דילוג לתוכן העיקרי

יחסו של הרב ליפשיץ כלפי נוכרים

קובץ טקסט

 

בעוד שחוקי הפולחן של התורה חלים לרוב על יהודים בלבד, החובות המוסריות הן אוניברסליות יותר. לפיכך מסכת אבות, המוקדשת בעיקר לחובות מוסריות, עשויה להיות רלוונטית גם לעולמם של הגויים. הכללים האתיים באבות יכולים לספק הדרכה ללא-יהודים כמו ליהודים. כמו כן, הדרישות האתיות שמופנות ליהודים עשויות לחול גם על מגעיהם עם גויים. אף פרשן רבני לא פיתח נושא זה באופן נרחב כרב ליפשיץ.

רקע קצר יספק את ההקשר הלשוני שבו יש להבין את הערותיו של הרב ליפשיץ. ר' שמעון בר יוחאי לימד שמת גוי אינו מעביר טומאה לחפצים או אנשים הנמצאים באותו מבנה (טומאת אוהל). הפסוק המקראי על מתים שמטמאים באופן זה מדבר על גופת "אדם" (במדבר יט, יד), מונח שאינו כולל גויים. עם זאת, חכמים חולקים על רבי שמעון (יבמות דף סא, ע"א).

מדוע רבי שמעון סובר שהמונח "אדם" אינו כולל גויים? הרב צבי הירש חיות מציע את ההסבר הפשוט ביותר. ברור שלא יהודים הם אנשים באותה מידה כיהודים. עם זאת, החוק היהודי מתייחס לעם היהודי, ולכן הוא משתמש במונח "אדם" במובן נקודתי יותר. באותו אופן, מורה עשוי להשתמש במונח "כולם" אך להתכוון רק לתלמידים בכיתה ולא לתלמידים בכיתות אחרות או מחוץ לבית הספר.

התוספות (שם ד"ה ואין) מצביע על סוגיה סותרת. הגמרא (סנהדרין נ"ט, א') קובעת שגוי הלומד תורה כמוהו ככהן הגדול, שכן הפסוק מדבר על "האדם", מונח הכולל בחובו גם לא-יהודים. רבינו תם גורס שהמונח "האדם" (עם הא הידיעה) כולל גויים בשעה שהמונח "אדם" מוציא אותם מן הכלל. נושאים סמנטיים אלו יסייעו לנו להבין את פרשנותו של הרב ליפשיץ.

הלל הורה שעלינו לאהוב את "הבריות" (אבות א, יב). הרב ליפשיץ מעלה את הסברה שהמונח "הבריות" כללי יותר מהמונח "אדם" – הוא חל על יהודים ולא-יהודים כאחד. הוא גם מנחה את המורה להתייחס ברכות וחמלה כלפי התלמידים החלשים בכיתה. הלל מייעץ לנו לאמץ גישה אוהבת כלפי כל אדם שאנו פוגשים (יכין, אבות א, מו).

שמאי קובע שאדם צריך להקביל "את כל האדם" בסבר פנים יפות (אבות א, טו). הרב ליפשיץ מתבסס על ההבחנה של רבנו תם ומציע ששמאי משתמש במונח "האדם" כדי לכלול בדבריו את כולם – עשירים ועניים, יהודים וגויים (יכין, אבות, א, נט). לפי הרב ליפשיץ, שני ברי הפלוגתא, שמאי והלל, מסכימים שנוכרים ראויים ליחס ידידותי, אהבה או לפחות ברכת שלום נעימה.

אימוץ ההבחנה של רבנו תם עלול לגרום לבעיה במשנה מאוחרת יותר. רבי עקיבא הורה "חביב אדם שנברא בצלם; חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'כי בצלם
א-לוהים, עשה את האדם'"
(אבות, ג, יד). מאחר ורבי עקיבא משתמש במונח "אדם", ניתן לחשוב שהוא מדבר על יהודים בלבד, אך הרי אנו רגילים להניח שאלוקים ברא את כל האנושות בצלמו. הרב ליפשיץ טוען שהגירסה המקורית במשנה זו כנראה הייתה "האדם", שכן ברור כי המשנה מתייחסת גם ללא-יהודים. השורה הבאה של משנה זו עצמה אומרת "חביבין ישראל", וברור מכך שהשורה הקודמת התייחסה לקבוצה אחרת ורחבה יותר. רבי עקיבא מצטט פסוק שנאמר על ידי ה' מיד לאחר המבול, כשהוא פנה לאנושות בכלל ולא ליהודים בלבד.

