יום ירושלים | בחירת ירושלים

א. הקדמה

ירושלים, בירתנו הקדושה והנצחית, לא נזכרה בתורה ככזו, ובשמה השלם לא נזכרה כלל. רק מאות שנים רבות אחרי כיבוש ארץ ישראל וההתנחלות בה, התחילה העיר למלא את תפקידה, בימי מלכות דוד. מדוע לא נזכרה בירת הנצח בתורת הנצח? מדוע היא הופיעה על בימת ההיסטוריה והתודעה רק בימי דוד?

בשיעור על פרשת "ראה" בשנה שעברה ניסינו להתייחס להיבט מסויים של שאלה זו, על ידי בחינת משמעותו של המונח "המקום אשר יבחר ה'" בספר דברים (למשל: י"ב, ה',; י"ד, כ"ג; ט"ו, כ' ועוד מקומות רבים). לכבוד יום הארבעים שנה לשחרורה של ירושלים, שגם בתקופת שיבת ציון בימינו לא שוחררה במלואה עם קבלת העצמאות, ועדיין היא מחכה לבניינה המלא, ננסה להתחקות אחר מהלך הפיכתה של ירושלים לבירת ישראל ולמקום מנוחתה של שכינת ה'. [1]

ב. רמזים לירושלים בתורה

שלם

בראשית פרק י"ד:

(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:
(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:

זוהי כנראה ההופעה הראשונה של ירושלים בתורה. היא נזכרת דווקא בקשר לנצחונו של אברהם אבינו והברכה שהוא זוכה לה ממלך נוכרי, שהיה צדיק, ככל הנראה. צדיקותו ניכרת גם מההשוואה למלך סדום שמופיע לידו, אשר הופעתו אינה מותירה רושם מכובד כזו של מלכיצדק.

האמנם ירושלים לפנינו? בתורה כתוב "שלם", וקדמונינו (למשל רמב"ן וראב"ע במקום) וגם חלק מאחרונינו סברו שזו אמנם ירושלים. אם כן, מדוע נזכר שמה בקיצור? מדוע לא נזכר שמה המאוחר? ייתכן, כמובן, שהמקרא נוקט בכל פעם בשם המקובל בשעת ההתרחשות או בשם המתאים לה, אך מכלל חידה לא יצאנו.[2]

בהמשך ספר בראשית אנו קוראים כי "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (ל"ג, י"ח). האם שלם הוא תואר, פועל (כמו בפסוק "כי לא שלם עון האמורי" [בראשית ט"ו, ט"ז]) או שהוא תיאור המקום אליו הגיע יעקב? העיר ההיא לא נזכרת בהמשך בשם שכם, ותחביר הפסוק מבקש שנקרא "אל העיר ששמה שלם, שהיא עירו של האיש הנקרא שכם", אשר מוכר לנו מהמשך הפסוקים. אם כן הוא, הרי ששוב אנו פוגשים עיר ששמה שלם, שנמצאת, לפי מהלכו של יעקב אבינו, ממערב לאיזור סוכות אשר בעבר הירדן; בהמשך ידרים יעקב לבית אל ואז לחברון, ומכאן עולה שככל הנראה אין זו ירושלים. האם מלכיצדק היה מלכה של אותה עיר ששמה שלם, שאינה ירושלים, או שמא היו שתי ערים שזהו שמן? האפשרות השנייה תתכן, ויש כמה שמות כפולים הידועים לנו בארץ ישראל (גלגל, בית אל, עפרה בית לחם). אפשרות נוספת היא שזו סיומת סטנדרטית לשני שמות שונים, בדומה ל'בורג', 'גראד', ו'ניו' בימינו בארצות אחרות. כך או כך, אין בידינו הוכחה חד משמעית לכך ששלם היא ירושלים.

מוריה

הרמז השני לירושלים הוא כמובן בפרשת העקדה: "ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (בראשית כ"ב, ב'). מניין שארץ המוריה היא ירושלים? האם שם זה מופיע שוב במקרא כקשור בירושלים? בכל ספרי בית ראשון לא מופיע השם מוריה כלל, גם לא כאשר מדובר על העלייה לירושלים או על בניין בית המקדש. הזיהוי של מוריה כירושלים (בראשית רבה במקום, תענית טז., רש"י במקום ועוד) נובע בודאי מהפסוק בסוף פרשת העקדה: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם י"ד), כלומר: הכינוי שנתן אברהם למקום על שם המאורע, מתאים למהותו של המקום כפי שהוא מוכר בדיעבד, מנקודת הראות של משה רבנו ככותב התורה. מהותו היא שהוא הר ה' ובו נראים אליו, אך בוודאי שבימי משה מקום זה עוד לא היה ידוע כהר ה', שהרי המקום אשר יבחר ה' נזכר כך בדברי משה לפני מותו, ואז טרם עלו ליראות לפני ה' בירושלים. ייתכן שמשה אמר דבריו בנבואה, וייתכן שכוונתו לציווים שונים המתייחסים לכך, כגון "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך אל פני האדון ה' (שמות כ"ג, י"ז), או "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר" (דברים ל"א, י"א). בכל אופן, דברי התורה מזהים את הר המוריה, וממילא את מעשה העקדה, כמקום שהוא הר ה'.

