דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 25

חזקת ג' שנים

קובץ טקסט


א. נאמנות מרא קמא בקרקע

מטרת שיעור זה היא יומרנית וצנועה כאחד. היא יומרנית משום שאנו מנסים לעסוק בנושא כבד שהתגלגל לו אל פרקנו, נושא שיוחד לו פרק שלם בש"ס, הלוא הוא פרק ג' בבבא בתרא - פרק חזקת הבתים, שקולמוסים רבים נשתברו על סוגיותיו. אך דווקא משום כך היא צנועה - איננו מתיימרים להקיף את הנושא, ובוודאי שלא למצותו, אלא רק לעמוד על שתי שיטות מרכזיות באשר ליסוד הדין ונקודות נבחרות הנוגעות לכך.

וכך נאמר בסוגייתנו:

ומודה רבי יהושע, באומר לחבירו כו'. וליתני: מודה ר' יהושע, באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך! משום דקא בעי למיתני סיפא: אם יש עדים שהיא שלו, והוא אומר לקחתיה ממנו - אינו נאמן; היכי דמי? אי דאכלה שני חזקה, אמאי לא מהימן? ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן... 

(יז:).

הנחת המוצא ברורה ביותר, וכבר הזכרנו אותה בעבר:

אם יש עדים שהיא שלו, והוא אומר לקחתיה ממנו - אינו נאמן; היכי דמי? ...ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן...

בניגוד למיטלטלין, בהם המחזיק בחפץ גובר על הבעלים הקודמים, והוא נאמן בטענת "לקוחה היא בידי", בקרקע גובר המרא קמא, ונטל הראיה הוא על המחזיק הטוען שקנה את הקרקע מבעליה הקודמים[1]. ההסבר לכך הוא כפול:

א. ההחזקה בפועל במיטלטלין היא משמעותית בהרבה מאשר בקרקע. המחזיק בקרקע אינו באמת תופס אותה, אלא בסך הכול יושב עליה, והיא ניצבת במקומה הרגיל.

ב. מושג המרא קמא בקרקע הוא בעל משמעות יותר גדולה מאשר במיטלטלין. הסיבה לכך היא שקרקע היא נכס בעל זהות ושם, ושמה הוא שם בעליה, שנשאר קרוי עליה גם כאשר היא נמצאת בידי אחר.

הדרך הרגילה בה מוכיח אדם שקנה קרקע היא על ידי שטר. אם אין שטר ביד המחזיק בקרקע, אחת מדרכי ההתמודדות מצידו של עם נאמנותו של המרא קמא היא חזקת ג' שנים: אם הוא ישב שלוש שנים בקרקע ללא מחאה מצד המרא קמא, אזי הוא יזכה בדין ויוכל להישאר בקרקע, על אף שאין לו שטר ראיה על כך הוא שקנה אותה[2]. כמובן, דין זה טעון הסבר.

ב. שיטת רש"י - תקנת חכמים

רש"י בסוגייתנו אומר דברים משמעותיים ביותר בהקשר זה:

"שני חזקה" - שלש שנים שתיקנו חכמים לכל מחזיקים בקרקע, דמשאכלה שלש שנים בלא עירעור נאמן לומר לקחתיה ואבד שטרי, דכולי האי לא מזדהר איניש בשטרא.

על מנת להבין את הרקע לדברי רש"י, את הקושי שעמו הוא מתמודד, ואת התשובה שהוא מציע, עלינו להקדים הקדמה קצרה.

הגמרא בתחילת פרק חזקת הבתים מציגה את השאלה "מנין לחזקה ג' שנים?" (ב"ב כח.), מעלה אפשרויות שונות בהקשר זה ועומדת על הבעיות שבהן. הכיוון האחרון שמובא הוא זה שאליו מתייחס רש"י אצלנו:

אלא אמר רבא: שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר.

(ב"ב כט.).

