דילוג לתוכן העיקרי
גמרא גיטין -
שיעור 8

גיטין | דף יז | זמן בגיטין

קובץ טקסט

זמן בגיטין / הרב יאיר קאהן

גיטין יז. - יז:

מקורות

1. דף יז. משנה, גמרא עד "פירות", תוד"ה מפני "וא"ת וגט שחרור ...".

2. יבמות דף לא: "ומפני מה ... דידה קאתי".

3. סנהדרין דף לב. "דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה ... בפני לווין",
נימוקי יוסף [דף י: בדפי הרי"ף] "ואף על גב דמדאורייתא... פרק ד' אחין".

4. גיטין דף פ. "היה במזרח ... מילי בשילי",
תוספות רי"ד "היה במזרח ... דלא שמה עדות".

5. רמב"ם הל' מלווה ולווה פי"ז ה"ט, הל' עדות פ"ג ה"ד.
חי' רבנו חיים הלוי שם ד"ה ונראה לומר, והנה בסנהדרין.

שאלות הכנה

1. לפי משמעות סוגייתנו והסוגיה ביבמות, האם זמן בשטרות הוא מעיקר הדין או רק תקנה?

2. לאור הסוגיה בסנהדרין, למה צריכים לכתוב זמן בשטרות?

3. כיצד פותר הנימוקי יוסף בעיה זו?

4. מתי עדות בכתב פסולה מדין מפי כתבם, ומתי חל עליה דין שטר והיא מתקבלת כאילו נחקרה בבית דין?

5. כיצד מתרץ רבנו חיים את הסתירה בין סוגייתנו לבין הסוגיה ביבמות?

 

פתיחה

סוגייתנו פותחת בדיון בשאלה למה תיקנו זמן בגיטין? משאלה זו עולה כי מהתורה אין דרישה לכתוב זמן בגט, וכי חכמינו הם שתיקנו לכתוב את הזמן בגיטין בגלל סיבה מסוימת, פירות או בת אחותו. כך גם מורים דברי הסוגיה ביבמות בעניין זמן בשטר קידושין:

"ומפני מה לא תיקנו זמן בקידושין? הניחא למאן דאמר משום פירי - ארוסה לית לה פירי, אלא למאן דאמר משום בת אחותו - ליתקין זמן?" (דף לא:).

משמע אפוא כי מעיקר הדין אין צורך לכתוב זמן בשטרות גיטין וקידושין מעיקר הדין.

ברם, נראה כי יש סוגיה בסנהדרין הסותרת הנחה זו, שם שואלת הגמרא:

"דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה? ורמינהו: שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה, ובאו עדים ואמרו: 'היאך אתם מעידין על שטר זה, והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני!' - שטר כשר ועדיו כשרין - חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. ואי סלקא דעתך בעינן דרישה וחקירה, היכי חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו?" (דף לב.).

מקושיית הגמרא עולה, כי כל שטר צריך זמן, צורך הנובע מדין בדיני עדות הקיים גם בעדות בעל פה - דרישה וחקירה. מסקנת הגמרא שם היא:

"אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם. ומה טעם אמרו: 'דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה'? - כדי שלא תנעול דלת בפני לווין".

הווה אומר: מדין תורה שטר ממון צריך זמן, אלא שחכמים ביטלו דרישה זו כדי שאנשים לא יימנעו מלהלוות מחשש שהדרישות המוגזמות יקשו עליהם לגבות את החוב. לפי מסקנה זו, שטרי גיטין וקידושין - הזקוקים לדרישה וחקירה ככל עדות שבתורה - צריכים זמן גם מעיקר הדין. זאת בניגוד למה שמשתמע מהסוגיות שהבאנו לעיל.

יש לציין, כי קיום דין דרישה וחקירה בדיני שטרות נובע מכך שהם מבוססים על עדות (העדות הכתובה בהם), כפי שאומרת הגמרא לעיל (דף ג.): "עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין", ובלי דרישה וחקירה עדות השטר הנה עדות שלא ניתן להזימה,[1] מה שהופך אותה לעדות פסולה.

א. שיטת הנימוקי יוסף

הנימוקי יוסף התייחס לבעיה זו, וזו לשונו:

"וכן גט - דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא - הוא דלא בעינן דרישה וחקירה, כיוון דשכיחי טובא כהודאות והלוואות, ויש כוח ביד חכמים לעשות, משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש, ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהיה זמן כתוב בשטר מהאי טעמא, וכדאיתא בהדיא פרקד' אחין".