אלא, שספק אם מישהו ידע זאת עד ימי דוד, לכל הפחות. כלומר: האם המקום 'מוריה' היה מוכר כשנכנסו בני ישראל לארץ כארבע מאות שנה אחרי אברהם אבינו? ספק. אם הוא היה מוכר, לא היה צורך להמתין עד דוד, וספר דברים לא היה אומר "המקום אשר יבחר ה'", בלשון עתיד, שהרי המקום כבר נבחר. מכאן, שעד שירושלים הפכה בפועל להר ה', לא נודע היכן הוא הר המוריה, ורק בדיעבד אנו יודעים שזהו גם המקום בו עקד אברהם את יצחק.

בימי בית שני הזהות בין הר המוריה לבין מקום המקדש בירושלים כבר הייתה ברורה. לכן, במקום היחידי במקרא, בספר דברי הימים, אנו מוצאים את התיאור הבא:

וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדוד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דוד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי: (דברי הימים ב', פרק ג', פסוק א').

בספר מלכים בתיאור המקביל (מלכים א', פרקים ה'-ז') לא מצאנו אזכור של הר המוריה. אולי אין לכך חשיבות מיוחדת, ואולי רק לאחר שנקבע מקום המקדש בתודעת העם כמקום נצחי, יכול היה בעל ספר דברי הימים לכתוב בלא ספק שזהו הר המוריה.

כאמור, ירושלים איננה מוזכרת בתורה, ואף רמזים אליה לא נמצאים במקומות נוספים - גם במקומות בהם היינו מצפים שהיא תוזכר.

נפנה כעת לתולדותיה מכיבוש הארץ ועד מלכות דוד.

ג. כיבוש ירושלים

חלוקת ירושלים לשבטים

המקרא מוסר לנו כמה פרטים אודות כיבוש העיר וחלוקתה לשבטים בעת הכניסה לארץ. בתארו את גבולות שבט יהודה אומר הכתוב:

(ח) וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה: (יהושע פרק ט"ו).

כלומר: גבול שבט יהודה עובר בגיא השוכן בצד כתף היבוסי, המזוהה כירושלים. בלי להיכנס לדיון גיאוגרפי מפורט, ייתכן שכתף היבוסי היא שלוחת השילוח (סילואן) של היום שמדרום לגיא בן הינום, אם נניח שהמילה מנגב מתארת את המונח: "כתף היבוסי" השוכן מדרום לגיא. ייתכן שהכוונה היא דווקא להר ציון, שהוא ירושלים היבוסית, אם נניח שהמילה מנגב מתארת את הגבול שהוא מדרום לירושלים.

בהמשך תיאור חלוקת הארץ אנו שומעים על ערי שבט בנימין:

(כח) וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם: (יהושע פרק י"ח).

לפי האמור כאן, ירושלים היבוסית היא אחת הערים ששייכות לשבט בנימין. כיצד עובדה זו מתיישבת עם האמור על שבט יהודה? ניתן לפרש את תיאור הגבול של שבט יהודה כאומר שקו הגבול עבר מדרום לעיר, ואז נצטרך לומר שעיר יבוס יושבת מצפון לגיא בן הינום, כלומר על הר ציון, ובכללו הר הבית.

אלא, שכפי שנראה מיד, יש גם אפשרות אחרת. בתחילת ספר שופטים אנו קוראים על כיבוש ירושלים בידי שבט יהודה:

(ח) וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ: (שופטים פרק א').

מכאן עולה שירושלים היא בתחום יהודה, כלומר מדרום לגבולו שהוא גיא בן הינום, ויש לזהותה עם שלוחת השילוח של ימינו.

בהמשך הפרק אנו שומעים על כשלון שבט בנימין:

(כא) וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (שם).