ההנחה היא שלאחר שעוברות שלוש שנים ללא מחאה אדם אינו שומר עוד על שטרו. כמובן, דבר זה מסביר מדוע לא ניתן לבוא אליו בטענה "אם כדבריך, מדוע אין לך שטר?", אך אין בכך די כדי להסביר מדוע הוא יזכה בדין, כפי שהקשה קצות החושן:

ואכתי צריך טעמא: נהי דזה לאו ריעותא במה דלית ליה שטרא ומשום דטפי לא מזדהר, אבל סוף סוף אין לו ראיה, והיכי מוציאין ממרא קמא בלא ראיה?

(סימן ק"מ, סק"ב).

שאלה זו הטרידה, כפי הנראה, את רש"י, ותשובתו היא שאכן אין כאן ראיה לטובת המחזיק, והיינו צריכים לפסוק לטובת המרא קמא. אולם, כיוון שדבר זה יוצר בעיה לרוכשי הקרקעות, שלאחר שעובר זמן רב ללא דין ודברים טבעו של עולם הוא שהם מפסיקים לשמור על השטר, קמו חכמים ותיקנו שלאחר שלוש שנים האדם יהא נאמן לומר "לקחתיה ואבד שטרי". דברים אלו של רש"י מהווים מקור מהימן לשיטה הידועה יותר בשמו של הקצות הנ"ל - דין חזקת ג' שנים הוא ביסודו תקנה דרבנן.

על אף ששיטה זו נראית פשוטה, קיימות אפשרויות שונות להבין אותה. אפשרות אחת היא להבין שרבנן תיקנו שהדין עם היושב בקרקע למרות שלא באמת מאמינים לו, אלא שאחרת יהיה פסידא דלקוחות ולכן צריך לקבוע גבול לתביעה. כך עולה מדברי הרא"ה בשטמ"ק בב"ק:

וחזקה אינה ראיה גמורה היא; מילתא דאפשר הוא דאכליה תלת שנין אף על גב דלאו דידיה; אלא דרבנן תקון משום דלא מזדהר איניש בשטריה.

(לט.).

כך גם במהר"ם מרוטנבורג המובא בתשובות מיימוניות:

דכיון דמצי למחויי ולא מיחה, תקינו רבנן דלא ליטרפוה ללוקח וליזדהר בשטרי טפי.

(הלכות אישות, ס"ס ה').

משתמע מדבריו שכלל לא מאמינים למחזיק, אלא חכמים תיקנו שאם המוכר לא מוחה בזמן שהוקצב לכך - זמן הזהירות - לאחר מכן לא מוציאים את הקרקע מהיושב, והוא אינו צריך עוד להחזיק בשטר. כלומר, יש כאן מעין התיישנות.

אולם, מדברי תוס' הרא"ש בב"מ (קי. ד"ה ואמר) עולה כיוון שונה ביותר:

דאנן סהדי שאין אדם מניח קרקע ביד חברו שלש שנים בלא מחאה אם לא שמכרה; כי ידוע לכל שתקנו חכמים דחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר, כי אין אדם יכול לשמור שטרו לעולם, וגם תקנו כנגדה שהמחאה מבטלת החזקה היכא שמחזיק בה בגזל.

מדברי הרא"ש עולה שמנגנון חזקת ג' שנים מבוסס על שני שלבים. השלב הראשון הוא תקנה דרבנן שבמצב כזה הדין הוא לטובת המחזיק. אך כאן מגיע שלב שני: התקנה יוצרת מצב של אנן סהדי שמהווה ראיה שמסתבר מאוד שתוקפה הוא מדאורייתא - אין זה סביר שאדם לא ימחה כאשר הוא יודע שלאחר שלוש שנים היושב בקרקע יזכה בה, ועל כן שתיקתו מוכיחה נגדו כאלף עדים[3].

נפקא מינה אפשרית לשאלת התוקף הסופי - דאורייתא או דרבנן - עשויה להיות לשאלה אם ניתן להשתמש בחזקת ג' שנים כבירור לעניין גירושי אשת איש. דבר זה טעון עיון בסוגיה בגיטין כ:, ואכמ"ל.