מבחינה היסטורית, מסביר הנימוקי יוסף, היו כמה שלבים בנוגע לזמן בגיטין: מעיקר הדין, היה צריך לכתוב זמן בגיטין מדין דרישה וחקירה. אולם חכמים ביטלו את הצורך הזה, כשם שביטלו אותו בשטרי ממון, והכשירו גיטין שאין בהם זמן על ידי הפקעת הקידושין, על יסוד הכלל "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש".[2] מאוחר יותר חזרו והתקינו זמן, בשל החשש שהבעל ישקר ויאמר שמכר את נכסיו עוד לפני הקידושין (משום פירות), או בשל החשש שהבעל יאמר שאשתו זינתה עוד לפני הקידושין כדי להצילה (משום בת אחותו). הסוגיה בסנהדרין דנה במצב מן התורה, ואילו סוגייתנו והסוגיה ביבמות מתייחסות לתקנה האחרונה, שבה החזירו את הצורך לכתוב זמן מדין פירות או מדין בת אחותו.

אולם, דברי הנימוקי יוסף דחוקים מאוד, שלפי דבריו אין סיבה לתקן זמן בגיטין משום שמא יחפה על בת אחותו. שהרי אפילו אם בת אחותו זינתה לפני הגט, אם נתן לה בעלה גט בלי זמן היא באמת פטורה ממיתת בית דין, הואיל וחכמים הפקיעו ממנה את הקידושין למפרע, וכך הקשה עליו בתומים. ובדומה לכך כתבו גם בתוספות לקמן (דף לג. ד"ה אפקעינהו) לגבי מצב של החלת גירושין שלא היו צריכים לחול מן התורה באמצעות דין אפקעינהו: "ואומר ר"י דלא קשה, דאין לחוש אלא כשמחפה עליה שלא כדין, אבל הכא כדין מחפה ומן התורה פטורה".

ב. חילוק בין זמן לגוף העדות

נראה שניתן לתרץ את הסוגיות בדרך אחרת: אמנם מן התורה גיטין וקידושין צריכים זמן מדין דרישה וחקירה, כפי שאכן דייק הנימוקי יוסף. אולם, אחרי שחז"ל ביטלו את הצורך בזמן - הגט כשר מן התורה גם בלעדיו. בהסבר הדבר עיין ברלב"ג על התורה, שכותב:

"שמה שהעידו העדים שראובן הרג שמעון ביום פלוני או במקום פלוני, הנה אינם מחייבים אותו מיתה מפני הרגו אותו ביום ההוא או במקום ההוא, כי באיזה יום שהרגהו חייב מיתה, ולזה הוא מבואר, שאמרם: 'במקום פלוני' ו'ביום פלוני' אינו מעצם העדות, אבל הוא לבחון עניינם אם יאמרו אמת אם לאו" (רלב"ג, דברים י"ט).

מדבריו עולה כי הזמן והמקום אינם חלק מהותי מהעדות, ואף-על-פי-כן עדות בלי זמן ומקום פסולה מדין 'עדות שאי אתה יכול להזימה'. אמנם, אפשר לומר שאם העדות אינה ניתנת לאימות על ידי אפשרות הזמה אזי גוף העדות פסול. אולם, ניתן גם לטעון שהואיל והזמן והמקום אינם חלק מהעדות עצמה - אין חסרונם פוסל את העדות, אלא שבית דין לא יסכימו לקבלה.

לפי זה אפשר לומר שכל הבעייתיות בשטרות בלי זמן ומקום היא רק מעיקר הדין, כאשר לאחר התקנה חז"ל הסכימו לקבל עדות ממונית גם בלי אפשרות הזמה, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ומכיוון שכן, העדות היא עדות כשרה לחלוטין, וניתן לפסוק דיני תורה על פיה, שהרי אין פסול בגוף העדות. והוא הדין לעניין עדות הגט: מן התורה יש לכתוב זמן בגט, אלא שחכמינו תקנו שעדות הגט תתקבל גם בלי זמן. על ידי קבלה זו הוכשרה עדות זו על הגט מן התורה, ועל פי הסבר זה אין אנו זקוקים לדין הפקעת הקידושין בשביל להכשיר גט בלא זמן.

