יום טוב שני

 

 

לאחר שהתקבל בעם ישראל לקבוע את לוח השנה על פי החשבון ולא על ידי קידוש החודש, מקבעת הגמרא בביצה (ד:) את מעמדו של יום טוב שני לאור האמירה העקרונית- 'הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם'.

 

בראשונים ובאחרונים מצינו שני דיונים עיקריים בסוגיית יום טוב שני:

1. מעמד היום- מהו הגדר ההלכתי של יום טוב שני לאחר שפסקו מלקדש את החודש על-פי הראיה?
2. דיני ההולך ממקום למקום- כיצד צריך לנהוג תושב חו"ל שמגיע לארץ ישראל לחגים? האם בן ארץ ישראל צריך לשמור על יו"ט שני במהלך טיול בחו"ל?

בשיעור השבוע, נעסוק בשאלות אלו לאור סוגיית הגמרא בפרק רביעי בפסחים. בתחילת השיעור נעיר בקצרה כמה הערות בנוגע לעקרונות בנוגע למעמד יו"ט שני כמנהג ועל הלכות נוספות שנובעות מדינים אלו, ולאחר מכן נדון בדין ההולך ממקום למקום.

הגדר ההלכתי של יו"ט שני

מהו מעמדו של יו"ט שני? בגמרא בביצה (ד:) מובאת מחלוקת אמוראים בשאלה האם יש לשני הימים הטובים קדושה אחת או שתי קדושות. הגאונים נחלקו בשאלה האם יו"ט שני בזמן שקידשו על פי הראיה נתקן מחמת הספק, או שמדובר בציווי מיוחד של ה' למשה שבחו"ל יהיה שני ימים טובים (אוצר הגאונים ביצה (ד:); מופיע גם בתשובות הגאונים (עמנואל) אופק סימן קטז)^[1].

בימינו, ברור כי יום טוב שני נשמר בחו"ל שלא מחמת הספק, אולם האחרונים דנו מהו גדר היום: האם הוא נובע ממנהג או מתקנה. הגמרא במסכת ביצה ובפסחים מתנסחת בלשון של מנהג, אולם כאשר מעיינים בלשון הרמב"ם ניתן למצוא את שתי ההבנות:

"זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים, מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות"                                         (הל' יום טוב פ"א, הלכה כא).

הרמב"ם פתח את דבריו בלשון מנהג, אך סיים שהלכה זה היא מדברי סופרים, ולכאורה נראה מכך שמדובר על תקנה^[2]. הסבר אפשרי לדבריו הוא כי הרמב"ם סבר כראשונים שהבינו שגדר יום טוב שני בימינו אינו נובע ממנהג אלא תקנה. כך כותב למשל הרי"ד (פסקי הרי"ד פסחים נב.) שהמנהג נובע מכך שחכמים גזרו והחמירו בעניין זה ולכן נהגו כך בגלויות.

בצורה דומה סובר הריטב"א במסכת ראש השנה^[3]:

"שהם ראו שכך יפה לנו וכך תקנתינו, נמצא שאינו מנהג בלבד אלא חיוב כבתחלה, ואינו כמנהג ערבה שאין מברכין עליה"       (יח.).

הסבר אחר שניתן להציע בשיטת הרמב"ם הוא שיסוד יום טוב שני בימינו הוא ממנהג עם ישראל, אך לאחר שהמנהג התקבל בכל הקהילות הוא קיבל תוקף כתקנת חכמים. יום טוב שני הוא דוגמה למנהג שקיבל תוקף כדברי סופרים והוא אף מבטל מצוות דאורייתא כמו הנחת תפילין^[4].

המימונה באילת

היכן נוהגים את דין יו"ט שני? אילו מקומות מוגדרים כחו"ל לעניין זה?

בגמרא מופיע שכל מקום שלא הגיעו אליו שלוחים תוך עשרה ימים נוהגים בו יומיים יו"ט. בעקבות כך הרמב"ם קובע להלכה שדין יום טוב שני אינו תלוי ב'ארץ ישראל', אלא בשאלה האם הגיעו לשם השלוחים תוך עשרה ימים:

"מקום שבינו ובין ירושלם עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם..."       (הל' קידוש החודש פ"ג, הלכה יב).

לשיטת הרמב"ם, יישובים בארץ ישראל שנתחדשו בזמן הזה בדרום הנגב, בערבה ואילת חייבים ביום טוב שני.

