בבא מציעא | דף ב | "יחלוקו" - תפיסה, חזקה ורמאות

מקורות לשיעור הבא:

משנה דף ב. (כדאי לעבור במהירות על כל הגמרא עד דף ג'. "בהדי הדדי אגבהוה"
תוס' ד"ה ויחלוקו, רש"י ד"ה במקח ובממכר
ב"ב דף ל"ד: "ההוא ארבא" עד ל"ה: "... ואי דמר לאו דמר", רשב"ם, תוס' שם ד"ה ההוא ארבא
רא"ש ב"מ פ"א ס"א, רמב"ן ד"ה ויחלוקו

שאלות:

מה עדיף לעשות במקרה של ממון המוטל בספק, יחלוקו או כל דאלים גבר? מדוע?
מה מיוחד במקרה של שניים אוחזין, לפי התוספות?
מה החילוק בין המקרה שלנו והמקרה של מנה שלישי, לפי התוס', הרא"ש, והריב"א?

 

המשנה (דף ב.) דנה במצב בו שני אנשים מופיעים בבי"ד, כששניהם אוחזים בטלית (בגד). כל אחד טוען שהוא זה שמצא את הטלית, ובכך הוא טוען לבעלות בלעדית עליה. מאחר שאין עדים לאשר או להכחיש את אחת משתי הטענות, מוטלת שבועה על שניהם, ובי"ד מחוייבים לחלוק את הטלית בין שניהם. זהו פירוש הביטוי שבכותרת- "יחלוקו" [הערה: מובן שבי"ד לא חוצים את החפץ בפועל, אלא הוא נמכר ושוויו מתחלק בין שני הצדדים].

כדי להבין את ההגיון העומד מאחורי הכרעתה של המשנה, נפנה למקרה דומה שההכרעה בו שונה: הגמרא (בבא בתרא לד:) דנה בשני אנשים שמתווכחים על בעלות על ספינה (ארבא):

ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא ... אמר להו אפקוה וכל דאלים גבר

הכרעתו של בי"ד במקרה זה היא "כל דאלים גבר", כלומר החזק הוא זה שתופס את הספינה.

בשני המקרים, ישנה מחלוקת בין שני צדדים לגבי בעלות על חפץ. למרות שאין אפשרות להביא ראיה באף אחד מהמקרים, הכרעתו של בי"ד משתנה ממקרה למקרה. מהו ההבדל, אם כן, בין המקרה של שנים אוחזין, למקרה של ההוא ארבא?

1. תפיסה

הבדל אחד בין שני המקרים הוא ביחס לתפיסה (אחיזה פיזית בחפץ). בבבא מציעא, שניהם תפוסים בטלית, אך בבבא בתרא, אף אחד מהם לא אוחז בספינה (היא נמצאת בלב ים). יש כמה אפשרויות להסביר מדוע לענין זה יש משמעות:

א. חזקה

כלל נקוט בידינו בכל הש"ס, ש"חזקה כל מה שנמצא תחת ידו של אדם - שלו הוא". כלומר, אנו מניחים שכל מה שאדם מחזיק שייך לו (נתייחס לזה כחזקה). ממילא, "המוציא מחבירו עליו הראיה". במילים אחרות, חובת ההוכחה היא על הצד שמעוניין להשיג תפיסה (ולא על הצד שכבר תפוס בחפץ). כיצד עלינו להתייחס למקרה בו שני הצדדים אחוזים בטלית?

 

יתכן וכאשר שני הצדדים אוחזים באותו החפץ, כל אחד מוחזק בחצי החפץ. ובמילים של תוספות (ד"ה 'יחלוקו'):

דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא...

במילים שלנו, בי"ד עצמם מעידים שחצי אחד שייך לזה שתפוס בו, והחצי השני שייך לשני שתפוס בו.

לפי הסבר זה, בי"ד לא מבצעים כאן גזר דין כלשהו, כי אם שיקוף של המציאות המשפטית הקיימת. שני הצדדים נחשבו כבעלים על חצי הטלית עוד קודם לגזר הדין. כלומר, בי"ד מעולם לא עמדו בפני מצב של ספק במקרה זה. אילו נכנסו שני אנשים לבי"ד, כשכל אחד מהם אוחז חצי טלית קרועה וטוען בעלות על חלקו, ברור שלא יהיה כל צורך לבי"ד להתערב.

