מעמדה ובסופו של דבר מוענק לה סכום הכתובה המירבי. מנגד, ר' יהושע אינו מאמין לאשה ומתוקף ההגנה על חזקת הממון של הבעל (המוחזק כעת בכספו), מכריח את האשה לגייס ראיות משכנעות יותר לטענותיה. בשלב ראשון, הגמרא ניסתה לקשור את שיטת רבן גמליאל עם שיטת ר' הונא ואת שיטת ר' יהושע עם שיטת ר' נחמן. הואיל והאשה יכולה להעיד בבטחה על מצבה הפיסי בעת האירוסין והבעל יכול רק לשער, יש כאן מקרה קלאסי של ברי ושמא לטובת האשה. רבן גמליאל הפוסק לטובת האשה צריך לקבל את שיטת ר' הונא שברי ושמא מספיק בכדי להתגבר על חזקת ממון ועל כן זוכה האשה; בעוד שר' יהושע צריך לקבל את שיטת ר' נחמן שברי ושמא אינו גובר על חזקת ממון, ועל כן הבעל, המוחזק בכספו, זוכה. הגמרא דוחה גישה זו בטענה שגם רבן גמליאל יכול לאמץ את שיטת ר' נחמן. למרות שבדרך כלל ר' נחמן אינו מתחשב בברי ושמא, סוגייתנו שונה בכך שישנם גורמים נוספים הפועלים לטובת האשה. הגמרא מביאה הן את מיגו והן את חזקת הגוף כגורמים המחזקים את טענת האשה שהייתה בתולה בעת האירוסין.

כיוון אחד בהבנת הסוגיה הוא לומר שלמסקנה, שיטת רבן גמליאל מבוססת על מיגו או על חזקת הגוף בלבד ואינה נתמכת כלל על ידי ברי ושמא. היות והגמרא מנסה לנתח את שיטת רבן גמליאל מתוך שיטת ר' נחמן, לא ניתן לצפות לכל תמיכה מברי ושמא - מושג שר' נחמן מתכחש לעצם קיומו. הבנה זו מזמינה בעיות מסויימות. האם יש בכוחם של יסודות אלו שמכניסה הגמרא לדיון לגבור באופן עצמאי על חזקת ממון? מיגו הוא יסוד, שלפחות על פי מספר תוספותים בש"ס (בבא מציעא ב., בבא בתרא לב:), איננו יכול בכוחות עצמו לגבור על חזקת ממון. הסתייגויות דומות יכולות להיות מועלות לגבי כוחה של חזקת הגוף מול חזקת ממון.

לאור זאת ניתן ללכת בכיוון אחר: למרות שר' נחמן טוען שברי ושמא אינו יכול לגבור באופן עצמאי על חזקת ממון, הרי שכאשר ברי ושמא מופיע יחד עם יסודות נוספים - יש בכוחו להתגבר על חזקת הממון. המיגו לבדו איננו גובר על חזקת הממון, כפי שברי ושמא אינו מסוגל לעשות זאת; אך כאשר הם באים יחדיו יש בכוחם להתגבר על חזקת הממון. עמדה זו תואמת לגישה שהובאה לעיל שעל פיה, ר' נחמן אינו דוחה לחלוטין את עדיפות טענת הברי על טענת השמא, אלא תופס אותו כבלתי מספיק בעמידה מול חזקת ממון. יישום של ברי ושמא בהעדר חזקת ממון, או צירופו ליסודות אחרים יביאו למצב שבו גם ר' נחמן יממש את עדיפותה של טענת הברי.

 

 


[1] ישנם שתי תשובות של הרב משה פינשטיין זצ"ל המזכירות חלופת מכתבים בינו לבין הרב שך זצ"ל, בענין ברי ושמא. עיין בסימן כד (חו"מ, ח"א) שם מביא ר' משה בשם הרב שך הסבר דומה להסברו של הראב"ן בסברת הדין של 'ברי ושמא ברי עדיף'.

[2] כמובן, ניתן לטעון שכאשר הבעל איננו משוכנע שאשתו נאסרה, אין כלל שוויה אנפשיה, כיון שלא נוצר איסור אישי כלשהו

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)