דילוג לתוכן העיקרי
גמרא כתובות -
שיעור 24

מת, כלה ומלך

קובץ טקסט


א. אבלות - כבוד המתים או כבוד החיים?

ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה.

 (יז.).

ברייתא זו מופיעה גם במסכת שמחות, בתוספת נימוק:

המת והכלה שהיו באין ומקלסין זה כנגד זה, מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים.

(מסכת שמחות, פרק י"א, הלכה ו').

וכתב הריטב"א אצלנו:

מעבירין את המת מלפני כלה. פירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל[1] שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לענייני המת להוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה, וכדאמר במסכת שמחות: המת והכלה הכלה קודמת, המת והמילה המילה קודמת, שזה כבוד המתים וזה כבוד החיים ע"כ. ומינה שמעינן דלענין האבל עצמו האבל קודם....

כלומר, הריטב"א סובר שהכנסת הכלה קודמת להוצאת המת, אך ניחום האבל והבראתו קודמים למצווה לשמח חתן וכלה בימי המשתה: שם כבר אין יתרון לכבוד החיים על פני כבוד המתים, שכן מדובר באנשים חיים.

התוס' אצלנו חלקו בנקודה זו:

מעבירין את המת מלפני הכלה. מכאן משמע כשיש אבל וחתן בבית הכנסת החתן יוצא תחלה ושושביניו, ושוב יוצא האבל ומנחמיו; וגם הקרובים לחתן ולאבל יאכלו בבית החתן אם ירצו, דהא כבודו קודם... להראבי"ה.

לא זו בלבד שהתוספות סוברים שחתן קודם לאבל, הם גם מסיקים זאת מכך שמת קודם לכלה. כיצד הם מתמודדים טיעונו של הריטב"א, שבמת וכלה הנימוק לדין הוא "שכבוד החיים קודם לכבוד המתים" ובאבל מדובר בכבוד החיים? ניתן להבין שלדעת התוס' הנימוק למת וכלה הוא אחר - ענייני נישואין הם במעלה גבוהה יותר מענייני אבלות. אולם, אם ננסה בכל זאת ליישב את דברי התוס' עם הנימוק ממסכת שמחות, כדאי לבחון הצעה אחרת. ייתכן שהתוס' והריטב"א נחלקו בהבנת מעמדו של האבל - לריטב"א היה ברור שבמקרה של האבל מדובר כבר בכבוד החיים, אך התוס' חלקו והבינו שמדובר בכבוד המתים. בשאלה זו הסתפק, כפי הנראה, המהר"י וייל בתשובותיו, עם נפקא מינה ליכולתו של המת למחול לפני מותו ולצוות שלא יתאבלו עליו[2]:

לא נתברר לי אי הוי יקרא דחיי ואינו יכול למחול, או יקרא דשכבא הוא ויכול למחול.

(סימן י"ז).

הרמ"א פסק בעקבות כך שלא ניתן למחול:

אם צוה שלא לנהוג עליו ז' וגזירת שלשים, אין שומעין לו.        

(שו"ע יו"ד, סימן שמ"ד, סעיף י').

מכאן עולה שאכן אבלות היא כבוד החיים, ואין למת יכולת למחול. ההלכה מצווה על האדם לנהוג בדרך מסוימת כאשר קורה לו אסון כבד והוא מאבד קרוב, והסביבה מצווה לנהוג כלפיו בהתאם ולנחמו. תפיסה זו תואמת את דברי הריטב"א.

אולם, כפי שראינו, המהר"י וייל הסתפק בזה, ובשו"ת שבות יעקב הכריע שמדובר בכבוד המתים:

דודאי כל אבילות ז' ול' הוא יקרא דשכבי, שהרי מהאי טעמא המאבד עצמו לדעת ואינך דכוותיה, שאין מתאבלין עליהם ואין קורעין עליו, כיון שהוא כבוד המתים[3].

(ח"ב, סימן ק"ב).

לתפיסה זו חיוב האבלות הוא משום כבוד לנפטר, ואם זו אכן תפיסת התוספות, אזי מובן שהעיקרון שכבוד החיים קודם לכבוד המתים שייך גם ביחס לאבל מול חתן.

לסיום נושא זה, נעיר שלרמב"ם יש שיטה שונה בעניין מת וכלה:

מי שהיה לפניו מת וכלה, מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכן הוא אומר "לב חכמים בבית אבל" (קהלת, פרק ז', פסוק ד') וגו[4]'. מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה.