הריטב"א, חלק על גישה זו, וסבר שגם במקומות המרוחקים בארץ ישראל נוהגים יום אחד:

"וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש, ויש שעושין שני ימים ויש שעושין יום אחד ויש לנו לילך אחר הרוב, ובחו"ל רובא [היו עושים ב'] הימים לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן שני ימים, אבל ברוב ארץ ישראל היו עושין יום אחד ועושין היום ג"כ יום אחד..."   (ר"ה יח.).

בימינו, שאלה זו עלתה הלכה למעשה בשנות הקמת המדינה, ועיסוק נרחב בנושא מופיע בספרו של הרב טיקוצ'ינסקי- 'ספר ארץ ישראל' (סימן ז' - יום טוב בארץ ישראל). בדבריו, מדגיש הרב טיקוצ'ינסקי שהשאלה בעניין זה אינה נוגעת לקדושת ארץ ישראל אלא למרחק שאליו יכלו השליחים להגיע. אולם, למרות שיטת הרמב"ם, רוב רבני ארץ ישראל בדור הקודם לא פסקו למעשה כשיטתו, וגם היישובים החדשים במדבר נהגו לעשות רק יום אחד. הרב טיקוצ'ינסקי הפנה שאלה בעניין זה לגדולי דורו- הרב הרצוג^[5], ה'חזון איש' והרב עוזיאל^[6] וכולם הורו הלכה למעשה שיש לנהוג יום אחד בכל רחבי ארץ ישראל וגם באילת ובערבה.

העיקרון העולה מדברי האחרונים הוא שקשה לפסוק כנגד דברי הרמב"ם, אך מכיוון שעם ישראל נהג בפועל כשיטת הריטב"א ונהגו בכל ארץ ישראל לשמור רק יום אחד כך יש לנהוג הלכה למעשה^[7].

נקודה זו הינה דוגמה טובה למקרה בו המנהג בפועל קובע את פסיקת ההלכה. כך אנו מוצאים גם בתשובת הגרש"ז אויירבאך בעניין זה. בתחילת דבריו כתב הגרש"ז שיש לנהוג יום אחד:

"דכיון שכללא הוא דבכל ספיקא דמנהגא מוקמינן אדין תורה, הכא נמי אית לן למימר גם לענין ספק יו"ט שני בזמן הזה"          (מנחת שלמה תנינא סימן מו).

לאחר מכן הוא מביא את שיטת הרמב"ם שיש לחוג יומיים גם במקומות המרוחקים בארץ ישראל, אך הלכה למעשה הוא קובע:

"מ"מ בימינו אנו כיון שלא שמענו על שום מקום שבא"י שינהגו בו שני ימים, פשוט הוא שגם היהודים אשר ברמלה צריכים לנהוג יו"ט רק יום אחד בלבד. ויותר נראה לומר שהמנהג הוא לא כהרמב"ם אלא כהריטב"א הידוע..."^[8].

ההולך ממקום למקום

בשיעורים הקודמים הזכרנו את דין ההולך ממקום למקום, הצריך לקבל על עצמו את חומרי המקום שהולך אליו (ואולי גם צריך לשמור על מנהג מקומו המקורי). בהמשך סוגיית הגמרא, האמוראים דנים בשאלה זו בהקשר של דיני יום טוב שני:

"אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן; דידעינן בקביעא דירחא ביישוב לא עבידנא - מפני שינוי המחלוקת. במדבר מאי? - אמר ליה, הכי אמר רב אמי: ביישוב - אסור, במדבר - מותר. רב נתן בר אסיא אזל מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שני של עצרת, שמתיה רב יוסף... איכא דאמרי, נגדיה רב יוסף. - אמר ליה אביי: נשמתיה מר, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: מנדין על שני ימים טובים של  גליות!- אמר ליה: הני מילי - איניש דעלמא, הכא צורבא מדרבנן הוא, דטבא ליה עבדי. דבמערבא מימנו אנגדתא דבר בי רב ולא מימנו אשמתא"                                                            (נא.-נב.).

