עבודה זרה | מכירת נשק לגויים

פתיחה

בהמשך פרק ראשון במסכת עבודה זרה (יג:-כב.) אנו מוצאים סוגיות המפרטות דברים שמותר למכור לגויים ודברים שאסור למכור להם. בין השאר מוזכר שם כי ישנו איסור על מכירת בהמה (דקה וגסה), נשק, חיות מזיקות, קרקע, שדה ועוד. פרטי הדינים שונים בין כל איסור וכן חומרת איסור המכירה משתנה. בשיעור השבוע ננסה לתת מבט כללי על איסורים אלו, מתוך עיון בסוגיה העוסקת באיסור מכירת נשק לגויים.

בימינו, מפתחת מדינת ישראל מגוון רחב של כלי נשק, מהמתקדמים בעולם. ייצור רווחי של נשק, כולל כמובן, ייצוא למדינות זרות, שכן בימינו לא ניתן להסתפק בייצור נשק עבור צה"ל בלבד. מצב זה מצריך אותנו להזדקק לשאלה האם בכלל מותר למדינת ישראל למכור נשק לגויים. נושא זה לא נידון במפורש בדורות הקודמים, ולכן עלינו לנסות ולהבין את יסוד הדין כפי שהוא עולה מן הסוגיות, ולדמות מלתא למלתא[1].

מקור הדין

המשנה בעבודה זרה קובעת:

"אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהם בסילקי, גרדום, איצטדייא ובימה, אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות" (פ"א, משנה ז).

הדברים שהמשנה אוסרת את מכירתם לגויים הם דברים שיש בהם משום נזק לרבים. הגמרא על אתר (טו:) עוסקת במכירת נשק ממש, ומוסיפה שהוא הדין גם לגבי חומרי גלם שניתן ליצור מהם כלי נשק:

"...ועוד תניא: אין מוכרין להם (= לליסטים) לא זיין ולא כלי זיין, ואין משחיזין להן את הזיין, ואין מוכרין להן לא סדן ולא קולרין, ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל, אחד עובד כוכבים ואחד כותי... תנו רבנן: אין מוכרין להן תריסין, ויש אומרים: מוכרין להן תריסין. מאי טעמא? אילימא משום דמגנו עלייהו, אי הכי, אפילו חיטי ושערי נמי לא! אמר רב: אי אפשר... אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להן עששיות של ברזל; מאי טעמא? משום דחלשי מינייהו כלי זיין. אי הכי, אפילו מרי וחציני נמי! אמר רב זביד: בפרזלא הינדואה. והאידנא דקא מזבנינן, אמר רב אשי: לפרסאי דמגנו עילוון".

הגמרא מזכירה את החשש מפני שפיכות דמים- הגויים חשודים על רצח. אך בהמשך הגמרא עולה פקפוק בהסבר זה, וכן עולה שבימינו (ימי הגמרא) חלק גדול מהגויים מגן על היהודים ולכן מותר למכור להם נשק הואיל וכעת הם לא חשודים אלא עוזרים לנו.

סיבת האיסור

הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) כותב שאיסור מכירת כלי נשק לגויים כלול באיסור מכירת דברים שיש בהם נזק לרבים (הגמרא המצוטטת אינה על המשנה שצטטנו). בטעם האיסור למכור לגויים דבר שגורם נזק לרבים כותב הרמב"ם:

"כדי שלא לעזור למשחיתים בעולם להשחית".

מדברי הרמב"ם משמע כי הוא סובר שחשש ההיזק אינו מופנה כלפי עם ישראל בדוקא, אלא מדובר בחשש אוניברסלי יותר, של רשעות וגרימת נזקים הדדיים (ובכיוון דומה פירשו גם המאירי והריטב"א). דברי הרמב"ם כאן נובעים מתפיסתו הכוללת לפיה העכו"ם ירודים מבחינה מוסרית. עקרון זה מובא במפורש בהלכות עבדים:

"ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו..." (פ"ט, הלכה ח)[2].