(הלכות אבל, פרק י"ד, הלכה ט').

הלחם משנה מבאר בכוונתו, שבאופן כללי עיסוק במת קודם לעיסוק בכלה, וסוגייתנו נוגעת רק במפגש ביניהם בדרך, דבר הנוגע לכבוד בלבד: רק במקרה זה כבוד החיים עדיף, ומעבירים את המת מלפני הכלה.

 

ב. כבוד מלך

סוגיית מלך שמחל על כבודו

ת"ר: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים.

שבחוהו, מכלל דשפיר עבד, והא א"ר אשי: אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, דאמר מר: "שום תשים עליך מלך" (דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ו) - שתהא אימתו עליך! פרשת דרכים הואי.

סוגיה זו מציבה לפנינו מספר משימות. ראשית נברר את עניין מלך שמחל על כבודו; לאחר מכן נעמוד על תשובת הגמרא; ולבסוף נעמוד על תשובות חלופיות שהגמרא יכולה הייתה לתת ועל דיוני הראשונים לגביהן.

מדוע מלך לא יכול למחול על כבודו?

מדוע מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול?

נבחן את הגמרא שעסקה ביכולתו של רב למחול על כבודו:

א"ר יצחק בר שילא א"ר מתנה אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו - כבודו מחול, הרב שמחל על כבודו - אין כבודו מחול; ורב יוסף אמר: אפי' הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול, שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם" (שמות, פרק י"ג, פסוק כ"א). אמר רבא: הכי השתא, התם הקב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא, מחיל ליה ליקריה, הכא תורה דיליה היא? הדר אמר רבא: אין, תורה דיליה היא, דכתיב: "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים, פרק י"א, פסוק ב').

(קידושין לב.-לב:).

בתחילה סבר רבא כדעה שהרב אינו יכול למחול על כבודו, משום שמדובר בכבוד התורה: התורה איננה שלו ("לאו דיליה היא"), ולכן אין לו יכולת למחול על כבודה. לבסוף חזר בו רבא מתוך שהכריע שהתורה שייכת ללומדיה, ודבריו מבוארים יותר בגמרא בעבודה זרה:

ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: "בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

(יט.).

לאור זה, ניתן להציע שהסיבה שהמלך אינו יכול למחול על כבודו היא שלא מדובר בכבוד אישי שלו, אלא בכבודה של מלכות, וזו - לאו דיליה היא[5]. כך נראה שהבין המהר"ם מרוטנבורג בתשובותיו:

אי קאמר כהן אמחול על כבודי - כבודו מחול; כמו הרב שמחל על כבודו - כבודו מחול, דאורייתא דידיה הוא, כל שכן כהן, שהכהונה לו ולזרעו עד עולם ברית מלח, כדכתיב "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר, פרק כ"ה, פסוק י"ג), וכן בפרשת קרח כתיב כמה פעמים "כהונתכם", אלמא שהכהונה שלהם היא. ולא דמי למלך שאין כבודו מחול, דכתיב "כי לד' המלוכה" (תהלים, פרק כ"ד, פסוק כ"ט) הממליך מלכים ולו המלוכה.       

(ח"ד סי' ק"ז).

וריאציה אחרת לרעיון זה עולה בדברי רבנו יונה בחידושיו לסנהדרין (יט.). גם הוא סבור שלא מדובר רק על כבודו האישי של המלך, אך הוא ממקד זאת בכיוון שונה ומרתק:

כי אמרינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, משום דכבודו הוא כבוד של ישראל כולו, דהמלך שלהם ניכר, והילכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל...אבל תלמיד חכם יכול למחול על כבודו, לפי שאין אחרים מִזלזלים כשהוא מוחל[6].

ההבדל בין רבנו יונה למהר"ם נעוץ בשאלה עקרונית ביותר ביחס ליסוד המלכות וכבודה - האם כבודה הוא כבוד שמים או כבוד העם. אך הצד השווה לשניהם, שאין ביכולתו של המלך למחול, משום שלא מדובר רק על כבודו שלו.

מדברי הגאונים בשטמ"ק בסוגייתנו עולה כיוון שונה:

"אין כבודו מחול". פירשו הגאונים: אין סומכין על מחילת כבודו, אלא נוהגין בו כבוד הראוי לו.