רש"י, תוס' ורוב הראשונים (ראה לדוגמא גם בדברי הר"ן ורז"ה) מסבירים שהגמרא עוסקת באדם היוצא מארץ ישראל לחו"ל, והגמרא קובעת כי במידה והוא מגיע למקום יישוב עליו לנהוג יומיים יו"ט (לפחות בפרהסיה). אולם, רבנו חננאל מסביר שהסוגיה עוסקת בעניין אחר:

"אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנא דידעינא בקביעא דירחא ובני מקומי עושין שני ימים, כי בעינא למיסק לארץ ישראל דלא עבדי אלא יום אחד- ביישוב לא עבידנא, במדבר ארץ ישראל מהו לעשות ביום שהוא ברור לי שהוא חול?...".

לפי ר"ח דברי רב ספרא הם בעניין בן חו"ל שמגיע לא"י. במקרה זה אם הוא מגיע ליישוב הוא נוהג יום אחד כמנהג א"י, ואם הוא נמצא במדבר אזי הוא חוגג יומיים.

בהמשך סוגיית הגמרא מצאנו חילוק גם בין מקרים בהם דעת האדם לחזור למקומו הראשון, למקרים בהם הוא נוסע על מנת להשתקע במקום החדש. כיצד אנו מגדירים את המקרה שדעתו לחזור? בעניין זה מצינו מספר שיטות:

1. אוצר הגאונים בפסחים (מובא גם בשו"ת הרשב"א ח"א סימן שלז)- הדיון נוגע לאנשי אפריקה שנמצאים בא"י, ומגדירים דעתו לחזור כ- 12 חדשים כדין אנשי העיר (גמרא ב"ב ז:). אם הם מתכוונים לשהות בארץ ישראל יותר משנה גם אם דעתם לחזור הם נוהגים יום אחד (כעין זו היא גם שיטת ערוה"ש).
2. שו"ת הרדב"ז (ח"ד,עג)- הפרמטר הוא האם הוא עקר אם משפחתו לחו"ל. הרדב"ז מסביר שכל מי שדר במצרים בימיו דעתו לחזור לא"י בעתיד, וברור שלא נגדיר את כולם כדעתם לחזור.

בן חו"ל בא"י

מה דינו של בן חו"ל בארץ ישראל? במקרה של בן ארץ ישראל שיצא לחו"ל ישנה פסיקה מפורשת בשו"ע (נדון בכך בהמשך), אך לגבי האפשרות ההפוכה - סתם השו"ע ולא הזכירה כלל. הרב גורן (בספרו תורת השבת והמועד) הסיק מעובדה זו שדינו של בן חו"ל שבא לארץ ישראל שווה לכל בני ארץ ישראל, ונוהג יום אחד.

אולם, כפי שגם הרב גורן מזכיר, רבי יוסף קארו התייחס למקרה זה בתשובה וכתב בה כך:

"שאלה היוצא מא"י לח"ל ודעתו לחזור אם מתפלל כבני א"י וטעם למה העולים לרגל מתפללים בפרהסייא כבני חוצה לארץ ואין מוחין.

תשובה: דבר פשוט הוא דכל שדעתו לחזור נוהג כמקום שיצא משם אפילו להקל ובלבד שלא יעשה בפני בני מקום שהלך לשם... וכן מי שבא מח"ל לא"י ודעתו לחזו' הוי בכלל בני ח"ל נינהו וכן מעשים בכל יום בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מח"ל לארץ ועושים יום שני של גליות כתקוניו וכמשפטיו בח"ל. ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני ח"ל העולי' לרגל ומתפללי' תפילה וקורין בתורה ומפטירין בנביא בברכות תחלה וסוף כמו שעושים ביום טוב שני בח"ל ודבר זה נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם...                           (שו"ת אבקת רוכל סימן כו).

אם כן, רבי יוסף קארו פוסק שבן חו"ל שנמצא בארץ ישראל בחגים צריך לנהוג יומיים יו"ט, ומעיד שכך הוא המנהג הלכה למעשה^[9].

הבנה שונה בסוגיה, מובאת על ידי ה'חכם צבי' שטען כי בני חו"ל ישמרו רק יום אחד בארץ ישראל. לשיטתו יסוד דין יום טוב שני נובע מהמקום בו נמצאים, ולכן אין לחייב בני חו"ל שעולים לארץ הקודש:

"שאלת בני ח"ל העולים לא"י דרך ארעי האיך יתנהג בשלש רגלים אם כבני ארץ ישראל או כבני ח"ל?