לפי הפתרונות הנ"ל, המבארים כי מעיקר הדין הזמן הוא חלק מגוף הגט, יש לדון באופי התקנה שהחזירה את הדרישה לזמן בגיטין: האם הזמן חוזר לתפקד כחלק מהותי מגוף השטר כמו שהיה מלכתחילה, או שמא התקנה שביטלה את הצורך בזמן בגוף הגט עומדת בעינה, אלא שחייבו להוסיף זמן משיקולים צדדיים של 'פירות' או של 'בת אחותו'. ועיין בתוספות רי"ד לקמן שכותב:

"שלמה כותבין המקום בגיטין או בשטרות כדי שתראה עדות שאתה יכול להזימה שההזמה היא תלויה בזמן ובמקום... והלכך אם שינו המקום פסול הוא, דהוויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה קיימא לן דלא שמה עדות" (דף פ.).

ג. שיטת רבנו חיים סולובייצ'יק

מאידך, רבנו חיים הלוי טען שאין כלל סתירה בין שתי הסוגיות. לפי הבנתו, לא בשתי תקופות שונות עסקינן אלא בשני סוגי שטרות. דברי הגר"ח נועדו לתרץ קושיה חמורה על שיטת הרמב"ם שפוסק:

"דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר 'על פי שנים עדים' - מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות, ואין צריך לומר במכות ובגלות, אלא מפיהן ולא מכתב ידן" (הל' עדות פ"ג ה"ד).

ועיין עוד ברמב"ם הל' מלווה ולווה פי"ז ה"ט. מדברי הרמב"ם משמע שעדות שטרות אינה אלא מדרבנן. וכבר תמה עליו הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש שני), ששטרי גיטין וקידושין מועילים מדאורייתא.

הדיון בשאלה זו קשור לאחד הנושאים המרכזיים ביסוד המושג שטר: מתי מתחשבים בדין האומר כי שטר ועדיו כשרים כאילו נחקרו בבית דין, ומתי נחשב השטר לעדות בכתב הפסולה מדין 'מפיהם ולא מפי כתבם'? לא כאן המקום להיכנס לעובי הקורה של בעיה זו, שנידונה בהרחבה בסוגיות אחרות (עיין לדוגמא בתוספות כתובות דף כ. ד"ה ורבי יוחנן).

על כל פנים, רוב הראשונים סוברים שדין שטר שייך רק כאשר יש דעת של המתחייב. בלי דעת המתחייב אין כאן אלא עדות בכתב, שהיא עדות פסולה. בהסבר שיטה זו יש לומר כי כל אופייה של עדות הוא הוכחות הבאות מאנשים שאינם צד בדין, שהרי נגיעה של העד בנושא העדות או קרבתו לאחד הצדדים פוסלת אותו. ובזה יש הבדל ברור בין טענות בעלי הדין - ואפילו טענות חזקות כטענת ברי או מיגו (לפי ההבנה שמיגו פועל מדין כוח הטענה) - לבין עדות.

שטר יוצא מכלל זה, שהרי הוא עדות הנמסרת מבעל דין אחד לחברו. הצד שהעדות מעידה נגדו (המתחייב) מוסר שטר לבעל דינו כדי שתהיינה לו הוכחות במידה והנושא יגיע לבית הדין, ולכן אין בכך פסול של 'מפי כתבם'. וכך כתב בעל המאור ביבמות:

"ולי נראה דפירוק הנכון כך: מפי כתבם הוא שפסולה עדותן, אבל מפי כתבו לא, וכל שטרי הלוואה ומיקח וממכר, הלווה והמוכר הוא שמצווה את העדים ואמר 'כתבו וחתמו', וכן בגטי נשים, ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו, ואם אי אתה אומר כן עקרת מה שכתוב בקבלה: 'וכתוב בספר וחתום והעד עדים', ומקרא מלא כתוב בתורה: 'וכתב לה ספר כריתות', אלמא כל כהאי גוונא כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים" (דף ט. בדפי הרי"ף).

אולם, אם השטר לא נכתב על ידי המתחייב, חלים עליו דיני עדות רגילה, ולכן העדים חייבים להגיד עדותם בבית דין בעל פה ולא מפי כתבם.

בניגוד לדעה זו, לדעת הרמב"ם גם שטר שנכתב ונמסר על ידי המתחייב פסול מן התורה מדין מפי כתבם. משמע אפוא, כי לפי הרמב"ם מן התורה שטר אינו מועיל כלל, וכי כל המושג של שטרות אינו אלא המצאה מדרבנן.