כלומר, יתכן שהמלך יכול למחול, אך מבחינת נתיניו אין לכך משמעות, שכן חובתם לנהוג בו כבוד היא חובה אישית המוטלת עליהם שאינה נובעת מזכותו לכבוד. וזו משמעות הדרשה בגמרא: "אין כבודו מחול, דאמר מר: 'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך" - יש לך חובה אישית שתהא אימתו עליך, ללא קשר לזכותו של המלך לכבוד.

ניסוח שונה מעט לרעיון זה עולה ברש"י:

"שום תשים עליך מלך". ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה, כלומר שתהא אימתו עליהם, הלכך אין כבודו מחול, שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה.

ומפרש השטמ"ק את דבריו:

כתב רש"י ז"ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול. פי', דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש.

כלומר, בכוחו של המלך להסיר את אימתו, אך אז הרי הוא "כאילו הסיר עצמו ממלך", שכן האימה והכבוד הם ממהות מוסד המלוכה, ואז חוזרת וניעורה החובה שלנו לשים עלינו מלך.

הכיוונים האחרונים שראינו מיקדו את עניין הכבוד בחובה שמוטלת על הציבור. אמנם, חשוב להדגיש שאף המלך שייך בחובה זו, שהרי הגמרא אצלנו הקשתה על כך שאגריפס עבר מלפני הכלה ("מכלל דשפיר עבד"), ומבואר שכיוון שכבוד המלך אינו פוקע אזי גם למלך עצמו אסור לפגוע בכבודו שלו. מסתבר שיש כאן פגיעה בגורם נוסף - בכבודה של המלכות בניסוחו של המהר"ם[7], או כבודם של ישראל אם לבחור בניסוחו של רבנו יונה; אך על כל פנים לא רק פגיעה בכבודו של המלך, ואם כן גם אם ההסבר לכך שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שונה מזה של המהר"ם ורבנו יונה, עצם העיקרון שלהם מוכח מסוגייתנו[8].

תשובת הגמרא

הגמרא מתרצת את מעשהו של אגריפס ואת השבח ששיבחוהו חכמים בכך ש"פרשת דרכים הואי". ופירש רש"י:

"פרשת דרכים הוה" - ולא ניכר שעבר מלפניה, אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך.

כלומר, אליבא דאמת אגריפס ויתר כאן לכלה, אך הויתור לא היה ניכר, ועל כן לא היה בכך פגיעה בכבודו. אמנם, גם במצב הנתון זה עדיין היה ויתור שלו, ומשמע שקדימות המלך אינה רק מצד כבודו אלא גם מצד האמת. ייתכן שקדימות זו ניתנת למחילה. הדבר מסתבר במיוחד לאור דבריו של רבנו יונה שראינו לעיל, שהסיבה לכך שהמלך אינו יכול למחול היא שזוהי פגיעה בכבודם של ישראל, ומובן שבמצב שבו אין זה ניכר אין כאן פגיעה בכבודם של ישראל.

כמו כן, ייתכן שבמלך רגיל קיימים שני הרבדים, גם כבודו וגם קדימות אובייקטיבית, אך באגריפס התקיים רק אחד מהם, וזאת בשל מעמדו הבעייתי של אגריפס[9]. הראשונים בסוגייתנו התייחסו לבעייתיות זו, ונביא את הדברים בלשונו של הריטב"א:

דאע"ג שלא היה מלך כדין, כדאיתא במסכת סוטה, כיון שמלך נוהגים בו כבוד כמלך.

אגריפס לא היה מלך כדין, אך הוא מלך בפועל. ייתכן שדבר זה מחייב רק ניהוגי כבוד, ועל כן אין בעיה בהקדמתו כאשר הדבר אינו ניכר.

כעת נעיין בשתי תשובות חלופיות שהגמרא יכולה הייתה לענות: הראשונה היא חילוק שמופיע בסוגיות אחרות שהראשונים התקשו בכך שהוא אינו מיושם כאן. השנייה היא תשובה שמופיעה בברייתא במסכת שמחות.

"מצווה שאני"

הסיפור של מלך שהייתה לו הצדקה למחול על כבודו מופיע גם בשתי גמרות אחרות, כאשר שם ניתן לכך תירוץ אחר. במשנה בסוטה מא. מסופר ביחס למצוות הקהל:

פרשת המלך כיצד?...עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה... והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים.

ובגמרא שם נאמר:

שבחוהו, מכלל דשפיר עבד? האמר רב אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך! - מצוה שאני.

(מא:)

בדומה לכך, שנינו בסנהדרין:

המלך... לא חולץ ולא חולצין לאשתו, לא מייבם ולא מייבמין לאשתו. רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ או לייבם - זכור לטוב. אמרו לו: אין שומעין לו.

