דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף י ע"א | פתח בשיכרא

קובץ טקסט

פתח בשכרא וסיים בחמרא / אביעד ברטוב ונעם מלכי

 

בסוף השיעור האחרון רצינו לשאול[1] על חברנו ר' אייל אלימלך שהחליט ללכת להתוועדות הגדולה של הרבי ביום היארצייט. ר' אייל החליט שהשנה הוא ישתה אביסלה משקה כדרכם של חסידים. ההתוועדות התחילה, ר' אייל מזג את הי"ש לכוס, ובדבקות גדולה ברך 'ברוך אתה ה'... בורא פרי הגפן' ושתה את הכוסית. רק לאחר שתיית מלוא לוגמיו משקה, נזכר ר' אייל שהוא חתם את ברכתו על השכר בברכת היין. ושאלתנו היא, האם אייל יצא ידי חובה בברכת הגפן?

תשובה לשאלה זו עולה בתוך דיון בסוגיה בדף יב ע"א, ששוברת את רצף הדיונים בענייני קריאת שמע וזמני ותפילה, ועוסקת בדיני טעות בברכה.

גירסת רש"י

בפרק ו' משנה ב' במסכת ברכות מובא כלל מנחה בהלכות ברכות והוא: שבכל הברכות, חוץ מברכת הפת, אם טעה וברך 'שהכל' במקום הברכה הנצרכת - יצא. ברכת שהכל היא ברכה כללית ולכן היא פוטרת מיני מאכל שונים, בסוגיתנו בדף יב ע"א מדובר במקרה קצת שונה.

לפני שנביא את לשון הגמרא נציין שנחלקו הראשונים בגירסת הגמרא.

ונתחיל בגירסת רש"י:

"היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא, וסיים בדשכרא. מאי? בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן?[2]"

כלומר, לפי גירסת רש"י, הגמרא מבררת איזה חלק מהברכה הוא העיקרי והמשמעותי דרך עיסוק בשאלה מה דינו של מי שהתחיל לברך 'ברוך אתה ה' וכו'' מתוך טעות בזיהוי מושא הברכה, ולפני החתימה (לאחר 'מלך העולם') גילה טעותו וחתם את הברכה בסיומת הנכונה.

משמע מדברי רש"י על אתר שבמקרה וגם חתם בסיומת הלא נכונה (בורא פרי הגפן, על השכר) לא יצא ידי חובת ברכה אפילו אם כיוון בתחילת ברכתו לברך 'שהכל', וכן הבין ופסק הרשב"א בתשובותיו, חלק א' סימן לה.

העיקר הכוונה

היוצא מגירסת רש"י:

א. שמחשבה לא נכונה בתחילת הברכה יכולה לפסול אפילו ברכה שנחתמה כראוי.

ב. חתימה לא נכונה פוסלת כוונה נכונה.

ראשונים רבים (רמב"ן, ראב"ד ורא"ש) לא קבלו את האפשרות שמחשבה לא נכונה בתחילת הברכה יכולה לפסול ברכה שנחתמה כראוי, וכך טוען הראב"ד (כמובא ברא"ש סימן יד):

"שלא מצינו בשום מקום שתהא הברכה נפסדת בשביל חסרון כוונה. אפילו בלא שום כוונה הברכה עולה לו, כל שכן שהוא מתכון לשום ברכה בעולם."

כלומר קושיית הראב"ד על גירסת רש"י, מבוססת על ההנחה שמצוות לא צריכות כוונה, ואם כן לא ניתן לפסול ברכה בגלל כוונה שגויה, שהרי עקרונית ברכה ללא שום כוונה מועילה, וכל שכן במקרה זה שאנו דנים בו שאף כיוון לצאת ידי חובת ברכה.

את ההגיון בשיטת רש"י ניתן להסביר על פי דיני קודשים. כלל גדול יש לנו בדיני קודשים 'סתמן - לשמן', כלומר, כל עוד לא כוּונה כוונה שלילית והפוכה לפעולת ההקרבה - הקרבן כשר. במקרה שלנו זה מה שקרה, האדם לא רק שלא כיוון, אלא כיוון כוונה הפוך. ברבינו יונה (דף ו ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה ורבינו) מובאת דעת הרשב"ם:

"אבל כשמתכוון בידיעה שלא לצאת - ודאי אינו יוצא, והכא מהאי טעמא לא איפשיטא, משום דקסבר דחמרא הוא ופתח בדחמרא ונתכוון שלא לצאת משכרא כלל, אלא מחמרא."