ג. שיטת הרמב"ן

הגישה שראינו עד כה השתמשה לצורך הסבר תקנת ג' שנים בתקנת חכמים. כעת נעיין בגישה שונה שעולה מדברי הרמב"ן בב"ב (מב.):

דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד, אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר, אלא שבתוך שלש אמרינן ליה למחזיק 'אחוי שטרך', ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה, ואמרינן לא לחנם שתק.    

לפי הרמב"ן, ג' שנות החזקה מתחלקות לשתי תקופות. בתקופה הראשונה, ישנו גורם הפועל לטובת המחזיק - "רגלים לדבר" שהוא צודק, שכן אחרת מדוע היה המרא קמא שותק? אולם, על אף זאת אנו נפסוק כנגד המחזיק, משום שאנו באים אליו בטענת "אחוי שטרך" - העובדה שאין לך שטר כמצופה פועלת כריעותא נגד טענתך. לאחר התקופה השנייה, בתום ג' השנים, מגיעים לידי ביטוי דבריו של רבא: לאחר ג' שנים ללא מחאה אדם אינו נזהר בשטרו, ולכן לא ניתן לבוא לאדם בטענת "אחוי שטרך", שכן העדר השטר אינו מהווה עוד ריעותא.

חשוב לשים לב שלתקופה השנייה יש תפקיד שלילי בלבד - סילוק הריעותא; המוקד הוא התקופה הראשונה, בה נוצרים "רגלים לדבר" בעקבות שתיקת המרא קמא.

וכאן ישנו קושי מסוים. לכאורה המושג "רגלים לדבר" פירושו שאין לנו וודאות, אלא מעין רוב - מרבית הסיכויים הם שהצדק הוא עם המחזיק, שכן בדרך כלל אנשים אינם שותקים כאשר אדם מתיישב לו בביתם בגזל. כזכור לנו מהשיעור בעניין רוב נשים בתולות נישאות, אנו פוסקים כשיטת שמואל (ב"ב צב:) שאין מוציאים ממון ממוחזק בעזרת רוב בלבד. אם המרא קמא הוא המוחזק בקרקע, כיצד ניתן להוציא ממנו את הקרקע בעזרת רגלים לדבר[4]? בעזרת דברינו בשיעורים הקודמים, ניתן להציע שתי תשובות אפשריות לשאלה זו:

א. כאן מדובר על הוכחה מעין רוב חזק, ורוב שכזה מוציא ממון, כשיטת התוס' סנהדרין ג: ד"ה דיני.

ב. מדובר כאן ברוב רגיל, שאין בכוחו להוציא ממון. אולם, הוצאה מהמרא קמא לטובת המחזיק בקרקע אינה נחשבת כהוצאה לעניין זה, שכן לא ניתן להתעלם מההחזקה המציאותית בקרקע, ועל כן רוב לטובת המחזיק מועיל[5].

אולם, ייתכן שיש לבאר את דברי הרמב"ן באופן שונה, שיפיל מאליו את הקושיה. ניתן לומר שהמושג "רגלים לדבר" אינו ראיה שמוציאה מהמרא קמא, אלא גורם שמעביר את המוחזקות. מוחזק בקרקע הוא מי ששמו נקרא עליה, והשם תלוי בשאלה מי נראה בעיני בית הדין כבעלים. באופן סתמי זה המרא קמא, שכן קרקע שם בעליה עליה. ברם, כאשר יש רגלים לדבר לטובת המחזיק, הוא זה שמצטייר בעינינו כבעלים, שכן המערער לא התנהג כמצופה מבעלים. כמובן, מוחזקות במיטלטלין לא ניתנת לערעור על ידי מצב דומה, שכן בה החפץ נמצא ביד המחזיק מבחינה מציאותית; אך בקרקע, שבה המוחזקות נושאת אופי משפטי יותר, גורם שכזה יכול לפגוע במוחזקות.