הרמב"ם פוסק את האיסור בשני מקומות. בהלכות עבודה זרה (פ"ט ה"ח) הוא פוסק את פשט דין המשנה והגמרא, ובהלכות רוצח (פי"ב, הלכות יב-יד) פוסק הרמב"ם את הדין שנית, וסומך לו את דין "לפני עיור לא תתן מכשול". בניגוד לאמור לעיל, מדבריו בהלכות רוצח נראה שהאיסור נובע מדין "לפני עיור"[3].

בניגוד לדברי הרמב"ם, הראב"ד סובר שחשש ההריגה מופנה כלפי יהודים בדווקא (פירוש זהה מובא בספר המקח לרב האי (שער י, העניין השלישי)). יתכן שגם רש"י סובר כראב"ד, וזאת משום שבהמשך המשנה בעבודה זרה הוא מסביר שהבעייתיות בבניית בימה לגויים היא שמא ייתפס שם ישראל. אמנם, הבנה זו בדעת רש"י איננה הכרחית מפני שלגבי בימה גם המאירי סובר שהחשש הוא שייתפס שם ישראל, ורק את תחילת המשנה פירש הוא כרמב"ם שישנו חשש כללי.

קשרי ידידות והגנה

ראינו אם כן, כי מן הסוגיה ומדברי הראשונים עולה שישנה בעיה במכירת כלי נשק לגויים. ברם, ישנם מספר יסודות על פיהם ניתן יהיה להתיר מכירת נשק לגויים.

- התוספות (טז. ד"ה לפרסאי) פוסקים שכיום מותר למכור לגויים נשק, מפני שהגויים מגינים עלינו. דין זה מקורו בדברי רב אשי בגמרא שציטטנו לעיל: "לפרסאי דמגנו עילוון". בימינו, ישנם קשרי הגנה בין ישראל ומדינות מסוימות, ולכן אפשר שלגביהן טעם זה שייך גם כיום.

- המאירי, מרחיב טעם זה ואומר שישנה חובה מוסרית לעזור לאנשים העוזרים לנו ומגינים עלינו[4]. על פי הרחבה זו ניתן לומר שמכיוון שמדינת ישראל נעזרת במדינות אחרות בתחומים שונים, יש לנו חיוב מוסרי כלפיהן, חיוב שעשוי להתבטא גם במכירת כלי נשק[5].

- אפשרות נוספת להתיר מכירת לגויים הינה כאשר מוכרים להם כלים שמטרתם להגנה ולא להתקפה. לעיל הבאנו טעמים שונים ביסוד הדין, והמכנה המשותף שלהם הינו החשש לפגיעה באדם. יתכן שעל פי זה תִּפָּטֵר הבעיה לגבי טיל ה"חץ" הישראלי, וכן לגבי מכ"מים מסוגים שונים ואמצעי ראיית לילה.

על אילו עובדי עבודה זרה מדבר האיסור

ראינו שטעם האיסור למכור נשק לגויים נובע מכך שטבעם להשחית, ואסור לנו לסייע לכוחות אלו להשחית. נראה שבימינו יש לפקפק בטענה זו מכמה סיבות. ראשית, ייתכן והאיסור מכוון כלפי "ליסטים", כעין ארגוני טרור, שאין לדעת לאילו מטרות ישתמשו בנשק. מכירה כזו יכולה בהחלט לסייע להרג סתמי וחסר מעצורים. ברם, כאשר מדובר במדינה מתורבתת, אין חשש כזה. בימינו ישנו פיקוח בין לאומי על המדינות השונות, ומדינה איננה מחליטה על פעולות צבאיות קיצוניות, בלא התערבותה של הקהילה הבין לאומית. שנית, מדינה 'רגילה' (כגון: שבדיה) איננה חשודה, בדרך כלל, בגרימת רשע בעולם.

שיטת המאירי

יסודות מעין אלו אנו מוצאים במפורש אצל המאירי. כפי שראינו, המאירי מדגיש את הפן המוסרי הירוד של הגויים:

"שכל אלו מאחר שאינם בעלי שום דת שבעולם ואינם נכנעים תחת יראת א-לוקות... אין נזהרין משום עבירה והרי הם מזיקים" (ד"ה כותיים).