הרשב"ם הבין שדיני קורבנות וברכות זהים לגבי הדין במקרה של כוונה שלילית, אדם שבפירוש מתכוון שלא לצאת - לא יצא ידי חובת ברכה.

הרמב"ן והראב"ד חולקים על הרשב"ם, וסוברים שבברכות אין צורך בכוונה מיוחדת אלא מספיקה כוונה כללית, כלומר אם התכוון לברך זה מספיק, ולא צריך יעוד לברכה, וזה לשון הרמב"ן במלחמות בראש השנה (דף ז ע"א בדפי הרי"ף):

"דלמאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, כוונת תקיעה בעינן, ובקדשים נמי בעינן כוונת שחיטה, אבל כוונה דמצווה בקדשים לא בעינן."

דעת הרמב"ן שבקודשים, בניגוד לשאר המצוות, 'סתמן - לשמן' ולכן ברגע שהמעשה נעשה, גם ללא כוונה מיוחדת - יצא ידי חובתו. בשאר המצוות בלי כוונה כללית של קיום מצווה לא יצא ידי חובה, אך מכל מקום אין צורך בכוונה מיוחדת לקיום המצווה הספציפית. אם נקיש הבנה זו בברכת המצוות, לדיני ברכות הנהנין נסיק שמספיק לכוון לברך, ולא צריך לכוון לברך דווקא על התפוז.

אם נסכם, נחלקו הראב"ד והרשב"ם אם כוונה הפוכה ושלילית מעקבת בברכות:

א. שיטת הראב"ד שכוונה כזו לא מעקבת שכן אין צורך בכוונה מיוחדת בברכות, אלא צריך רק כוונה כללית של ברכה, לכן מי שכיוון לברך על היין ושתה וויסקי - יצא, שהרי מכל מקום הוא ברך.

ב. שיטת הרשב"ם שכוונה שלילית מעקבת, ואם כוון לברך על היין ולא על השכר נחשב הדבר כאילו לא התכוון - שהרי כוונה שלילית פוגמת.

גירסת הרי"ף

אותם ראשונים שחלקו על המסקנה היוצאת מגירסת רש"י, וסברו שאין כוונה הפוכה מעקבת בברכות, תמכו בגירסת הגאונים המובאת ברי"ף:

"היכא דנקיט כסא דשכרא בידיה, וקסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי? בתר פתיחה אזלינן, או בתר חתימה אזלינן?"

על פי הרי"ף הגמרא הסתפקה מה הדין, במקרה שסיים וחתם את הברכה שלא כהוגן אך תיקן מיד את חתימתו (ברך על השכר: ברוך אתה ה'... בורא פרי הגפן, שהכל נהיה בדברו), והסתפקות הגמרא היא, האם הולכים אחר תחילת החתימה או אחר סיום החתימה.

גירסא נוספת מובאת בשטמ"ק בשם הגאונים:

"אי נמי היכא דנקיט כסא דשכרא וסבר דחמרא הוא, פתח בדחמרא וסיים בדשכרא - יצא, אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא - מאי?"

כלומר לפי גירסת השטמ"ק, ברור שבמקרה שדן בו הרי"ף יצא ידי חובת הברכה, אלא הסתפקות הגמרא היא במקרה שחתם תחילה בחתימה הנכונה אך מיד 'תיקן' וחתם בחתימה השגויה (ברך על השכר: ברוך אתה ה'... שהכל נהיה בדברו, בורא פרי הגפן), וההסתפקות היא האם 'התיקון' השגוי עוקר את תחילת החתימה.

ראוי לציין שגם לפי הרי"ף וגם לפי השטמ"ק, ברור לגמרא שבמקרה שעולה בגירסת רש"י - שכיוון בהתחלה כוונה שגויה וחתם את הברכה בחתימה הנכונה - הדין הוא שיצא ידי חובה, למרות הטעות בזיהוי ובכוונה בתחילת הברכה.