הבחנו בדברינו בין הבנת החזקה כגורם ראייתי לבין הבנתה כגורם המעביר מוחזקות. הבחנה זו באה לידי ביטוי בולט בדברי התוספות בבבא מציעא (קי. ד"ה א"ל). הם מבינים שכאשר המחזיק בקרקע מביא עדים על כך שהוא ישב בה ג' שנים ללא מחאה, מרא קמא אינו יכול עוד לטעון שהמחזיק יושב בה בגזל, אך הוא עדיין נאמן לטעון שהוא ישב שם במסגרת הסכם ביניהם של קניין בקרקע לפירותיה או במסגרת הסכם משכנתא. על כך שואלים התוספות, מדוע לא נאמר שבעל הבית יהיה נאמן תמיד, גם בטענת "גזולה היא בידך":

לעולם יהיה בעל הקרקע נאמן לומר שבגזל הוא בא מגו דאי בעי אמר במשכנתא היה אצלך או לפירות הורדתיך?

נעיין בשנים מהתירוצים המועלים בתוספות:

וי"ל דהוי מגו במקום עדים, דאנן סהדי אם היה בא בגזל לא היה שתיק אלא היה מוחה...

אי נמי חשיב מגו להוציא כיון שאכלה שני חזקה.

ברור מדברי התוספות שהתירוץ הראשון רואה בחזקה ראיה, ומיגו אינו תקף כנגדה משום שזהו כעין מיגו נגד עדים. לעומת זאת, התירוץ האחרון רואה בה העברת מוחזקות מהמרא קמא אל היושב בקרקע, עד כדי כך שמיגו לטובת המרא קמא נחשב כעת למיגו להוציא.

ד. מחאה

כעת ננסה, לאור מה שראינו עד כה, לעמוד מעט על טיבה של המחאה, ועל השאלה הנידונה בסוגייתנו - מחאה שלא בפניו.

מהו תפקידה של המחאה? הדבר תלוי, כמובן, בהבנת המנגנון של חזקת ג' שנים. לפי רש"י, הנאמנות שחכמים תיקנו היא רק לאדם שיושב בקרקע ללא מחאה:

דמשאכלה שלש שנים בלא עירעור נאמן לומר לקחתיה ואבד שטרי.

לגבי הרמב"ן, עלינו לבחון את הדבר בנפרד עבור כל תקופה. בתקופה הראשונה, בה נוצרים רגלים לדבר לטובת המחזיק, המחאה פשוט מביאה לכך שאין כאן רגלים לדבר. אולם, בתקופה השנייה, כאשר הרגלים לדבר כבר נוצרו, וכל שנותר הוא להתמודד עם הריעותא של "אחוי שטרך", תפקידה של המחאה הוא שונה: המחאה אמורה להתרות במחזיק להמשיך להחזיק בשטרו, שכן כעת הוא יודע שיש מערערים על החזקתו. על ידי התראה זו, הריעותא של "אחוי שטרך" תמשיך גם לאחר שלוש שנים.

ה. מחאה שלא בפניו

כעת ננסה לנתח את דין מחאה שלא בפניו. לכאורה היה מקום לנתח תופעה זו כהבעת מחאה מצדו של המערער שאינה אמורה להגיע לאוזניו של המחזיק. האם מחאה שכזו מועילה? לפי רש"י, הדבר תלוי בגדרי התקנה שתיקנו חכמים. אך מה בנוגע לרמב"ן? על פניו, היה נראה שיש להבחין בין שתי תקופות: בתקופה הראשונה מדובר במחאה תקינה, שכן אין רגלים לדבר כנגד המרא קמא - הוא לא שתק. אך בתקופה השנייה תפקידה של המחאה הוא להתרות ביושב בקרקע לשמור על שטרו, ואם המחאה לא הגיעה בפועל לאוזניו, הריעותא תתבטל בתום ג' שנים, שכן יש הצדקה לכך ששטרו אינו עוד בידו.

אולם, נראה שניתוח זה שגוי, ממספר טעמים:

א. הגמרא הציגה מחלוקת כללית בשאלה האם מחאה שלא בפניו שמיה מחאה, מבלי להציע חילוק בין שתי התקופות. בכלל, יש לשים לב לכך שהרמב"ן כלל לא טרח להעמידנו על חלוקת הזמנים המדויקת בין שתי תקופות אלו, כך שקשה להניח שישנם חילוקי דינים משמעותיים ביניהן.