(יח.).

ונכתב בגמרא שם ביחס לשיטת רבי יהודה:

איני? והאמר רב אשי: אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך! - מצוה שאני.

בעקבות סוגיות אלו הקשו הראשונים מדוע בסוגייתנו לא תרצה הגמ' "מצוה שאני".

נפתח בדבריו של הריטב"א בסוגייתנו:

ושמעינן מינה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול, ומה שאמרו (סוטה מא:) מצוה שאני, התם הוא לכבוד התורה, שאף המלך חייב לעשות לה כבוד, מה שאין כן בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן.

הריטב"א מבין שמתן זכות קדימה לכלה במקרה כשלנו נחשבת למצווה לכל אדם, ובכלל זה המלך, ועל כן מוכח מסוגייתנו (בכתובות) שמלך אינו יכול למחול על כבודו אפילו לדבר מצוה. לגבי החמרתו של אגריפס בעמידה בקריאת פרשת הקהל, הריטב"א מסביר שלא המצווה היא שאפשרה את המחילה על הכבוד; אלא מחילה למען כבוד התורה איננה פגיעה בכבוד, שכן התורה נמצאת ברמה גבוהה יותר מהמלך, ועל כן אף המלך חייב בכבודה, וגם אם הוא מהדר בכך יותר מחובתו, אין כאן משום מחילה על כבודו. כבוד הוא עניין יחסי, ובמתן כבוד למי שנמצא מעליך בסולם הדרגות אין בו משום פגיעה בכבודך.

כמובן, ניתן להקשות על דברי הריטב"א מהסוגיה בסנהדרין, שהפעילה את הכלל "מצוה שאני" גם להסבר יכולתו של המלך להחליט שברצונו לחלוץ ליבמתו, ומוכח ממנה שעצם המצווה מאפשרת את המחילה על הכבוד, ולא כבוד התורה. מסתבר שהריטב"א פירש את סוגייתנו לאור שיטת חכמים שחלקו על רבי יהודה, וקבעו שאין שומעים למלך בכהאי גוונא.

גישה שונה בביאור העניין מופיעה בתוספות על אתר:

הכא לא מצי לשנויי "מצוה שאני", כדמשני באלו נאמרין גבי שקרא מעומד, דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו, אבל הכא ליכא מצוה, דכבודו עדיף מכבוד הכלה.

התוספות חולקים על הריטב"א בתרתי. ראשית, הם מבינים שמצווה מאפשרת מחילה על הכבוד. שנית, הם טוענים שבמקרה של הכלה לא יהיה כל קיום מצווה בכך שהמלך יכבד אותה, שכן כבודו עדיף מכבודה. עולה מכך שהריטב"א סבר שהגדרת המצווה היא אובייקטיבית - לתת מעבר לכלה, ואילו התוספות סבור שהיא יחסית - לתת כבוד למי שנמצא למעלה ממך. גישת התוס' מבוארת יותר בדבריהם במסכת סוטה:

דדוקא הכא שייך למימר מצוה שאני, דמוחל על כבודו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה; וכן ההיא דפרק כ"ג דחולץ או מיבם מוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמים, ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו. אבל ההיא דכתובות ופ"ק דקידושין שמוחל על כבודו כדי לחלוק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח, בזה גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפי' במקום מצוה, שהרי מצות כיבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד גדולה ממצות כיבוד שחייב המלך לנהוג בהו, שהרי גם עליהן אמרה תורה "שום תשים עליך מלך" - שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו, נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה.

כלומר, לשיטת התוס' באופן מהותי מצווה מאפשרת מחילה על הכבוד; אך אין זה משום שיש כאן ערך שגובר על הערך של כבוד המלך, אלא שעל ידי מצווה המלך מראה שאימת שכינה עליו ושהוא אינו נמצא בראש הסולם. לגבי מצוות שתוכנן הוא חלוקת כבוד לבשר ודם, התורה קבעה שכבוד המלך נמצא מעליהם, ועל כן במחילה על כבוד המלך לא תהיה כל מצווה, וממילא אין בסיס להיתר.