שיטת הרמב"ם

עד עתה ראינו את גירסת רש"י והרי"ף. מגירסת הרי"ף עולה שהחתימה היא עיקר הברכה, וכל הסתפקות הגמרא היא במקרה וחתם חתימה כפולה. מגירסת רש"י עלה שתחילת הברכה עיקר, והסתפקות הגמרא היא במקרה שיש סתירה בין עיקר הברכה לחתימתה.

הרמב"ם מחד הלך בדרכו של רש"י והבין שתחילת הברכה היא עיקר הברכה, אך מאידך הוא חלק על רש"י והרשב"א, שראינו בתחילת השיעור, ופסק שאם כיוון בתחילת הברכה את הכוונה הנכונה - יצא ידי חובה, אף אם חתם בחתימה שגויה, וזו לשונו (הלכות ברכות פ"ח הלכה יא'):

"מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות - שהן עיקר הברכה, לא נתכוון אלא לברכה הראויה לאותו מין, והואיל ולא היה בעיקר הברכה טעות אף על פי שטעה בסופה - יצא ואין מחזירין אותו."

דא עקא, לכאורה נראה ששיטת הרמב"ם אינה עקבית, שכן בהלכות קריאת שמע (פרק א' הלכה ח') פסק הרמב"ם:

"ובערב, פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור - לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים - יצא, שכל הברכות הולכות אחר חתימתן."

כלומר בהלכות קריאת שמע פסק הרמב"ם שאם בקריאת שמע של ערבית פתח בברכה של שחרית אך חתם את הברכה בב של לילה, יצא, מפני שכל הברכות הולכות אחר החתימה - בדיוק הפוך מפסיקתו בהלכות ברכות!

ניתן לתרץ את הסתירה בשני דרכים, או למצוא חלוקה מהותית בין המקרים, או להעמיד את אחד המקרים, כך שלא תהיה סתירה בין הדינים.

א. הרדב"ז (שו"ת לשונות הרמב"ם סימן קנג) מחלק חלוקה מהותית בין ברכות שיש להם חתימה, לברכות שאין להם חתימה.

ברכת 'בורא פרי הגפן' היא ברכה קצרה, ולכן עיקר הברכה הוא בחלק הראשון (ברוך אתה... מלך העולם), וכל שיבוש בפתיחה הורס את הברכה, לעומת זאת בברכות ארוכות (כמו ברכות קריאת שמע) שיש בהן חתימה בשם ומלכות, ניתן לתקן וליצוק תוכן חדש לפתיחה השגויה.

ב. הלחם משנה הלך בכיוון שונה והסביר שבאופן עקרוני הרמב"ם פוסק שהכל הולך אחר עיקר הברכה (ברוך אתה... מלך העולם), כפי שפסק הרמב"ם בהלכות ברכות, וכדי להסביר את פסיקת הרמב"ם בהלכות קריאת שמע, מעמיד הלחם משנה שבהלכות ברכות עוסק הרמב"ם בשכר היוצא מהיין[3] ולכן אין חתימת הברכה על השכר, ב'בורא פרי הגפן' נחשבת שקר גדול. אולם בהלכות קריאת שמע אם חתם ב'יוצר אור' בתפילת הלילה הרי עיוות גדול יצא מפיו, ולכן למרות שעיקר הברכה נאמרה כראוי, עצם החתימה בדבר שקר שומטת את הקרקע מתחת לכוונה הראויה שהתכוון בתחילת הברכה.

לסיכום, יוצא מהלחם משנה שלפי הרמב"ם העיקר הוא במחשבה אלא שבמקום שיש אמירה הפוכה לגמרי, לא ניתן ללכת אחר המחשבה בלבד, ולכן אם חתם 'יוצר אור' בתפילת הלילה לא יצא, וכן אם ברך 'בורא פרי הגפן' על וודקה - לא יצא.