בהסבר שיטת הרמב"ם, חילק הגר"ח בין שטרות ראיה לבין שטרות קניין. שטרות ראיה אינם גורמים לשום חלות קניינית. לדוגמא: הלווה מוסר שטר הלוואה למלווה כדי שתהיה לו הוכחה לקיום החוב. מסירת השטר מתעדת את החוב אבל אינה יוצרת אותו. לעומת זאת, על ידי מסירת שטר קניין הבעלות עוברת מן המקנה לקונה. הגר"ח טען כי דברי הרמב"ם, ששטרות הם מדברי סופרים, נאמרו ביחס לשטרי ראיה, שעליהם חל דין 'מפיהם ולא מפי כתבם' גם אם נכתבו ונמסרו על פי דעת המתחייב. שטרות מדין תורה הם רק שטרי קניין, שעיקר תפקידם אינו להוכיח אלא ליצור חלות מסוימת. וזו לשונו:

"דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וסבירא ליה דאין שטר אלא מה שנעשה לקניין כמו גיטין וקידושין ושחרורים וקניינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מדין תורה, אבל מה שנעשה רק לראיה, בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפי כתבם".

ובכך נפתרה קושיית הרמב"ן מגיטין וקידושין - הואיל והם שטרות קנייניים (כלומר שטרות היוצרים חלות מסוימת), המועילים מן התורה אפילו לשיטת הרמב"ם.

מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק הוסיף כי לאמיתו של דבר גם הרמב"ם מסכים שעיקר דין שטרות מבוסס על דעת המתחייב. אלא שביחס להוכחות, שהן תיעוד העובדות, מושג דעת המתחייב אינו קיים: העובדות אינן בבעלותו של אחד מבעלי הדין, היכול ברצותו למסרן לחברו. לפי דעתו, מושג דעת המתחייב שייך רק בשטרות קנייניים, הואיל ובהם יש דעת מקנה שביכולתו למסור לקונה.

על פי המהלך של הגר"ח, אין שום סתירה בין הסוגיות השונות בעניין זמן בגיטין. הגמרא בסנהדרין דנה בשטרות ראיה, שבאופן עקרוני אינם שטר אלא עדות בכתב, ולכן היא דורשת זמן כחלק מדיני דרישה וחקירה, כמו כל עדות אחרת. לעומת זאת, בסוגייתנו ובסוגיה ביבמות מדובר בשטרות גיטין וקידושין, שהם שטרות קנייניים, ולכן חל עליהם דין שטרות מן התורה, והעדים החתומים בהם נחשבים 'כמי שנחקרה עדותם בבית דין'. והואיל והמדובר הוא בשטרות שבהם העדות נחשבת כאילו נחקרה בבית הדין, אין צורך בכלל דיני העדות הקשורים לקבלת העדות בבית הדין, וניתן להסתפק בגוף העדות עצמה. וזו לשון רבנו חיים:

"ועל כן נראה פשוט דזה דקאמר הגמרא - 'עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבית דין' זהו כל עיקר גזרת הכתוב דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא בפני בית דין, והכא בשטרות לא בעינן בית דין כלל, וממילא כיוון דלא בעינן בית דין לא בעינן דרישה וחקירה".

ד. אופי ספר כריתות

יש להוסיף כי כל הדיון דלעיל מבוסס על ההנחה שיש לגט מעמד של שטר רגיל. אולם כבר ראינו בשיעור הקודם כי ייתכן שיש לגט מעמד ייחודי של 'ספר כריתות' שבאמצעותו הבעל משלח את אשתו. לפי הבנה זו, הגט אינו דברי העדים אלא דברי הבעל, והעדים באים רק כדי לתת תוקף לדבריו. ממילא אין מדובר בעדות ולכן לא שייך לדרוש את כתיבת הזמן מדין דרישה וחקירה.

 

[1] 'הזמת עדים' פירושה הוכחת שקריות עדותם ע"י הבאת עדות נגדית כי אותם העדים היו במקום אחר בשעה שבה אירע, לדבריהם, המעשה שעליו העידו ("עמנו הייתם"). עדות שאינה מכילה פרטי זמן ומקום הנה, לפיכך, עדות שאינה ניתנת להזמה, והיא פסולה מדין "עדות שאי אתה יכול להזימה".

[2] העיקרון "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" פירושו כי כל מי שמקדש אישה עושה זאת על דעת חכמים, והוא מתנה את חלות הקידושין בהסכמתם. על יסוד עיקרון זה הפקיעו חכמים קידושין במקרים מסוימים שבהם ראו צורך בכך. לענייננו, ברור כי החלת גירושין ע"י גט הפסול מן התורה אינה יוצרת מצב שווה ערך לאפשרות שהגט כשר: לו היה הגט כשר, הייתה האישה מגורשת. הפקעת הקידושין עוקרת את קידושיה לאדם זה למפרע, ונמצא כי למעשה מעולם לא הייתה האישה נשואה לו. וראה עוד על כך בהמשך השיעור.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)