יהושע הוריד את נבלותיהם התלויות של מלך העי וחמשת המלכים הכנענים לפני שקיעת החמה של אותו יום (יהושע ח, כט; י, כו). האיסור להותיר גופות תלויות במהלך הלילה נובע מכך שהגופות השתייכו ליצורים שנוצרו בצלם אלוקים. דוגמה זו מראה שגם גויים נושאים את צלמו ודמותו של האל (יכין, אבות, ג, פח).

פרשנותו של הרב ליפשיץ לקטע זה ב"בועז" (אבות ג, א) כוללת את אחת מהאמירות הרבניות המרשימות ביותר על הנושא. הוא מקשה על קביעתו של רבי שמעון כי המונח "אדם" אינו כולל גויים: האם רבי שמעון באמת יכול היה לחשוב שניתן להשוות את הגויים לחיות? המעמד של העם היהודי כ"סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה) יהיה חסר משמעות אם האומות האחרות חסרות ערך. יתר על כן, חיות אינן מקבלות שכר ועונש, ואילו גויים צדיקים נכנסים לעולם הבא (סנהדרין דף קה, ע"א). ברור שרבי שמעון לא ישווה גויים לחיות.

ניסוח מחדש אינו עושה צדק לפסקה הבאה של הרב ליפשיץ, ולכן אביא מובאה נרחבת מפרשנותו:

והרי גם לולא פה קדוש של רז״ל שאמרו לנו כן (- שחסידי אומות העולם זוכים לעולם הבא), כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו; ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית, ומאמינין בתורה הקדושה שהיא א-להית, ועושין גמילות חסדים גם לישראל, וכמה מהן שהיטיבו ביותר לכל כאי עולם, כהחסיד יענער (-אדוארד ג'נר)  שהמציא הפאקקענאימפיסונג (-חיסון) ,  שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין, ודראקא (-פרנסיס דרייק)  שהביא הקארטאפסעל (-תפוחי אדמה) לאייראפא. שמעכב כמה פעמים הרעב; וגוטענבערג שהמציא את הדפוס.

 וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעולם הזה, כהחסיד רייכלין  שהערה למות נפשו להציל שריפת הש״ס הקדוש, שנצטווה מהקיסר מאקסמיליאן בשנת רס״ב ע״י הסתת המזמר פפעפפערקארן עם הכומרים קשר של רשעים שלו; ורייכלין הנ"ל השליך נפשו מנגד, ובטענותיו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ״ל לחזרה, ועל ידי זה רדפוהו רובו וימררוהו אויביו הכומרים ודחקוהו עד שמח בדוחקו ובשבירת לבו.

כי סלקא דעתך (-יעלה על דעתך) שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעולם הבא לאחר הפרגוד ח״ו והרי הקב״ה אין מקפח שכר כל בריה? ואם תמצי לוצר דאף דאלו החסידים הנ״ל אע״ג שקיימו השבע מצות של בני נח, אפילו הכי אין דינם כגרי חושב, מדלא קבלום בפני ג׳ חבירים; ובלא זה גם כן אין מקבלים גרי תושב רק בזמן שהיובל נוהג אפילו הכי מדלא עשו מעשה עשיו, יש להם חלק לעולם הבא.                 (בועז אבות ג, א).

רגישותו ומחויבותו של הרב ליפשיץ לצדק הא-לוהי מתגלה בקטע זה בעוצמה רבה. ברור לו שאנשים הגונים שעשו מעשים גדולים לטובת האנושות זוכים לשכר נצחי. לא יעלה על הדעת שהסוגיות הטכניות הנוגעות לקבלת מעמד גר תושב ימנעו שכר כזה מהראויים לו.

גם הנטייה האוניברסליסטית של הרב ליפשיץ עולה בברור מהטקסט. יש גויים בעלי אישיות והישגים יוצאים מן הכלל, ואין שום סיבה להכחיש אמת זו. שימו לב שרשימת המעשים הטובים שהרב ליפשיץ סוקר מרחיקה הרבה מעבר ליחס נדיב ואוהד לקהילה היהודית. הצלת גויים ממגפה או בצורת זוכה גם היא לכבוד רב. נקודה זו משקפת אף היא נטייה אוניברסליסטית יותר.

השאלה על קביעתו של ר' שמעון נותרת בעינה. הרב ליפשיץ מסביר שליהודים ולגויים יש יתרונות שונים. היתרון של ישראל הוא ההתגלות האלוהית הייחודית שניתנה להם. האינטלקט האנושי יכול להגיע להישגים גדולים, אבל הוא אינו יכול להשתוות לחכמה העל טבעית של התורה. לעומת זאת, ההישגים של הגויים בתחומי האתיקה והדת הם תוצרים של בחירתם החופשית ומאמציהם בלבד.