כיצד ייתכן לומר ששבט בנימין לא הוריש את העיר שנאמר עליה שנלכדה ונשרפה באש על ידי שבט יהודה? הפירוש הפשוט לכך הוא שמדובר על שני חלקי ירושלים, ולפי שירטוט הגבולות הרי שגיא בן הינום באמצע. החלק הדרומי (השילוח) הוא חלק מנחלת יהודה, ועליו מסופר שנכבש על ידי שבט יהודה ונשרף באש. החלק הצפוני (הר ציון) שייך לבנימין, ואותו הם לא הורישו. נמצא, שלפי תיאור ההתנחלות והכיבוש ירושלים היבוסית הייתה מחולקת בין יהודה ובנימין: חלקה הצפוני, הבנימיני, נותר בידי היבוסי, וחלקה הדרומי, היהודאי, נכבש ונשרף.

יישוב ירושלים

האם יושב החלק שנכבש ידי יהודה? אין לנו מידע של ממש, אלא רמזים בלבד:

האחד הוא מסיפור פילגש בגבעה (שופטים י"ט), בו מבקש האדון לסור אל עיר יהודית, מפני שבירושלים יושבים יבוסים (שם י'-י"ג). ייתכן שהאמור הוא על ירושלים שבנחלת בנימין בלבד, אך אם היה יישוב יהודאי בירושלים הדרומית, האדון יכול היה לסור אליה ולהיות בה, ולא להרחיק עד גבעת בנימין הנמצאת מהלך כשעתיים מירושלים.

הרמז השני הוא מספר שמואל: לעומת העדות העקיפה מסיפור פלגש בגבעה על היעדר יישוב בירושלים, אנו קוראים בספר שמואל, אחרי נצחון דוד את גוליית, את הדברים הבאים:

(נד) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ: (שמואל א', פרק י"ז).

לכאורה, יש כאן עדות המסיחה לפי תומה שיש איזה יישוב יהודי, ומסתבר שיהודאי, בירושלים. הפסוק מעניין בעיקר מפני שהוא מפתיע אותנו; משום מה, מחליט דוד להביא את ראש גולית, עדות לנצחונו, דווקא לירושלים. מדוע הוא רצה להביא את העדות לנצחונו דווקא לירושלים? אין לנו מקור נוסף על כך, ועל כן קשה להשיב על שאלה זו ממקומה. אולם, ייתכן שנוכל לענות עליה על פי המסופר בהמשך, ולקמן נשוב לכך.

ג. עליית דוד לירושלים

בחירת דוד בירושלים

נקרא את תיאורו של ספר שמואל אודות תחילת ימי מלכות דוד על כלל ישראל:

(א) וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ:
(ב) גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה מוציא הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר ה' לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל:
(ג) וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:
(ד) בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ:
(ה) בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:
(ו) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:
(ז) וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד:
(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת:
(ט) וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה:
(י) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹוקי צְבָאוֹת עִמּוֹ: (שמואל ב', פרק ה').

לפי תיאורו של הכתוב, מיד אחרי שהומלך דוד על ידי כלל שבטי ישראל, הוא עלה לירושלים. שבע וחצי שנות מלכותו הראשונות היו בחברון, ובחירת בירתו בחברון מובנת גם מכוח היותה מרכזו של שבט יהודה בימי דוד, וגם מכוח מעמדה ההיסטורי והדתי. למעשה, לו היה נשאר דוד בחברון לא היינו מופתעים כלל: נוח למלך למלוך מעיר שהיא גם מרכז כוחו השבטי וגם בעלת מעמד לאומי מוצק. אפילו אם דוד היה מעביר את מלכותו לשילה (בה שכן המשכן תקופה מסויימת [יהושע י"ח, א,]), לגבעון (בה היה משכן ה' באותה העת [דברי הימים ב', פרק א' פסוק ג'] או לבית אל, (עליה נאמר שהיא "שער השמים" [בראשית כ"ח, י"ז]), לא היינו מתפלאים. אולם, דוד פונה לירושלים, והוא בוחר לעזוב את חברון ואת מרכז כוחו השבטי מיד בראשית מלכותו. כבר ראינו לעיל כי היסודות לכך הונחו עוד בשעת נצחונו הראשון והגדול, שהעלה אותו על נתיב המלוכה. מסתבר שדוד לא רצה שנצחונו על גוליית ייחשב נצחון פרטי או יבליט את שבטו, אלא הוא היה מעוניין בכך שנצחונו ייראה כלל לאומי: הנחת ראשו של גוליית בירושלים נעשית במקום בו נפגשים נחלות בנימין ויהודה, מרכזי הכוח השבטיים ומרכזי המלכויות הראשונות. כלומר, על ידי כך דוד אומר כי הנצחון הוא של כלל ישראל, והוא שייך קודם כל לאלוקי מערכות ישראל. באותה השעה דוד עוד לא ידע כי גם ה' בחר במקום הזה.