ב. גם כאשר מאפשרים מחאה שלא בפניו, משמעות הדברים אינה שאין צורך במחאה שתגיע לאוזני המחזיק. כאשר הביאה הגמרא בבבא בתרא כט. את דברי רבא, שטעם חזקת ג' שנים הוא משום ש"טפי לא מזדהר איניש בשטריה", הגמרא הוסיפה שאביי הקשה על כך:

אלא מעתה, מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה, דאמר ליה: אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי!

כלומר, אם תפקיד המחאה הוא להאריך את משך הריעותא של "אחוי שטרך", יש צורך בכך שהמחאה תגיע לאוזני המחזיק. תשובת רבא לכך היא:

דאמר ליה: חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה.

כלומר, ניתן לאפשר מחאה שלא בפניו, אך רק משום שההנחה היא שגם מחאה שכזו תגיע לאוזני המחזיק.

אם כן, מחאה שלא בפניו יכולה להועיל גם בתקופה השנייה, משום שמחאה זו אמורה להגיע לאוזני המחזיק. אולם, באופן תיאורטי עדיין ניתן היה להציע נפקא מינה בין שתי התקופות. הרשב"ם בפירושו לבבא בתרא כותב:

מכיון שמיחה שלא בפניו הויא מחאה, שהרי יכול הדבר לבא לאזניו, ואפילו לא ידע המחזיק מחאתו של מערער לא חיישינן, מאחר שמיחה זה כהוגן.

(לט. ד"ה מחאה).

כלומר, אין דרישה לכך שהמחאה תגיע בפועל לאוזני המחזיק, אלא רק לכך שהיא תהיה מיועדת להגיע לאוזניו. ייתכן שתפקיד המחאה הוא בעצם זה שהמחזיק לא שותק, ואין ראיה נגדו עקב שתיקתו, אך אם הוא היה מוחה באופן שאינו אמור להגיע לאוזני המחזיק, זה לא היה נחשב כלל למחאה, שכן ניכר שהוא אינו מעוניין שהלה ישמור על שטרו. על כל פנים, אין משמעות לשאלה מה בפועל הגיע לאוזני המחזיק.

אולם, ייתכן שהרמב"ם חולק בנקודה זו:

הרי שמיחה שמעון במדינה רחוקה, מפני מה לא יטעון ראובן ויאמר: לא שמעתי שמיחה בי כדי שאזהר בשטר? מפני שאומר לו: חברך יש לו חבר, וחבירו יש לו חבר, וחזקה שהגיע אליך הדבר, וכיון שידעת שמיחה בך בתוך שלש שנים באמת היה לך שטר ולא נזהרת בו אתה הפסדת על עצמך.

(הלכות טוען ונטען, פרק י"א, הלכה ה').

מדברי הרמב"ם משתמע שהסיבה שאי אפשר לטעון טענת "לא שמעתי שמיחה בי" אינה שהמרא קמא מחה מחאה תקינה, אלא שאנו מניחים שהמחזיק משקר והמחאה הגיעה בפועל לאוזניו. אם יעידו העדים שהמרא קמא מחה בפניהם על כך שהם לא סיפרו זאת לאיש, מסתבר שהמחאה אכן לא תועיל.

איננו עוסקים כאן בניתוח שיטות הרשב"ם והרמב"ם בחזקת ג' שנים - משימה כבידה מאוד כשלעצמה - אלא בניתוח שיטת הרמב"ן. לכאורה, היה מסתבר שלשיטתו נחלק בנקודה זו בין שתי התקופות: בתקופה הראשונה תפקידה של המחאה הוא למנוע את היווצרות הרגלים לדבר כנגד המחזיק הנובעות משתיקתו, ולשם כך אין זה משנה אם המחאה הגיעה בפועל לאוזני המחזיק (אם כי יש מקום לדרוש מחאה שאמורה להגיע לאוזניו). בתקופה השנייה, לעומת זאת, תפקידה של המחאה הוא לגרום למחזיק להמשיך להיזהר בשטר, וכאן מסתבר שאם ידוע לנו שבפועל המחאה לא הגיע לאוזניו, לא יהיה לה כל תוקף.