במקרה של ההוא ארבא, לעומת זאת, אף אחד מהצדדים איננו תפוס בספינה. ממילא, אי אפשר להניח שהיא שייכת לשניהם, ובי"ד לא מסכימים במקרה כזה לפסוק יחלוקו.

ב. תפיסה

הרמב"ן, בבואו לבסס את דעתו על כך שיש לשניהם חזקה, נוקט בגישה שונה במעט בהסבר הסוגיא: אנחנו לא משוכנעים לגמרי שחצי טלית שייכת לאחד, וחצי שייכת לשני. אף על פי כן, מאחר וכל אחד מהם אוחז בחלק מהטלית, אנחנו לא רוצים להוציא ממנו מה שנמצא בידו.

לפי גישה זו, בי"ד עומדים בפני מצב של ספק. למרות זאת, הם לא מעוניינים לשנות את הסטטוס קוו בלי סיבה טובה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. כל זאת, על אף שיש אפשרות שאחד הצדדים יצא נפסד. בשונה מתוספות, חלוקה לא משקפת מצב משפטי שהיה קיים לפני כניסתם לבי"ד.

במקרה של ההוא ארבא, בו אין כל תפיסה, בי"ד מוכנים להסתכן ב"כל דאלים", כיון שהם לא מוציאים את הספינה בצורה לא הוגנת מאחד הצדדים. יתר על כן, יש סיכוי שהבעלים האמיתיים ינצחו ויזכו- מה שלא קיים במקרה של שנים אוחזין (עייו רא"ש).

יסוד המחלוקת בין תוספות לרמב"ן הוא, כנראה, באפשרות של יישום הכלל "חזקה כל מה שנמצא תחת ידו של אדם שלו הוא" במקרה של שנים אוחזין. ברור שאין אפשרות לקבוע שלשניהם בעלות מלאה על הטלית. על כן, גם תוספות מיישמים את החזקה רק באופן חלקי: מניחים שכל אחד מהצדדים בעלים רק על חצי הטלית. אך אפילו יישום חלקי זה של החזקה הוא בעייתי, מאחר והוא מתנגש עם המציאות האובייקטיבית. כל אחד מבעלי הדין טוען לבעלות מלאה על הטלית, ועל פי טענות אלו סביר שרק אחד מהם בעלים על כל הטלית. תוספות פותרים בעיה זו ע"י הוספת הגבלה ש"החלוקה יכולה להיות אמת"- כלומר יתכן שכל אחד מהם בעלים רק על חצי הטלית.

2. רמאי

הריב"א (תוספות בבא בתרא לד: ד"ה 'ההוא') מציע הבחנה אחרת בין מקרים שבהם ההכרעה היא יחלוקו, לבין מקרים שבהם ההכרעה היא כל דאלים גבר. במקרה של שנים אוחזין, האפשרות ששניהם הרימו יחד את החפץ צריכה להילקח בחשבון. לכן, למרות הטענות הסותרות, האפשרות שכל אחד חושב שהוא קנה לפני חברו, קיימת, ואין שום הכרח לחשוב שיש לפנינו שקרן. על כן, בי"ד מוכנים לתת גזר דין של יחלוקו. לעומת זאת, במקרה של ההוא ארבא, ברור שהספינה שייכת רק לאחד מהם והשני הוא רמאי. ממילא, מתאים שבי"ד לא יכריעו יחלוקו, ועל ידי כך להעניק פרס לשקרנים.