כיבושי דוד בירושלים

האם דוד הגיע אל מרכז יהודאי קיים, או שהוא התחיל בעצמו את יישוב ירושלים? לפי האמור לעיל דוד כבש את עיר היבוסי שסירבו לקבלו, ואם כך הרי שלא היה שם יישוב קודם. אמנם, ייתכן שהכיבוש הוא דווקא של המקום הקרוי מצודת ציון, שהייתה ברבות הימים לעיר דוד, אך חלק אחר של העיר - אולי השלוחה המזרחית, שמעבר לגיא - היה יהודאי, כפי שמשמע מסיפור גולית; חיזוק לכך הוא העובדה שלא נאמר שדוד כבש את ירושלים כולה, אלא דווקא את מצודת ציון בה נאחזו יבוסים[3].

בין כך ובין כך, דומה שכוונתו של דוד בעלייתו לירושלים להקים את ביתו בה, ממשיכה את כוונתו הראשונה: מרכז מלכותו יהיה בנקודה שתסמל (מצד מיקומה) את אחדות ישראל, ולא תהיה שבטית. ליתר דיוק: מאז שנמשח דוד על ידי שמואל למלך ישראל, הוא עשה כל מאמץ כדי שמלכותו לא תהיה על חשבון מלכות שאול, שהיא לא תיכונן באלימות או ברצח, ושהיא תיווסד ברצון העם כולו וברצון שמים. הימנעותו העקבית מפגיעה בשאול, הריגת הנער העמלקי, יחסו לאיש בושת, לאבנר, וזעמו על בני צרויה - מעידים על כך עדות מוחלטת. דוד רוצה שנקודת הפתיחה של מלכותו הכלל-ישראלית תהיה נקודה על שבטית, מרכזית, ולכן הוא עולה לירושלים. ייתכן שאי כיבוש ירושלים על ידי בנימין ואי יישובה (לפחות חלקה), על ידי יהודה, מקבלים כעת משמעות עמוקה מעבר למקריות ההיסטורית. לו היה שם יישוב שבטי, לא יכול היה דוד לבוא אל הנקודה הזו כדי להקים את מלכותו על ישראל ללא בסיס שבטי מוגבל. דווקא המשך השלטון היבוסי איפשר לו לקבוע את בירתו בנקודה ש"לא נתחלקה לשבטים" (עיינו יומא יב.)

הפסוקים הבאים מעידים שה' הצליח בידו את תוכניתו:

(י) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ:
(יא) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד:
(יב) וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל: (שמואל ב', פרק ה').

ד. הבאת הארון והקמת בית המקדש על ידי דוד

בהמשך מספר ספר שמואל על העלאת ארון ה' לירושלים. האם כשהעלה דוד את ארון ה' הוא ידע שהוא מביא אותו למקומו הנצחי? אין על כך עדות, ועוד נראה בהמשך שיש עדות השוללת אפשרות זו. דוד רצה שארון ה' יהיה במקום שבו נמצא המרכז המדיני של כנסת ישראל, כלומר במקום בו הוא יושב. כידוע, נדד מקומו של משכן ה' עד בואו לגבעון באותם ימים. דוד חשב בודאי שעתה מקומו הנכון הוא לידו, אבל עדיין לא במונחים של קבע או נצח, אלא במונחי עראי. אלא, שלאחר שהגיע הארון לירושלים, חש דוד באבסורד שבמציאות זו:

(א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹוקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה:
(ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ: (שמואל ב' פרק ז').

כלומר: מבחינה מדינית כבר התממש, לכאורה, חזון המלכות, ובית הארזים הוא ביטוי של יציבותו; אך ארון ה' עדיין ביריעה, כלומר עדיין לא נמצא לו משכן קבע. מעבר לפגיעה בכבוד ה' שיש בכך, דוד מבין שיש זיקה בין הבשלת המלכות המדינית-ארצית, לבין כינונה של מלכות ה'. לבנות בית לה' כעת, זו גם קביעה של המקום. לאמור: אם מצאתי את מקומי הנכון, אומר דוד, הרי שזה צריך להיות גם מקום לשכינה.

אלא, שכאן מתרחש דבר משונה מאוד, אולי אירוע יחידי בתולדות הנבואה: נתן, נביא האמת של המלך, מאשר את תוכניתו, ודומה שיש בידו גם הוכחה: "כי ה' עימך". דהיינו, נתן רואה שה' מברך את דוד ומצליח את מעשיו, והוא מסיק מכאן שדרכו ותוכניתו נכונות הנה. ואכן, ההיגיון של השלמת המרכז המדיני במרכז רוחני - בית ה' שייבנה על יד בית המלך, משכנע. דא עקא, ש"לא מחשבותי מחשבותיכם[4]":

(ד) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר:
(ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי:
(ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן:
(ז) בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים:
(ח) וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל:
(ט) וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ:
(י) וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה:
(יא) וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה':
(יב) כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ:
(יג) הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם:
(יד) אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:
(טו) וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:
(טז) וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם: (שם).