תשובה: נלע"ד דצריכים הם להתנהג בעניני המועדים כאחד מבני א"י התושבים ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם... שאילו היו כל אנשי המקום שיצאו משם כאן בקביעותא פשיטא שאסורים היו לעשות יותר מיום אחד משום בל תוסיף... ולא אמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אלא בחומרא שרשאין בני המקום שיצא זה משם לנהוג חומרתם במקום הנוהגין קולא אף אם יקבעו דירתם במקום הלז, אבל בדבר שאילו באו בני מקום החומרא למקום הקולא וקבעו דירתם בו היו אסורין לנהוג חומרתם בזה לא אמרו...

                                                                (חכם צבי סימן קסז).

מכיוון שהלכה זו היא תלויית מקום ולא קשורה למנהג מסוים שקיבלו עליהם, הרי שיש לנהוג בענין זה כהלכת המקום. בדרך זו פוסק שו"ע הרב (יו"ט תצו,יא), וכך מעיד בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן ד) שהיה מנהג צפת וירושלים. לעומתם בשו"ת גינת ורדים (כלל ד סימן יב) ובעקבות כך בשערי תשובה (על השו"ע) פסקו שיש לנהוג יומיים כבני חו"ל^[10]. בפיסקה הקודמת הבאנו את הסברו של רבנו חננאל על הגמרא בפסחים, ולפי פירושו עולה כפסיקת ה'חכם צבי'.

בן א"י בחו"ל

רוב הראשונים הבינו שסוגיית הגמרא בפסחים עוסקת במקרה של בן ארץ ישראל בחו"ל, ומכאן כי מרגע שהגיע אדם ליישוב בחוץ לארץ עליו לשמור יומיים:

"בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם" (שו"ע סי' תצו, סעיף ג).

המחבר אינו מחלק בין עשיית מלאכה בפרהסיה ובין עשיית מלאכה בצנעא, ונראה ששניהם אסורים^[11]. אולם, הגמרא על אתר מבארת כי טעם הדין הוא כדי למנוע מחלוקת, ואם כך היה מקום לכאורה לחלק בין שני המקרים, שהרי בצנעא לא נוצרת מחלוקת.

הרדב"ז (שו"ת ח"ד סימן עג) דן בעניין זה, ולדבריו יש אכן חילוק בין צנעא לפרהסיה אך לא לעניין עשיית מלאכה. עשיית מלאכה אסורה גם בצנעא היות שאי אפשר לעשות מלאכה בצנעא, גם אם דעתו לחזור. לעומת זאת לגבי תפילה היות והיא בצנעא ודעתו לחזור מתפלל יח' ולא תפלת חג. וכך הוא כותב:

"...י"ל דלא דמי אכילה למלאכה דמלאכה קלא אית לה ובישוב מיפרסמא מילתא מה שאין כן באכילה עד כאן. הא למדת דמלאכה לעולם אסורה ביו"ט שני לא שנא דעתו לחזור או אין דעתו לחזור. ואכילת דבר שנהגו במקומו היתר ובזה המקום שהוא שם נהגו איסור אם דעתו לחזור ובצנעא מותר. ולענין התפלה צריך לדעת אי הוי מילתא דמפרסמא ודומיא /ודמיא/ למלאכה או אי הוי מילתא דצנעא ודמיא לאכילה. ונראה לי דהוי מילתא דצנעא מכל שכן דאכילה דהשתא אם אכילה שאפשר שיראו אותה כעובדא דרבה שהוצרך לכסותה קרינן מילתא דצנעא תפלה שהוא בלחש ואין אדם מכירו אם מתפלל י"ח או שבע ודאי דהוי מילתא דצינעא וכל שכן אם מתפלל בביתו. הילכך כיון שדעתו לחזור יתפלל י"ח במקומו וכן המנהג. תו איכא טעמא אחרינא שאם מתפלל י"ח לא נמצא שקרן בתפלתו ויצא ידי חובתו דאפילו בשבת אם התפלל י"ח יצא. אבל [אם] מתפלל שבע נמצא שקרן שאומר את יו"ט מקרא קדש הזה וחותם מקדש ישראל והזמנים... הכלל שינהוג בכל דבריו כשאר בני העיר חוץ מאכילה ובצנעא"^[12].