הבחנה זו משקפת את ההבדל בין האדם הראשון לדורות שאחריו. בני אדם נכנסים לעולם כתינוקות קטנים שצריכים להתאמץ וללמוד כישורים חדשים. בניגוד לכך, אדם הראשון נוצר כמבוגר מפותח. לפיכך המושג "אדם" מתייחס לאלו שהאל רומם למעלה גבוהה יותר, ולכן ר' שמעון טען שהוא חל רק על היהודים, העם שזכה ליתרונות ההתגלות. "האדם" אינו יכול להתייחס לאדם ספציפי, שכן איננו משתמשים בהא הידיעה כשאנו מתייחסים לאדם ספציפי. למונח זה יש משמעות כללית יותר של אנושיות, ומובן שהוא חל גם על גויים.

הדברים לעיל חושפים את יחסו החיובי של הרב ליפשיץ כלפי המיטב של העולם הלא יהודי. הרב ליפשיץ קורא את קביעתו של ר' שמעון באופן שאינו מעליב עולם זה. כמו כן בולט לעין שהוא קובע כי היתרון הגדול שלנו – ההתגלות – נושא בחובו השלכות שאינן יתרונות. משתמע ממנו שהגויים ראויים לשבח מיוחד על הישגיהם, אליהם הם מגיעים בלי היתרון המובנה והנעלה של התגלות אלוהית.

משנה אחרת באבות מחזקת נקודה זו. ר' אלעזר בן עזריה הורה "אם אין תורה, אין דרך ארץ" (אבות ג, יז). ניתן לפרש אמרה זו כטענה שהתנהגות ראויה 'דרך ארץ' אינה קיימת מחוץ לקהל היהודים ששומרים תורה ומצוות. הרב ליפשיץ טוען שהמציאות מפריכה קריאה כזו. גם בנקודה זו הוא מצביע על כך שיש גויים צדיקים ומוסריים שאינם שומרים תרי"ג מצוות. הוא טוען כי המילה "תורה" במשנה זו מתייחסת לאמונה בהתגלות, שכר ועונש והישארות הנפש. גויים בעלי 'דרך ארץ' חולקים אמונות אלו אפילו אם הם לא מניחים תפילין או שומרים שבת. במובן זה, לאנשים אלו יש תורה, ויכולה להיות להם דרך ארץ (יכין, אבות, ג, קיד).

אמנם, כל האמור לעיל אינו מספק הסבר למעמדם של חילונים בעלי רגישות מוסרית, ואם הרב ליפשיץ היה חי היום היינו שואלים אותו על כך. אם נשאיר שאלה זו בצד, אנו יכולים לזהות ראיות נוספות לגישה החיובית  של הרב ליפשיץ כלפי העולם הרחב, הלא-יהודי, שכן שני מקורות נוספים מחוץ לפרשנותו לאבות מספקים עדויות נוספות לתפיסת עולמו.

יהודי ששורו נוגח שור של גוי פטור מתשלום דמי נזיקין (בבא קמא, פ"ד מ"ג). מכך עולות שתי שאלות אתיות. מדוע ליהודי יש אחריות ממונית גדולה יותר כששורו פוגע בשור של יהודי אחר? היכן ההגינות בחוק הנ"ל, בהינתן שאנו תובעים את הגוי כששורו פוגע בשור של יהודי? הרב ליפשיץ טוען שמוסריות רציונלית לא בהכרח תחייב את בעליו של השור בדמי נזיקין בשל נזק שהשור שלו גרם, שכן היחס הסיבתי בין הבעלים לנזק עקיף וחלש (יכין, בבא קמא, ד, טז). טענה זו משקפת אסטרטגיה נפוצה להסברת הבדלים הלכתיים בין היחס ליהודים ליחס לגויים. התורה דורשת יחס מוסרי בסיסי כלפי כולם, אבל מורה לנו להרחיק מעבר לנורמה ביחסנו עם יהודים אחרים.

גישה כזו יכולה להסביר מדוע האיסור להלוות בריבית חל רק על הלוואות ליהודים אחרים. ריבית ניתנת להצדקה רציונלית, שכן להחזקת כסף לפרק זמן כלשהו יש ערך כספי משלה. למרות זאת, התורה דורשת שנלך צעד אחד מעבר לרציונלי לטובת אחינו. הרב ליפשיץ מאמץ גישה דומה בפרשנותו לאחריות על נזקים הנגרמים על ידי בעל חיים שבבעלות האדם.