למרות העמימות שבדברים, עולה בכל זאת היגד ברור: נתן הנביא טעה, ודוד לא יבנה את בית ה'. הטעות - תמוהה, והסירוב של ה' - תמוה לא פחות: מה פשר הפער בין עמדת הנביא לבין עמדת ה'?

אכן, ההיגיון האנושי הוביל למסקנה שעל דוד לבנות את בית ה' בירושלים - דוד הגיע אליה מנקודת ראות מדינית, ונתן אישר אותה מנקודת ראות נבואית-רוחנית. אולם, יש איזה כשל בהגיון הזה, אותו חושף נאום ה'. הזיקה בין ההצלחה של דוד והגעתו לידי כינון מלכות ישראל לבין הקמת בית ה' היא מהירה מידי וישירה מידי. יש לכך כמה היבטים: הראשון, העולה מתוך דברי ה', הוא הרצון שרק הבן המולך יבנה את בית ה' ולא דוד, ולפי משמעות הכתובים הכוונה היא שרק בשעה שייכון בית מלוכה, הבא לידי ביטוי ביציבותה של השושלת, ייבנה גם בית ה'. אם דוד יבנה אותו, הבניין ייזקף לזכות הצלחתו ומעלתו האישית, שלמרות שאין כופר בהן הוא לא יהיה פריה של המלכות העל-אישית. לכן, דוד אינו יכול לבנות את בית ה', אלא רק בנו: "והכינותי את ממלכתו הוא יבנה בית לשמי...".

ונסביר את הדברים לעומקם: אם דוד יבנה את הבית על פי תוכניתו, המשמעות היא שדוד בחר לה' את מכון שבתו, כלומר שה' יושב במקום שהוא יושב מפני שמלך בשר ודם בחר לשבת שם, וזהו סדר ערכי פגום. מעשה הבחירה של דוד בבירת ישראל הוא אמיתי וראוי, אולם ה' יבחר את מקומו בעצמו, ללא זיקה למעשה דוד, כידוע לנו מהנוסחה השגורה בספר דברים: "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם": ה' יבחר - ולא אדם. יש לשים לב לכך כי בספר דברי הימים אומר דוד שה' לא נתן לו לבנות את בית המקדש מפני הדמים הרבים שהוא שפך (דברי הימים א', פרק כ"ב פסוק ח'). זו אינטרפרטציה עצמית של דוד לאיסור, וכיוון שהיא מופיעה בכתבי הקודש היא מגלה גם צד של אמת: ראוי שמי שמעשיו שלום ושמו שלמה יבנה את בית ה' ששמו שלום. אולם, בפרק שלפנינו ובכל ספר שמואל, אין זכר לנימוק הזה לאיסור על דוד לבנות את בית ה'.

נסכם את האמור כאן: ההיגיון האנושי, הן המדיני והן הרוחני, מבקש את השלמת ההצלחה המדינית במעשה רוחני - בנין בית ה'. אולם, ההיגיון האלוקי תובע הבדלה ועצמאות לבחירה האלוקית, והוא מתנגד לרעיון שדוד יבנה את בית המקדש משתי סיבות:

1.בכדי לנתק בין ההצלחה של המלך היחיד, המוכשר והנעלה, לבין הבניין שצריך להיות קשור במלכות על אישית.

2. בכדי לנתק בין ההצלחה והבחירה האנושית הארצית ובין הבחירה וההופעה האלוקית.

ה. בחירת ה' במכון שבתו

קניית גורן ארוונה

בסופו של דבר ה' הרי שכן במקום שהועיד לו דוד. אם כן, מה הועילה ההפרדה והדחייה של הצעת דוד לבנות את בית ה' מבחינה מעשית, אם מבחינה מהותית המהלך שהוא יזם לכינון הבירה המדינית והרוחנית בירושלים התגשם לפי תוכניתו?

תשובה לשאלה זו נמצא מתוך התבוננות בשאלה נוספת: כיצד בחר ה' בסופו של דבר במקומו? היכן נתקיימו דברי משה רבנו "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם"? לא בהתגלות רבת חגיגיות, ולא בהודעה של נביא נתגלה המקום אשר בחר ה', אלא מתוך אסון ומצוקה.