בעקבות דברים אלו, ה'מגן אברהם' (סי' תצו, סעיף ד) פוסק שאסורה כל מלאכה, גם בצנעא, הואיל ולא ניתן לעשות מלאכה בצנעא. לעומתו, הט"ז (ס"ק ב) פוסק שיש היתר אם עושים מלאכה בצנעא, היות שכל האיסור הוא משום המחלוקת וכאשר עושה בצנעא אין חשש משום מחלוקת.

הרב גורן (קובץ תשובות שהתפרסמו בתחומין כד) פסק בתשובה לשליחים של מדינת ישראל, שיפסקו כשיטת הט"ז, וניתן לעשות מלאכה בצנעה^[13].

הזכרנו לעיל את שיטת ה'חכם צבי' שקבע כי דין יום טוב שני אינו כשאר מנהגי המקום אלא הוא דין של המקום. לכאורה לפי עקרון זה בן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל צריך לנהוג ככל בני המקום. ואם כך, נראה שפסקי הרב גורן סותרים זה את זה, הואיל ופסק לבני חו"ל שבאים לארץ ישראל כחכם צבי!

אולם, נראה שגם לגישה זו יש לחלק בין המקרים, וכך כותב הרב צבי פסח פרנק:

"ועיין תשובות חכם צבי (סימן קסז) בנוגע לזה. ולפי סברתו היה נראה דבן ארץ ישראל שבא לחו"ל מסתבר דדינו כבן חו"ל, דהא גם בזמן הבית אילו היה בא בן א"י לחו"ל צריך היה לנהוג כבני חו"ל. אבל עם כל זה נראה דכיון דעכשיו כלנו בקיאין בקביעא דירחא, והא דעושין שני ימים הוא רק מצד תקנת חכמינו ז"ל לעשות כמנהג אבותינו, אפשר דדין זה אקרקפתא דגברא תקנו ושייך לדין נותנין עליו חומרי המקום שיצא או שהלך"        (שו"ת הר צבי או"ח ב סימן עח).

הרב פרנק מסביר שיתכן ויש כאן שילוב- המנהג נובע ממקום מסוים, ותקנת המנהג חלה רק על 'קרקפתא' שמתגוררת שם. בזמן הבית בן א"י היה חייב בשני ימים בחול מן הדין,  ‫אבל בימינו הוא לא חייב מן הדין אלא מצד סוגיית מקום שנהגו בלבד. ‫מי שחייב מן הדין (מנהג) הוא רק אדם שגר בחו"ל.

כיוון נוסף מובא על ידי הרב רבינוביץ: בתחילת השיעור הזכרנו את החקירה האם דין יו"ט שני הוא מנהג או תקנה. בהלכות תלמוד תורה הרמב"ם מזכיר את דיני נידוי ובעקבות הגמרא בפסחים מובא גם המחלל יו"ט שני:

"על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן... (יא) המחלל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג"                                                      (פ"ו, הלכה יד).

גם כאן אנו מוצאים שהרמב"ם מתנסח בלשון מנהג, אך תוקף המנהג 'חזק' משאר מנהגים. הרב נחום רבינוביץ בפירושו 'יד פשוטה' להלכה זו דן בתוקף יו"ט שני ומסיק השלכות הלכתיות שנוגעות לבן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל:

מעיון בפסקי הרמב"ם (הל' שמחת יו"ט וקידוש החודש) אנו מוצאים דיוקי לשון רבים. ראינו לעיל כי האחרונים דייקו בהבדלים שבין 'דברי סופרים' ו'תקנה' מחד, ללשון 'מנהג' מאידך.

כמו כן, יש להבחין בין שלושה סוגי אנשים אליהם מתייחס הרמב"ם: א. בני גלויות. ב. מקומות הרחוקים. ג. בני ארץ ישראל. בזמן שהרמב"ם מדבר על הזמנים שבהם קידשו על ידי הראיה הוא משתמש בניסוח בני הגלויות, אך כאשר החיוב נובע ממנהג לאחר קביעת הלוח, ההגדרה היא מקומות הרחוקים- ולא 'בני'. לגבי בני ארץ ישראל אין שינוי בניסוח ברמב"ם בין בזמן שקידשו לפי הראיה ובזמננו. מעובדה זו מסיק הרב רבינוביץ שהרמב"ם רמז שבני ארץ ישראל נשארים במעמדם בכל מקום וגם כשהם בחו"ל הם שומרים יום אחד. לעומת זאת אנשי חו"ל שבאים לארץ עושים רק יום אחד הואיל ואין להם מעמד של בני מקום מסוים. לפי זה:

"מעתה נמצא שדין יום טוב שני של גלויות הוא ממש כמו כל שאר המנהגים שיש להם תוקף במקומם לבני מקומם בלבד, ואינם לא חובת גברא, ואף לא כעין מצוות התלויות בארץ שמחייבות את כל יושביה... חכמים תקנו להחיל את דין יו"ט  שני כמו מנהג ולא כמו סתם תקנה שהיא החלטית. הואיל והוא בצורת מנהג, יש בו צד גדול להקל, דהיינו בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל אינו עושה יו"ט שני, וכן גם הבא ממקום רחוק לארץ ישראל...".

שאלות נוספות

כאשר בן ארץ ישראל נמצא בחו"ל ביו"ט שני, נוצרת מציאות מיוחדת שבעקבותיה עולות שאלות הלכתיות שונות שנידונו על ידי הפוסקים^[14].

הרב עובדיה יוסף (יב"א או"ח ח"ח סימן מו) דן האם בן א"י שבחו"ל יכול לברך ולהוציא יד"ח את הציבור בהלל. בתשובתו הוא מביא מחלוקת אחרונים בנוגע לשאלה העקרונית האם מי שאינו מחויב מוציא את החייב יד"ח, לדוגמה- מי ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, האם יכול לברך ולהוציא את הציבור. הרע"י משווה דיון זה לדין ברכה על הלל ביו"ט שני, ולשאלה נוספת האם ניתן להוציא יד"ח בקידוש. למסקנה הוא חולק על הרבה אחרונים וסומך בעיקר על שיטת הפרי חדש (תפט,ח) שלא ניתן להוציא ידי חובה במקרים אלו. לסיום הוא כותב:

"סוף דבר הכל נשמע שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, אינו רשאי לקדש לבני חו"ל בליל יו"ט שני של גליות, וגם אינו רשאי לברך על ההלל להוציא י"ח את בני חו"ל. ויש לחוש בזה לאיסור ברכה לבטלה. ושומע לנו ישכון בטח". 

הגרש"ז אויירבאך התלבט גם הוא בשאלה זו, והוא הכריע מסברה הפוך משיטת הרע"י. לשיטתו מקרה זה שונה ממקרים אחרים בהם החיוב לא מוטל על האדם:

"ונלענ"ד להעיר כיון דאמרינן דאע"פ שיצא מוציא אע"ג שלגמרי פקע ממנו חובת קידוש ואיסור גמור הוא לקדש שנית אפי"ה יכול שפיר לעשות קידוש לאחרים מפני שהוא ערב להם במצוה זו, וכיון שכן אפשר דהואיל והחיוב של קידוש של בני חו"ל ביו"ט שני הוא ממש אותו החיוב של קידוש שכל הכלל ישראל חיבין בו ביום הראשון של  יו"ט, ואף שהוא נקרא בשם יו"ט שני מ"מ חלילה לחשוב שיש באמת עוד יום נוסף שהוא יו"ט, והקידוש שעושה גם ביו"ט שני אינו אלא מפני המנהג שתיקנו חכמים לראותם כאילו הם עושים עכשיו את הקידוש של יו"ט ראשון וע"י זה שמקדש בשתי הלילות הוא יוצא בשלימות מצות קידוש, ונמצא באותו הקידוש שכבר עשה בן א"י רק ביום הראשון וכבר יצא בכך ידי חובתו אין זה מספיק לבני חו"ל והם צריכים עדיין לקדש גם ביו"ט שני כדי לצאת את החיוב שמוטל עליהם לעשות קידוש בלילה הראשון, וכיון שכן יתכן דגם בזה שפיר אמרינן דאע"פ שיצא מ"מ יכול להוציא לאחרים כיון שהוא ממש אותו החיוב של קידוש בלילה הראשון, ולא דמי להא דבן עיר אינו יכול להוציא בקריאת המגילה בליל ט"ו לבן כרך דשאני התם דמעיקר הדין הוא דאמרינן דלא כזמנו של זה זמנו של זה והו"ל כשני חיובים שונים אשר האחד חייב והשני פטור משא"כ הכא אפשר דחשיב ממש כאותו החיוב שכבר יצא" (מנחת שלמה ח"א,יט אות ה).

 

 

 

 

 

 

.