ניתן להציע שהדעות השונות שהוזכרו נובעות מוויכוח מהותי על הכרעתו המועדפת של בי"ד. במצב בו אין אפשרות להכריע בין שני הצדדים, הפתרון ההוגן ביותר הוא לחלק את הכסף שווה בשווה. אך, פתרון זה מביא לידי פשרה, והוא ככל הנראה סוטה מן האמת האובייקטיבית. מצד שני, יתכן ועדיף ללכת על פתרון שמאפשר הגעה לאמת האובייקטיבית, למרות שיש סכנה שלעיתים הבעלים האמיתיים יישארו בידים ריקות. מדברי הרא"ש בכמה מקומות משתמע שהפתרון של כל דאלים עדיף על פני יחלוקו, כי יש סיכוי שהבעלים האמיתיים ינצחו (זה בנוי על ההנחה שהבעלים האמיתיים יתאמצו יותר מהרמאי לזכות במה ששייך להם). אף על פי כן, נכריע יחלוקו במקרה של שנים אוחזין, כי אנחנו לא מוכנים שצד אחד יפסיד את מה שכבר נמצא תחת ידיו. בדומה לכך, התוספות והרמב"ן מיישמים את פתרון החלוקה רק כאשר שניהם אוחזין כיון שהם אינם רואים את החלוקה כפתרון מועדף שנובע מהספק עצמו.

לעומת זאת, הרושם שמתקבל מדברי הריב"א הוא שמעדיפים יחלוקו. למרות זאת, במקרה של ההוא ארבא, מאחר ואחד הצדדים ודאי משקר, אנו מסרבים לתת לו חלק מהספינה. על כן, בי"ד נאלצים לוותר על הפתרון המועדף של חלוקה, ולפנות לפתרון של כל דאלים גבר.

סיכום

כאשר שני צדדים טוענים טענות סותרות, ואין שום סיבה להעדיף אחד על פני השני, בי"ד ניצבים בפני דילמה: האם עליהם לאמץ הכרעה שנראית הוגנת אך איננה מנסה באמת להגיע לאמת האובייקטיבית, או שמא על בי"ד לחתור לאמת, על אף שזה בא על חשבון פתרון הוגן לשניהם? גישות סותרות אלו משתקפות בשאלה אם להעדיף יחלוקו (הוגנות), או כל דאלים גבר (חתירה לאפשרות של אמת).

הצענו, שריב"א מעדיף באופן עקרוני יחלוקו, אך אם אחד מהצדדים הוא רמאי בי"ד נאלצים לפנות לפתרון של כל דאלים גבר. לעומתו, התוספות והרמב"ן מעדיפים לשמור את ידי בי"ד נקיות ע"י ההכרעה של כל דאלים גבר. לדעתם, במקרה של תפיסה בי"ד נאלצים לתת הכרעה של יחלוקו. לתוספות, זה נובע מכך שהתפיסה יוצרת חזקה על פיה כל אחד מהצדדים נחשב לבעלים על חצי. לכן, יחלוקו בעצם משקף את המצב המשפטי האובייקטיבי. מאידך, סבור הרמב"ן שתפיסה קושרת את ידיהם של בי"ד ומונעת מהם לנקוט בפתרון הרצוי של כל דאלים גבר.              

 

מקורות לשיעור הבא

1. דף ב. "רישא במציאה ... ומי הוא בעל כורחיה".
2. רש"י ד"ה במקח וממכר, תוס' דף ב: ד"ה אי תנא מציאה, חי' הרמב"ן דף ב. "וי"א דהתם היינו טעמא ... ואי דמר לאו דמר".
3. דף ג. "לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ... כדשנין מעיקרא", חי הריטב"א "נימא מתניתין ... מדלא אדכרו הכי בגמ' ", רא"ש סי' א "ולאו דוקא במציאה ... שהוא של אחד מהן", מהר"ם שי"ף דף ב. על רש"י ד"ה במקח וממכר.

 

שאלות:

1. במקרה של שניים אוחזים בטלית; מה הדין עם שניהם טוענים "אני ארגתיה"? לפי רש"י? לפי תוספות? לפי היש אומרים ברמב"ן?
2. האם המחלוקת בין רבי יוסי ורבנן לגבי "יהא מונח", הוא מחלוקת עקרונית, או בנוגע לנקודה יותר שולית?
3. האם מהלך הסוגיה בדף ג. מסתדר טוב יותר עם שיטת רש"י או שיטת תוספות?