הפרשה שאליה מכוונות עינינו היא פרשת מניין בני ישראל על ידי דוד, אחרי שה' הניח לו מאויביו (שמואל ב' פרק כ"ד, ודברי הימים א' פרק כ"א). לפני שנגיע אל הנקודה המבוקשת, עלינו לברר כמה עניינים הנוגעים למהות הסיפור. פרשה זו נכפלה בספר שמואל ובספר דברי הימים, וישנם הבדלים רבים בין הגרסה בשמואל לבין הגרסה בדברי הימים. מפני שאין זו מטרתו העיקרית של השיעור, נעמוד רק על תמצית ההבדלים החשובים לענייננו, ומתוך כך נבוא לידי מסקנה. באופן כללי מספרות שתי הגרסאות על החלטת דוד למנות את ישראל, מניין פקודי הצבא; על התנגדותו של יואב ועל הביצוע למרות ההתנגדות, על הבנת דוד שחטא ועל הצעת ה' לבחור לו עונש ראוי מבין שלושה, שכולם ייגרמו מוות רב אצל העם. דוד בחר בעונש המגפה, וכשהגיעה המגפה לשערי ירושלים וביתו של דוד, דוד הלך אל גורן ארוונה היבוסי, קנה אותה והקריב שם קרבן, ואז מחל ה' ופסקה המגפה. עד כאן המכנה המשותף לשני הסיפורים, וכעת נביט כעת בכמה הבדלים ביניהם.

ראשית, נקודת המוצא של הסיפור:

בספר שמואל נאמר:

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: (שמואל ב' פרק כ"ד).

האקספוזיציה (היצג - משפט המבוא המבאר) של הסיפור היא תיאור חרון אף ה' על ישראל והסתת ליבו של דוד. אם הסיפור היה מתחיל בפס' ב', לא היינו חסרים דבר מבחינה אינפורמטיבית, אך היינו אחוזי תמהון מהתנהגותו של דוד, שאין לה פשר וטעם. הפסוק הראשון מסביר הכל: ה' כועס על ישראל, וכעסו מתממש באמצעות הסתת ליבו של דוד (אין ידוע כיצד) שימנה את העם ובכך יהיה בהם עוון שיאפשר את הפגיעה בהם בהמשך. מתוך היצג זה מתבררות התמיהות העיקריות בסיפור:

א. אנו מבינים מדוע דוד נדחף לעשות מעשה שאין בו טעם טוב, אלא רע - ה' הסיתו למען הענשת ישראל.

ב. אנו מבינים גם את התשובה לשאלת דוד בהמשך הסיפור: "ואלה הצאן מה עשו" כלומר - מדוע משלם העם על חטא המפקד של דוד. המפקד מעניק רק את התירוץ, אך הסיבה קדומה היא - ה' כועס על ישראל, כפי שנאמר ברישא.

ג. אנו מבינים מדוע ה' נותן לדוד לבחור בעונשים שונים: העיקר הוא להעניש את ישראל בתואנת המפקד, ואין חשיבות לדרך בה הדבר ייעשה.

נתבונן כעת בפתיחת הסיפור בגרסת דברי הימים:

(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דוד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: (דברי הימים א' פרק כ"א).

כאן אין חרון אף מוקדם של ה' על ישראל, וה' איננו מסית את דוד - שטן עושה זאת. שטן הוא מונח שממשמעותו משתנה, אולם במקומות רבים הכוונה היא לאויב או ליועץ להרע, (ולא ליצר הרע). כלומר: מישהו, שזהותו אנונימית, הסית את דוד. בכל אופן, האחריות מוטלת על דוד.

משמעות הסיפור בספר שמואל

ההבדל היסודי זה בנקודת המוצא של הסיפורים משפיע על כל מהלכו ועל פרטים רבים בו. הסיפור בספר שמואל הוא סיפור על מצבו של עם ישראל החוטא, הנענש דרך דוד. הסיפור בדברי הימים הוא סיפור על דוד בעמידתו מול ה', כשהעם מופיע בו כדמות משנית. אנחנו נסתפק בעיון בסופו של הסיפור, ונתחיל בגרסת שמואל:

(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי:
(יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':
...
(כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם:
...
(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים:
(כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל: (שמואל שם)

גד מצווה את דוד לקנות מזבח בגורן שהיא עדיין בשליטה יבוסית היא, וטרם עברה לשליטת דוד. אין הסבר מדוע דווקא שם, אבל תכלית המעשה ברורה: קרבן ותפילה כדי שתפסיק המגפה. סיום המגפה הוא גם סיום הסיפור, והרי לנו סיפור מעגלי: ראשית הסיפור בחטאם של ישראל והחלטת ה' להענישם באמצעות דוד; וסוף הסיפור הוא מעשה הכפרה של דוד שעל ידו מתכפר עוונם של ישראל. זהו הפסוק האחרון בספר שמואל; בתחילת ספר מלכים נקרא על דוד לפני מותו, ולא נדע יותר על הגורן ועל המשך קורותיו בהקשר של דוד.

