דילוג לתוכן העיקרי

הוריות | דף ג | יחיד שעשה בהוראת בית דין

 

הפרק הראשון במסכת עוסק בפר העלם דבר של ציבור. התרחיש הקלסי הוא שרוב ישראל מצייתים להוראה שגויה של בית הדין הגדול. במצב זה בית הדין הגדול מביא פר חטאת, והיחידים שחטאו פטורים מקרבן.

ברם, פעמים שאין בית הדין חייב בפר העלם דבר של ציבור, וסוגייתנו (ב ע"ב – ג ע"א) דנה מה יהא על היחיד במקרים אלה: האם הוא פטור, מאחר שציית לפסק בית הדין; או שמא חייב, שהרי עבר עברה, ובית הדין איננו מכפר עליה בפר חטאת. הגמרא מציעה לתלות בשאלה זו מחלוקות תנאים שונות.

ר' חיים מבריסק (הלכות שגגות פי"ג ה"ד) הציע ניסוח חד לחקירה העומדת ביסוד שאלת הגמרא:

"והנה בעיקר הך דינא דציבור שעשו בהוראת בית דין דפטורין מקורבן יחיד צריך עיון: אם הטעם הוא משום שחייבין בקורבן ציבור, ואם כן נמצא דהקורבן ציבור הוא שפוטרן מקורבן יחיד; או דנימא דהוי דין בפני עצמו דציבור שעשו בהוראת בית דין פטורין, ושני דינים נפרדים הם בהוראת בית דין, חדא דפטורין מקורבן יחיד, והשנית דחייבין בקורבן ציבור, ולא דהקורבן ציבור הוא שפוטרן מקורבן יחיד".


ר' חיים חוקר אם הקרבן שמקריב בית הדין מוציא את הרבים ידי חובתם, או שמא היחידים פטורים מחטאת בשל עצם העובדה שצייתו לבית דין.

ממורנו הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א שמעתי, שניתן לתלות בחקירתו של ר' חיים גם את מחלוקת התנאים בדבר מקור המימון לרכישת פר העלם דבר של ציבור (ג ע"ב). לדעת רבי יהודה, פר העלם דבר של ציבור קרב מכספי תרומת הלשכה, ככל קרבנות הציבור האחרים. כספי תרומת הלשכה באים מן המגבית השנתית הכללית של מחצית השקל, ויש כמה וכמה הלכות המלמדות שאלו כספי הציבור. רבי שמעון חולק על רבי יהודה ואומר שיש לערוך מגבית מיוחדת לפר העלם דבר של ציבור. וביאר הרב ליכטנשטיין, שלדעת רבי שמעון דרושה זיקה ישירה יותר בין כל אחד ממשתתפי המגבית ובין הקרבן. נמצאת אומר: לדעת רבי יהודה, פר העלם דבר הוא קרבן ציבורי – אין הוא מכפר על היחידים ישירות, והם מצד עצמם פטורים מחטאת בלאו הכי; ואילו לדעת רבי שמעון, כל אחד מן היחידים מתכפר בפר העלם דבר, לפיכך עליו לתת את חלקו המיוחד לו במגבית לרכישת הפר.

במחלוקת בעניין יחיד שעשה בהוראת בית דין גלומה שאלת יסוד נוספת, והיא: מה אופי החיוב בקרבן חטאת. בפשטות, יחיד שציית לפסק בית דין הוא אנוס: מניין לו לדעת שהפסק שגוי, והוא עובר על איסור תורה?! מסתבר שממד האונס שבמעשה הוא שפוטר אותו מחטאת אף כאשר בית הדין פטור מפר העלם דבר. הדעה המחייבת חטאת יחיד במקרה כזה גורסת, כנראה, שחיוב חטאת נובע מעצם מעשה העבֵרה. אמנם מי שהוא בגדר 'מתעסק', דהיינו שאינו מודע כלל לפעולה שהוא עושה, אכן פטור מחטאת. אך בנידון דידן החוטא מודע לחלוטין למעשיו, אלא שהוא סבור שהמעשה מותר, הלכך חייב חטאת. [שאלה זו תלויה, במידה רבה, במחלוקת מונבז וחכמים במסכת שבת דף סח, ואכמ"ל.]
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)