העולה מדבריו הוא שאם יש לגויים יראת אלוקות, תפתר הבעיה.

כפי שראינו בשיעורים האחרונים בהרחבה, יסוד חשוב העולה בראשונים על מסכת עבודה זרה הוא שגויים בחוץ לארץ אינם עובדי עבודה זרה, אלא "מנהג אבותיהם בידיהם"[6]. לענייננו, משמעות הדבר, שחלק מהדינים הנוגעים לגויים שהיו שייכים בדורם, שונים בדורנו.

המאירי הרחיב גישה זו ויצר את המושג: "גדורים בדרכי הדתות". משמעות הגדרה זו היא שהגויים בימינו שונים מהותית מעובדי העבודה זרה שבדורות הקודמים. דבריו נובעים מתוך ההבנה שעובדי העבודה זרה היו מושחתים מוסרית, אך הדתות שבימינו, למרות שהן כופרות, מכוונות את האדם, בסך הכל, בדרך ישרה[7].

עובדי עבודה זרה או גויים

ניתן להעלות כיוון דומה גם אם אין אנו מקבלים את גישת המאירי. במספר סוגיות במסכת עבודה זרה עולה שאלה כללית מה גורם לאיסור כלשהו ביחס לגוי; האם זו עובדת היותו עובד עבודה זרה, או שמא העובדה שאיננו יהודי. כפי שנראה, חילוק זה איננו חקירה בעלמא, אלא שאלה מהותית, העולה מדברי הראשונים.

בנידון דידן לשאלה זו ישנה השלכה כאשר אנו באים לבחון האם מותר למכור נשק לגוי שאינו עובד עבודה זרה. שאלה זו רלוונטית מאד, שהרי בימינו גויים רבים אינם מוגדרים כעובדי עבודה זרה, בין על פי ההבנה שכיום הגויים נחשבים 'אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם' ובין על פי ההבנה שהמוסלמים וחלק מהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה[8]. כיוון כזה מדוייק בלשון הרמב"ם, שבכל איזכוריו את הדין בו אנו עוסקים הוא מדבר על 'עובדי עבודה זרה', ולא על 'גויים'. כמו כן, הרמב"ם כותב במפורש בהלכות מאכלות אסורות (פי"א ה"ח) שבכל מקום שכתב "גוי" הכוונה לעובדי עבודה זרה בדווקא. שינוי לשון זו מדויק גם בפירוש המשניות, שם הרמב"ם מבחין בין "גוי" (=עובד עבודה זרה), ובין "נכרי" (=גוי שאיננו עובד עבודה זרה)[9].

שאלה זו עולה במפורש בסוגיה סמוכה (יט: - כא:) לגבי איסור 'לא תחנם'. אנו מוצאים דיון בפוסקים האם איסור זה שייך גם כלפי גויים שאינם עובדי עבודה זרה. בעז"ה נדון בעניין זה בשיעור נפרד, ורק נעיר כי שיטת הב"ח (חושן משפט סימן רמ"ט) שמותר למכור קרקע לגויים שאינם עובדי עבודה זרה. יש לציין שהראי"ה קוק סמך על פסק הב"ח כנגד הבית יוסף שחולק עליו שם, והתיר בשעת הדחק למכור קרקע למוסלמים מפני שהם אינם עובדי עבודה זרה (שו"ת משפט כהן סימן נ"ח וסימן ס"ג). אם כן ניתן להשוות את הדיון בסוגיית לא תחנם לסוגיית מכירת נשק לגויים ולהסיק מכך מסקנות הלכתיות.