אולם, כפי שהדגשנו לעיל, קשה מאוד לחלק בין דיני המחאה בשתי התקופות, כאשר בסוגיות ובדברי הרמב"ן אין לכך כל רמז, והרמב"ן אף לא טרח לקצוב זמן לתקופה הראשונה.

ייתכן שנוכל לבאר את הדברים בעזרת חידוש שהעלה בעל חידושי הרי"מ בחידושיו לחושן משפט (סימן ק"מ סק"א). חידושי הרי"מ הקשה קושיה גדולה על הרמב"ן. מהסוגיות בבבא בתרא[6] ברור שהמחזיק חייב להוכיח שהוא יושב בקרקע מזה שלוש שנים. לפי הרמב"ן, הדבר תמוה - אם המחזיק יכול להוכיח שהוא ישב בקרקע במשך התקופה הראשונה, שאחראית לייצר את הרגלים לדבר, די בכך שהוא יטען שהוא השלים את שלוש השנים, ועל כן יש לו הסבר טוב מדוע אין בידו שטר; מדוע עליו להוכיח זאת, והלוא הוא עמד בנטל הראיה הבסיסי, וכעת אין ריעותא נגדו, משום שיש לו תשובה לשאלה 'היכן שטרך'?

חידושי הרי"מ תירץ שבפועל אין שתי תקופות במסגרת חזקת ג' שנים לשיטת הרמב"ן. תיאורטית, היה די בתקופה מצומצמת כדי להוות רגלים לדבר כנגד המרא קמא בעקבות שתיקתו - שנה אחת, אכילה אחת, או הגדרה אחרת[7]. אולם, כיוון שבפועל אנשים יודעים שהם יכולים לחכות כמעט שלוש שנים ולמחות ברגע האחרון תוך השגת אותה תוצאה, שתיקתם אינה מהווה רגלים לדבר נגדם עד תום שלוש השנים. כלומר, פרסומו של דין חזקת ג' שנים גורר בעקבותיו שינוי במציאות וממילא גם שינוי בגדרי הדין - בפועל שתי התקופות מתאחדות, ומשך הזמן שנצרך ליצירת רגלים לדבר הוארך. כך משתמע גם מהדרך שבה ציטט הריטב"א בב"ב מב. את דברי הרמב"ן:

עיקר חזקה אינו אלא משום דכיון דידע הוה ליה למחויי, ומשום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה עמקו לו החזקה עד ג' שנים.

לאור חידוש זה ניתן לחזור לנושא המחאה, ולהסביר מדוע הרמב"ן אינו צריך לחלק בין שתי התקופות לגבי גדרי המחאה. הרמב"ן יכול לקבל את דעת הרשב"ם, שדי במחאה שאמורה להגיע לאוזני המחזיק משום דחברך חברא אית ליה, גם אם בפועל העידו האנשים שהמחאה נמסרה בפניהם שהם לא סיפרו עליה לאיש. מחאה שכזו גורמת לכך ששתיקת המרא קמא אינה מהווה ראיה נגדו, וממילא אין תשתית לפסיקה לטובת המחזיק. אמנם זה נכון מבחינה תיאורטית רק בתקופה הראשונה, שאחראית על יצירת הרגלים לדבר, אך כפי שחידש הרי"מ, תקופה זו נמשכת בפועל ג' שנים תמימות.

ו. הכנה לשיעור הבא

בשיעור הבא נעיין בהמשך הגמרא בדף יח. "וליתני מודה... אינו צריך לפרעו בעדים".

לביאור המחלוקת האם המלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים יש לעיין גם בסוגיה בשבועות מא. למטה "מנה לי בידך" עד מא: "והלכו להם למדינת הים נאמן".

1. עיינו בחידושי הרשב"א ובחידושי הר"ן בשבועות (מצורפים בהמשך). מהן הנחות המוצא שלהם, ומהו ההסבר שהם מציעים?