לסיום נושא זה נציין את שיטתו המעניינת של רבנו דוד המובאת בחידושים המיוחסים לר"ן בסוגיה בסנהדרין (יט:), ביחס לשיטת חכמים שלא הפעילו את הכלל "מצוה שאני" ביחס לייבום וחליצה, אך לא חלקו על הפעלתו ביחס לעמידה בקריאת התורה:

שלא אמרו שמלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול לענין מצוה, אלא שאין אחרים רשאין לנהוג בו זילותא אפילו לאחר שמחל, כענין זה של חליצה ושל יבום, שלא נתנו רשות לנשים ההם להתנהג בו בבזיון אע"פ שהוא מוחל. אבל כשקבל המלך על עצמו לקרות בעמידה, אין אחרים נוהגין בו בזיון של כלום.

מבואר מדבריו שיש שני רבדים בכבוד המלך. האחד הוא הכבוד שאחרים מחויבים לנהוג בו, וזה לא ניתן למחילה גם בעקבות מצווה, שכן אין למחילתו שום תוקף ביחס אליהם. השני הוא הכבוד שאף הוא חייב לנהוג בעצמו, ואין בכוחו למחול עליו משום שזה כבודה של מלכות, אך משום מצווה הוא רשאי.

ג. מעמדה הייחודי של כלה

הסיפור על אגריפס והכלה מובא גם במסכת שמחות (פרק י"א, הלכה ו'), ושם ניתן לראות תשובה שונה ליכולתו של אגריפס למחול על כבודו:

ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה, ושיבחוהו חכמים. אמרו לו: מה ראית? אמר להם: אני נוטל כתרי בכל יום, וזו תיטול כתרה שעה אחת.

הוי אומר, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אך בידו למחול לכלה, שלה מעמד זמני הדומה לשל מלכה.

כידוע לנו, לחתן יש מעמד הדומה מעט לשל מלך. מקור הדבר בפרקי דרבי אליעזר:

החתן דומה למלך. מה המלך הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, כך חתן הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה; מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד; מה המלך שמחה ומשתה לפניו כל הימים, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימים; מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו; מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך חתן פניו מאירות כאור החמה, שנ' והוא כחתן יוצא מחופתו (תהילים, פרק י"ט, פסוק ו').   

(פרק ט"ז).

ההתייחסות כאן היא לחתן בלבד, אך ביחס לכתר של החתן קיימת גם מקבילה אצל הכלה, כמבואר במשנה בסוף מסכת סוטה:

בפולמוס של אספסיינוס - גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס - גזרו על עטרות כלות.

(מט.).

הרמ"א (שו"ע אה"ע, סימן ס"ד, סעיף א') פסק שחתן אסור בעשיית מלאכה בימי המשתה. רבי מאיר אריק, בפירושו מנחת פתים (שם), נטה לדייק שלכלה אין איסור שכזה, והסביר שיסוד האיסור לחתן נובע ממעמדו כמלך, ולכלה אין מעמד שכזה. לאור דברינו, ייתכן שבנקודה זו יש מחלוקת בין הברייתא בשמחות, הנותנת מעמד של מלכה גם לכלה, לבין הסוגיה בבבלי, שלא קיבלה נימוק זה.

ד. הכנה לשיעור הבא

בשיעור הבא נעיין בגמרא יז: בנקודתיים "ומודה רבי יהושע" עד יח. למעלה "כשעת חירום דמו" (יש להשלים עצמאית את הגמרא עד שם).

ננסה להבין את דין חזקת ג' שנים ולעיין מעט בעניין מחאה שלא בפניו הנידון בסוגיה. לצד סוגייתנו, חשוב לראות גם את הגמרא בבבא בתרא כט. בהצעה האחרונה שהיא מביאה להסביר את דין חזקת ג' שנים:

אלא אמר רבא שתא קמייתא מיזדהר...וחברא דחברך חברא אית ליה.

מקורות נוספים:

1. רש"י בסוגייתנו ד"ה "שני חזקה". מהו הקושי עמו הוא מתמודד, ומהי תשובתו לכך?

2. רמב"ן ב"ב מב. (מצורף בהמשך). נתחו את הבנתו בדין חזקת ג' שנים.

3. האם התפיסות השונות אודות חזקת ג' שנים קשורות להבנות שונות בנושא המחאה? מה משמעות שאלת מחאה שלא בפניו?

4. עיינו ברשב"ם ב"ב לט. ד"ה "מחאה", וברמב"ם הלכות טוען ונטען פרק י"א הלכה ה'. במה נראה שנחלקו? מה לדעתכם תהיה עמדת הרמב"ן במחלוקת זו?

רמב"ן ב"ב מב.

דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד, אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר, אלא שבתוך שלש אמרינן ליה למחזיק 'אחוי שטרך', ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה, ואמרינן לא לחנם שתק.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולשמואל שמעוני

 

 


[1]   להרחבה, כדאי לעיין בדברי הרמב"ן במקורם: תורת האדם, שער הסוף, ענין ההוצאה.

[2]   שאלה דומה נידונה בגמרא בסנהדרין מו: לגבי הספד.

[3]   בשו"ת תשובה מאהבה דחה את ראייתו ממאבד עצמו לדעת:

דשאני מאבד עצמו לדעת דאיהו עשה שלא כהוגן ובזה לכל משפחתו, אף אנן לא עבדינן יקרא לכל משפחתו, ולא שייך לומר בזה יקרא דחיי; אבל אבלות דעלמא יקרא דחיי הוא אינו יכול למחול.

(ח"א, סימן ר"ז).

[4]   הפסוק המלא הוא "לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה".

[5]   ניסוח שונה קמעה לרעיון זה עולה בתוס' בסנהדרין (יט. ד"ה ינאי). התוס' התקשו מדוע מלך שמעיד צריך לעמוד, בעוד שבתלמיד חכם עשה דכבוד התורה פוטר אותו מלעמוד, וכך תירצו:

דודאי עשה דכבוד תורה עדיף, וא"כ אעפ"י שאין ת"ח היה צריך לעמוד, ינאי היה צריך לעמוד. והאי דת"ח יכול למחול על כבודו משא"כ מלך הוא משום קרא דקאמר שום וגו' שתהא אימתו עליך, כי כבודו בא לו משום דמצות המקום כך הוא, ואין יכול להפקיע מצות המקום, אבל ת"ח תורתו דיליה ויכול למחול היטב על כבודו דשלו היא.

כלומר: כבודו של תלמיד חכם גדול משל מלך, אך הוא שייך לו ועל כן ניתן למחילה; מה שאין כן כבודו של מלך, שנובע ממצות המקום.

[6]   על בסיס דבריו מתרץ רבנו יונה אחרת את קושיית התוס' מההערה הקודמת, שמצד אחד כבודו של מלך גדול משל חכם, שהרי אם מחל על כבודו אין כבודו מחול, ומצד שני אנו פוטרים חכם מלעמוד בעדות בבי"ד ואילו מלך איננו פוטרים. לדברי רבנו יונה מדובר בשני צדדים של אותו מטבע:

כי אמרינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, משום דכבודו הוא כבוד של ישראל כולו, דהמלך שלהם ניכר, והילכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל. אבל כשיש לו דין עמהם ומעמידין אותו, יותר יש להם כבוד כשהם דנין אפילו למלך. אבל תלמיד חכם יכול למחול על כבודו, לפי שאין אחרים מִזלזלים כשהוא מוחל; ומיהו כשיש לו דין עם אחרים יש לנו לכבדו מפני כבוד תורתו.

די בכבודו של ת"ח כדי לפטרו מחובת עמידה, אך כבודו של תלמיד חכם הוא שלו ובידו למחול עליו. כבודו של מלך, לעומת זאת, הוא כבודם של ישראל, ועל כן אין בידו למחול עליו; אולם כבודם של ישראל גדל כשהם דנין אפילו את המלך וגורמים לו לעמוד בשעת הדין. לדברים אלו משמעות אקטואלית ביותר, אך לא כאן המקום לעסוק בכך.

[7]   וכתב הקובץ שיעורים סי' מ"ז:

"מכלל דשפיר עבד". ומשמע דאסור למלך למחול על כבודו כיון שאין כבודו מחול. ולכאורה, אף דהעם חייבין בכבודו אף לאחר מחילתו, אבל איזה איסור יש על המלך בעצמו, דמצות אימת המלך מוטלת על העם ולא על המלך? וצ"ל דהמצוה היא משום כבוד המלוכה, וגם המלך בעצמו מוזהר בזה לחלוק כבוד למלכות.

[8]   אמנם, רבנו דוד (מובא בחידושי הר"ן סנהדרין יט:) כתב ביחס לסוגייתנו:

באגריפס המלך שעבר מפני הכלה, והעמידוה חכמים שבפרשת דרכים היה, דמשמע שאם לא כן לא היינו מקבלים ממנו לעבור בפניו שננהוג בו מנהג בזיון.   

[9]   כפי שנידונה בסוגיה בסוטה מא., מטעמים שאינם מענייננו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)