למעשה

בתחילת השיעור שאלנו מה דינו של ר' אייל אלימלך שכיוון בתחילת הברכה לברך על השכר אבל חתם 'בורא פרי הגפן', נפנה לפסיקת השו"ע בסימן רט סעיף א' כדי לדעת מה דינו:

"לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, על דעת לומר 'שהכל' וטעה ואמר 'בורא פרי הגפן' - אין מחזירין אותו. מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכון אלא לברכה הראויה לאותו מין.

ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין, ופתח ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם על דעת לומר בורא פרי הגפן ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל - יצא."

כלומר השו"ע מציג את המקרה העולה מגירסת רש"י בגמרא, ומביא תחילה את פסיקת הרמב"ם ואחר כך ביש אומרים מביא את שיטת רש"י והרשב"א. על פי כללי הפסיקה (סתם ויש אומרים - הלכה כסתם) יוצא שהשו"ע פסק כשיטת הרמב"ם שהכל הולך אחר עיקר הברכה אפילו אם חתם חתימה שגויה. רבים מהאחרונים תמהו על פסיקה זו של השו"ע, ובעקבותיהם פסק המשנ"ב:

"וכמעט כולם חולקים עליו[4], והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו, כיוון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין - לא יצא ומחזירין אותו, וכתבו האחרונים דכן יש להורות."

ניתן להסביר שהחולקים על פסיקת השו"ע, מתבססים על הסבר הלחם משנה שהבאנו לעיל, שהרמב"ם פסק שהולכים אחר הכוונה בעיקר הברכה, רק במקרה שהתבלבל וחתם 'בורא פרי הגפן' על השכר היוצא מן היין.

השו"ע לעומת זאת, הרחיב את פסיקת הרמב"ם לכל המקרים, ולכן ניתן לומר שגם האחרונים החולקים על השו"ע, מקבלים את פסיקת הרמב"ם על פי דברי הלחם משנה, אך חולקים על הבנת השו"ע בדברי הרמב"ם.

לעומת עדת האחרונים הזו, פסק הילקוט יוסף כמרן המחבר, וכן פסק בשו"ת בני ציון, שהביא ראיה לשו"ע, מדברי המאירי על הגמרא בברכות, שמבין שהרמב"ם פסק שבאופן עקרוני שהכל הולך על פי עיקר הברכה, אפילו אם חתם חתימה שגויה, ולא העמיד כהעמדת הלחם משנה. בילקוט יוסף מוסיף שבכל מקרה טוב שיחזור על הברכה בלבו.

בהלכה הבאה מציג השו"ע את מקרה העולה מגירסת הרי"ף בגמרא, שאם טעה וברך בורא פרי הגפן על השכר, אך חזר בו תוך כדי דיבור, ותיקן 'שהכל נהיה בדברו' - יצא.

לסיכום, השו"ע הביא להלכה את שתי הגירסאות בגמרא, הן את גירסת רש"י והן את גרסת הגאונים המובאת ברי"ף.

השו"ע פסק כרמב"ם וכן פסק בעקבותיו הילקוט יוסף, לעומתם פסק המשנ"ב בשם האחרונים כרש"י והרשב"א, כך שלמסקנה, לפי השו"ע - יצא ר' אייל אלימלך בברכתו 'בורא פרי הגפן' על השכר, ואילו לפי המשנ"ב צריך ר' אייל אלימלך לחזור ולברך.

צימוקים

אם במשקה עסקינן אז ראוי שנביא את האמירה החבדית:

"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר - אך בינתיים כוס משקה ביד."

 

 

 

 

 

[1] פשוט שכחנו.

[2] החזיק בידו כוס של שכר, וחשב בטעות שהיא של יין, והתחיל לברך ברכת היין, וכשהגיע ל'מלך העולם' נזכר שהוא אוחז בכוס של שכר וסיים את הברכה ב'שהכל נהיה בדברו' כראוי לשכר. מה דינו? האם הולכים אחר עיקר הברכה (ברוך אתה ה' א' מלך העולם) שבה כיוון לברך על יין ולכן לא יצא ידי חובת ברכה על השכר, או שמא הולכים אחר חתימת הברכה, ונמצא שחתם כראוי ולכן יצא ידי חובתו.

[3] הלחם משנה בונה העמדה זו בדברי הרמב"ם על סמך תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל.

[4] על הרמב"ם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)