מדין מדינת ישראל

כיוון נוסף להתיר את המכירה עולה ממספר סוגיות אחרות בסוף פרק ראשון שעוסקות באיסור מכירה לגויים. כפי שנראה בהמשך, מן הסוגיות הללו עולה שאחד מהמניעים המרכזיים של חכמים בתיקון ההרחקות הרבות מן הגויים נבע ממצב היחסים העדין עם הגויים ששרר בתקופתם. לכן, עלינו לבחון את המצב היחסי בימינו, ולשם כך נבחן שתי דוגמאות:

1. דין "לא תחנם" - כפי שהבאנו לעיל, יסוד האיסור במכירת קרקע לגוי בארץ ישראל הוא מחשש השפעתה של העבודה זרה שלו. אולם, כיוון אחר אותו ניתן להציע הוא שיסוד האיסור נובע מדאגה ליחס המספרי בין היהודים לגויים בארץ ישראל לאחר המרד והחורבן; וממילא נוכל לטעון כי הלכה זו משקפת את המאבק הארוך על השליטה בארץ ישראל. לא זכיתי למצוא סברה זו במפורש בראשונים, אך האדר"ת בנושא כותב דברים דומים:

"...ובשגם כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שיהיה לנו אחיזה באה"ק ולא להם..." (אדר היקר, אגרות האדר"ת ס"ס ט).

אף אם לא נראה עיקרון זה כיסוד הדין, ברור ששיקולים מעין אלו עלו בפוסקים. כך, למשל, בשו"ת ישועות מלכו כתב:

"ואף על פי שאסור ליתן ולמכור קרקע בארץ ישראל, כיוון שהוא לטובת הישוב דאין כאן איסור דלא תחנם..." (יו"ד סי' נה).

שיקול זה מובא גם בדברי הרב עובדיה יוסף כחלק ממכלול שיקוליו לטובת היתר המכירה[10].

2. איסור מכירת בהמה גסה לגוי - המשנה (פ"א מ"ו ומשנה מקבילה בפסחים פ"ד מ"ג) כותבת שאיסור מכירת בהמה דקה לגוי תלוי במנהג המקום, אבל מכירת בהמה גסה אסורה תמיד. למסקנת הגמרא, איסור מכירת בהמה גסה נעוץ בחשש שמא המכירה תתבצע בערב שבת בין השמשות, והגוי יבחן את ביצועי הבהמה, ויחליט שלא לקנותה. במידה ודבר כזה יקרה, הרי שהיהודי עבר למפרע על איסור מחמר בשבת. למסקנה, הגמרא אומרת שהאיסור מושתת גם על גזירה משום שאילה ושכירה, אך האיסור בשאילה ושכירה לא היה ברור לגמרא מהתחלה. דבר זה נראה תמוה - כיצד טעם כה רחוק, שאינו קשור ליסוד הדין, גרם לחז"ל לגזור גזירה מקיפה שכזו.

משום כך יש שהסבירו שהמניע לגזירת מכירת בהמה גסה זהה לזה שהזכרנו בדין 'לא תחנם': צמצום שלטונם ואחיזתם של הגויים בארץ. כדברי ג. אלון בענין:

"והדעת נותנת שעיקר הגורם אף לגבי שאר האיסורים - מניעת השתקעות של נכרים בארץ ישראל על ידי קניית קרקע ושאר נכסים, שהם קובעים ערכים משקיים חשובים"[11].

אף על פי שאין זה הכרחי לקשר את הדברים גם לאיסור מכירת נשק לגויים, נראה ברור שטובת הישוב היהודי מהווה שיקול משמעותי ביותר, בין בתקופה ההיא בין בימינו שלנו. מכירת נשק משפרת את מצב הכלכלה במדינה, וקביעה זו מהוה סיבה להתיר את המכירה[12]. על פי אותו עיקרון ניתן לומר שמכירת נשק למדינות זרות תהפוך את המדינה לגורם בעל השפעה בעולם, הן במישור הכלכלי הן במישור המדיני[13].

למסקנה, נראה שבסוג כזה של דיונים, הכרעת השאלה מהי טובת המדינה צריכה להינתן על ידי הגורמים הממלכתיים המוסמכים לכך, המבינים את המצב לאשורו, והכרעתם היא בעלת תוקף הלכתי[14]. בפועל, במדינת ישראל ישנו גוף מיוחד במשרד הבטחון האחראי לאשר כל ייצוא נשק מישראל.