מדוע גויים אחראים לנזקים הנגרמים על ידי חיות שבבעלותם? הרב ליפשיץ עונה בהסבר שמזכיר את תשובתו של הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פ"ח ה"ה). מאחר וחוקי התורה אינם חלים עליהם, אין לגויים תמריץ להשגיח על בעלי החיים שלהם. אם לא נכפה עליהם אחריות, החברה תסבול (יכין, בבא קמא, ד, יז). במילים אחרות, יהודים מחויבים להשגיח על בעלי החיים שלהם בלי קשר לשאלה אם הם יהיו אחראים ממונית לנזקים שהשור שלהם יגרום לשור של גוי. זה אינו המצב לגבי גויים, ולכן ההלכה עושה אותם אחראים ממונית.

בפרשנותו בבועז על קטע זה (בועז, בבא קמא, ד, א) הרב ליפשיץ מדגיש את האיסור לגנוב מלא-יהודי ולהחזיק בכסף שניתן ליהודי בטעות על ידי לא יהודי. הוא מצטט מ'באר הגולה' של הרב משה רבקש (חושן משפט, סי' שמח), האומר ששום טובה לא יכולה לצמוח למי שמנצל טעויות כספיות של גויים. להיפך, אלו שמחזירים כסף שניתן בטעות מקדשים שם שמיים ואף יזכו להצלחה עסקית גדולה יותר. הרב ליפשיץ מוסיף שמאתיים השנים שחלפו מימי הרב רבקש לימיו שלו רק מחזקות נקודה זו. 'אחינו מהאומות' מקבלים את המונותיאיזם, מכירים בקדושת הכתובים, מקיימים את שבע מצוות בני נח, מגנים על יהודים ותומכים בעניים יהודים. איך אנו יכולים לנהוג בהם בכפיות טובה? הרב ליפשיץ מעריך את היתרונות שהמודרניות העניקה ליהודים וטוען כי יתרונות אלו דורשים כנות והגינות יתרות בעסקינו עם העולם הרחב.

המשנה בסנהדרין (י, א) קובעת באמירה מפורסמת שלכל היהודים יש חלק לעולם הבא, למעט מספר יוצאים מן הכלל. מה לגבי הגויים? הרמב"ם טוען שצדיקי האומות זוכים אף הם לגמול נעלה זה (הלכות תשובה פ"ג ה"ה). באופן תאורטי, אפשרות זו עשויה להיות מוגבלת לקבוצה מצומצמת ביותר, אך הרב ליפשיץ מסיק מכך שהמשנה מונה את בלעם כאחד היוצאים מן הכלל שאין להם חלק לעולם הבא, שאף הממוצעים שבין הגויים זוכים להגיע לעולם הבא. הגמרא (סנהדרין דף קה, ע"א) משתמשת בהתייחסות לבלעם כדי להסיק שלא-יהודים מסוימים אכן מגיעים לעולם הבא. הרב ליפשיץ מרחיק מעבר לכך וטוען שחלק ניכר מהם זוכה לכך (יכין, סנהדרין, י, ב).

מעניין שבאותה פסקה הרב ליפשיץ מצביע על הבחנה מהותית בין היהודי לגוי. גוים רשעים מקבלים את עונשם ונידונים לכליה. יהודים שחטאו חטאים כבדים נענשים אף הם, אך הנשמות העליונות שלהם שורדות וחוזרות לקרבת הא-ל. מסתבר שהוגה רבני יכול להאמין בקיומו של הבדל מהותי בין יהודים לגויים, ועדיין לאמץ גישה חיובית כלפי העולם הלא-יהודי. הרב אברהם יצחק הכהן קוק הוא דוגמה נוספת של גישה כזו, אף כי ההבדלים בין העמים מהותיים ומודגשים בהגותו יותר מאשר בהגותו של הרב ליפשיץ.

סביר שהזכויות הגדלות שהאמנציפציה העניקה ליהודים השפיעו על הגותו של הרב ליפשיץ. אף כי אנטישמיות הוסיפה להתקיים לאורך המאה התשע עשרה, הכרת התודה ליחס ההוגן שהגויים אפשרו מחייבת מבחינה מוסרית. כפי שהערתי בשיעורים הקודמים, הרב ליפשיץ ראה ערך בלימודי חול, נקודה נוספת שקשורה ליחס ללא-יהודים. אם אתה רואה את העולם הלא-יהודי כהגון, סביר יותר שתתעניין ברעיונות שיש לו להציע. ואף בכיוון השני – אם אתה מוצא את רעיונותיו משמעותיים אצל הגויים, סביר שתראה את האנשים עצמם כהגונים. הרב ליפשיץ מייצג קול רב עצמה במסורת שלנו, שמכיר בהגינות ובדרך הארץ בחברה הלא יהודית וברעיונות החשובים של עולמה האינטלקטואלי.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: רחל דנציגר-שרנסקי

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)