משמעות הסיפור בספר דברי הימים

בדברי הימים סיום הסיפור שונה מאוד:

(יח) וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדוד כִּי יַעֲלֶה דוד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי:
...
(כב) וַיֹּאמֶר דוד אֶל אָרְנָן תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה' בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם:
...
(כו) וַיִּבֶן שָׁם דוד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה: (דברי הימים שם).

גם דברי הימים מסופר (בפסוק הבא) שה' אמר למלאך להפסיק את המוות, אך זו אינה הנקודה המרכזית. כאן מתחדש חידוש גדול, והוא גילוי השכינה אל דוד דווקא באותו מקום, בגורן. ירידת אש מן השמים, כמו בחנוכת המשכן, כמו אצל גדעון בעבר (שופטים ו', כ"א) ושלמה בעתיד (דברי הימים ב', פרק ז' פסוק א') - היא התגלות ה'. אלא, שכן היא מכוונת דווקא לאותו מקום מסויים שיש לקנותו בכסף. קניית המקום בכסף מלא איננה אמצעי לפתרון הבעיה בלבד, אלא היא תכלית הסיפור ועיקרו: על ידי קניין הגורן והתגלות ה' באש נודע שזהו המקום בו חפץ ה' שיעבדוהו, וכך נאמר שם בהמשך:

(כח) בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דוד כִּי עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם:
(כט) וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן: (דברי הימים א' פרק כ"א).

דוד ראה בהתגלות ה' באש על המזבח שהקים לא רק התגלות אד הוק לכפרת עוון המפקד, אלא אות עבורו ועבור ישראל על בחירת ה' את המקום בו הוא רוצה לשכון:

(א) וַיֹּאמֶר דוד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאלוקים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל: (דברי הימים ב' פרק כ"ב)

כלומר: תכלית הסיפור בדברי הימים אינה מסירה של חטאי העם, עונשו וכפרתו, אלא תיאור אופן בחירת ה' את מקום מקדשו. ובאמת, החל מאז, כפי שמפורט בהמשך המקרא (שם), החל דוד להתכונן להקמת בית ה' במקום גורן ארוונה היבוסי, הלא הוא הר הבית.

הקמת בית ה' על ידי ביטול מלכות אדם

הסיפור בדברי הימים אינו מסתיים בעצירת המגפה, כמו בשמואל, כלפי לייא: שם הוא מתחיל, כפי שמסופר בפסוקים הבאים:

(ב) וַיֹּאמֶר דוד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱלֹוקים:
(ג) וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הֵכִין דוד וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל:
(ד) וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדוד:
(ה) וַיֹּאמֶר דוד שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַה' לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת אָכִינָה נָּא לוֹ וַיָּכֶן דוד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ:
(ו) וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (דברי הימים א', פרק כ"ב).

הדברים תמוהים עד מאוד: מדוע נתגלה מקום המקדש לדוד ולעם ישראל רק באופן הנראה מקרי וכבדרך אגב? ובמיוחד - מדוע הוא מסופר בהקשר חטא דוד ועונש העם?

נפתח בשאלה האחרונה: מדוע מנה דוד את העם? אין ספק שכוונתו לא הייתה לבדיקה סטטיסטית בלבד. המפקד הוא מפקד צבאי, ומסתבר שדוד מעוניין להעריך את עוצמתו של צבאו הענק, זה שהביס את כל אויביו: "ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש שולף חרב..." (שמואל ב', פרק כ"ד פסוק ט'). ואכן, המונים הם יואב שר הצבא ועמו שרי החיל (שם פסוק ד'). כנגד דוד טוען יואב "יוסף ה' עליהם כהם אלף פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה" (שם פסוק ג'). ובאמת, מדוע חפץ דוד במניין? התשובה אינה נמצאת בשום סיבה חיצונית, אלא בתופעת המלכות עצמה, וזו בדיוק משמעותו של החטא המהווה אקורד סיום צורם לסימפוניית המלכות: אפילו דוד המלך, שראשית דרכו כרועה צאן עם קלע הבוטח בה', נגרר מתוך הצלחתו להתלהבות עצמית כוחנית ולהתפארות בעוצמת צבאו; הוא פשוט מתנהג כמלך.