2. עיינו בתוספות ישנים בסוגייתנו (מודפס בצד הגמרא),: במה הוא נבדל מהראשונים הנ"ל? איזה כיוון נתמך מסוגייתנו?

3. עיינו ברשב"א בסוגייתנו ונתחו את הדעות השונות שהוא מביא.

4. [יש להתקדם עצמאית בגמרא עד המשנה יח:. לא נעסוק במודה במקצת בשיעור].

חידושי הרשב"א שבועות מא.

המלוה את חבירו בעדים, שהעמיד עדים בהלואה, דהוה ליה כאילו אמר ליה: 'בעדים אני מלוה אותך, בעדים פרע לי', ולפיכך או יתן או יביא ראיה שנתן.

חידושי הר"ן שבועות מא.

שאין הענין מטעם שעבוד, אלא מפני שכל שהלוהו בעדים... אנו אומרין שודאי אין הלוה פורעו בלא עדים, ואי טעין ואמר 'בלא עדים פרעתיו', אמרינן דודאי שקורי משקר, דכיון שהמלוה יכול לברר הלוואתו על פי עדים... אין הלוה עשוי לפרוע לו אלא בעדים, כדי שלא יחזיקנו המלוה בין הבריות בלוה ואינו משלם... ששמו חכמים דעתן של בריות שכל הלוה בעדים אינו פורע אלא בעדים, שכיון שהוא רואה דאיהו לא מהימן ליה למלוה, שהרי אינו מלוהו אלא בעדים, מלוה נמי לא מהימן ליה שלא יתבענו פעם אחרת, ואע"פ שזה מן הדין יכול לומר פרעתי דהמוציא מחבירו עליו הראיה, אפ"ה אין עשוי לפורעו בלא עדים, שכיון שהמלוה יכול לברר הלוואתו בעדים אף הלוה חושש שלא יוציא לעז עליו, ואינו פורע אלא בעדים, הילכך כי אמר פרעתי בלא עדים אנן סהדי דמשקר.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולשמואל שמעוני
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

 


[1]   כמובן, רק כאשר המרא קמא מוכיח בצורה כלשהיא שהוא אכן היה הבעלים של הקרקע.

[2]   וזאת רק כאשר הוא טוען שהוא קנה את הקרקע; חזקת שלוש שנים ללא טענת קנייה (או מתנה וכדו') אינה מועילה.

[3]   א. המעיין בעליות דרבנו יונה ב"ב כט. ד"ה "אלא" יראה שעל אף שגם הוא מזכיר תקנת חכמים, שיטתו שונה ממה שראינו עד כה, אך במסגרת שיעור זה ניאלץ לוותר על דיון בשיטתו.

ב. שיטה ייחודית נוספת שמפאת קוצר המקום לא נעסוק בה היא שיטתו של הרשב"א שם ד"ה "אלא".

[4]   כמובן, ניתן לטעון שכוונת הרמב"ן אינה לרוב אלא לגורם וודאי, כפי שאכן ניתן לדייק מלשונו בסוגיה אחרת: "וכיון שלא מיחה בודאי שמכרה לו לזה" (ב"ב כט:). אולם, נראה שהצעה זו מוקשית ממספר סוגיות, ואף קשה להעמיסה בדברי הרמב"ן בדף מב., ועל כן מסתבר שאין כוונת הרמב"ן לוודאות של ממש.

[5]   בשיעור בעניין "שור שחוט לפניך" ראינו שהאמוראים נחלקו בשאלה דומה לגבי מיגו - האם מיגו לטובת המחזיק כנגד המרא קמא נחשב למיגו להוציא. הר"ן על הרי"ף (ב"ב ל:) טען שהאמוראים בסוגיה בב"ב ל: נחלקו בשאלה זו ביחס לרוב הפועל לטובת המחזיק כנגד המרא קמא.

[6]   נו:, כט. ועוד.

[7]   עיינו, למשל, בריטב"א ב"ב כט. ובחידושי הר"ן שם נו:. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)