כעונש, מציע לו הקב"ה לבחור בין שלוש אפשרויות, וזהו מקרה יחידי במקרא בו הקב"ה מנהל 'בזאר' עונשים, ואינו מעניש כדרכו מידה כנגד מידה, כדין. הסיבה לכך קשורה למהות החטא, ולאופי הדידקטי של העונש: המגפה הנוראה בה בחר דוד לבסוף ובה מתו כשבעים אלף איש, שאי אפשר להבין אותה רק במונחים של שכר ועונש, באה ללמד עד כמה ארעית ומקרית היא העוצמה האנושית. בתוך כמה ימים הופך המפקד העצום ללא-רלוונטי, ואפילו למגוחך: די בפרץ מגפה אחד כדי להשבית את שמחת העוצמה הצבאית.

אם נחזור לרגע לרצונו של דוד להשלים את מלכותו על ידי הקמת בית מלכות ה', נמצא עד כמה המהלך הוא בסופו של עניין הפוך: מקומה של מלכות ה' נודע לא מתוך הכרת עוצמתה של מלכות אדם, אלא מתוך ביטולה. אמנם, מובן שמלכות ה' במובנה המלא צומחת רק כאשר יש מלכות אדם, והיא משלימה אותה, ולכן אין בתורה אזכור של ירושלים - שהרי עדיין אין מלכות; אך דווקא מלכות אדם רבת עוצמה אינה יכולה להצמיח את מלכות ה', אלא על ידי ביטולה העצמי אליה. לכן, חשובה כל כך הבחירה העצמית של ה' במקומו, וההנחיה לדוד להיכן ללכת מתוך מצוקתו. לא שיקולי אסטרטגיה או מדיניות קובעים את מקום המקדש.

זאת ועוד: תפקידו העיקרי של בית המקדש הוא להיות מקום כפרת עוונות ישראל. לכן, יש עוצמה רבה בהתגלות ה' דווקא מתוך מעשה של בקשת רחמים וכפרה על כלל ישראל. ויותר מכך: נוכחות ה' בבית מקדשו, שמקומו - כפי שמגלה דוד - הוא קצת מעל בית המלך (שהרי מבחינה טופוגרפית נמצא גורן ארוונה - הר הבית - מעט מעל בית המלך שבעיר דוד), מבטאת את הביטחון הגבוה, הביטחון בה', מלך כל הארץ, שהוא מעל הביטחון באדם - ואפילו הוא מלך מצליח.

סיפור המניין, המגיפה וגילוי מקום השראת השכינה הוא סיפור ביטולה של מלכות אדם מפני מלכות שמיים.

ו. לסיכום

בחירת ירושלים כפולה היא: בחירה אנושית-מלכותית ובחירה אלוקית; בחירה משיקולי מדיניות ובחירה מכוח כוונה אלוקית; בחירה שיש בה ביטוי לרעיון אחדות ישראל תחת שלטון מלכות בית דוד, וביטוי לאחדות מלכו של עולם, שבחר את מקומו. מלכות ה' איננה משתלשלת ממלכות אדם בתהליך ישיר. הקבלה והתאמה יש כאן, תהליך ישיר - לא ולא. שני מהלכי הבחירה בירושלים מתרחשים במקביל, עד שהם מתאחדים לכלל בחירה במקום אחד: הר הבית - הר המוריה - שבירושלים, עיר שלם.

כבימים ההם, כך גם בזמן הזה, בעת גאולת ישראל ועצמאותו, נשארה ירושלים בידי אויבינו. ומכאן המשמעות המיוחדת של יום ירושלים, בנבדל מיום עצמאות ישראל.

וכמו בימים ההם, גם כשנכבשה ירושלים, לא נבנה בה בית המקדש מיד עם כיבושה, ועדיין אנו והיא מצפים ומייחלים לראות בה פני ה'.

וייתכן, שבעומק התהליכים ההיסטוריים, השורש להכרח שבציפייה המתמשכת, גם הוא דומה.

רק כשתתבסס מלכות ישראל שבזמן הזה בארץ, ויהיה לה קבע וברכת עולם, כמו שאמר ה' לדויד, יוכל גם בית הבחירה להיבנות. ועוד, אין די בהצלחה הארצית, ואין בית ה' יכול להיות רק תוצאה של ההצלחה הארצית. רק בצירוף של ענווה והבנה של היותנו מכינים כלי לברכת ה', שבה תלויה כל הצלחה, רק אם תגיע מלכות ישראל דהאידנא להכרה ענוותנית שכל יש לה, אבל לית לה מגרמה כלום - תוכל להיות מכון והיכל לשכינת ה'.

כן נזכה במהרה בימינו - אמן.

 

 

---