דילוג לתוכן העיקרי

ייעודו של האדם

קובץ טקסט

השיחה הועברה בשנת תש"ל, סיכם רמי ינאי

 

"הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים, ב',ד')

"בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר 'רכב אלהים רבותים אלפי שנאן' (תהלים סח) והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר 'דגול מרבבה' (שיר השירים ה'). כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים. אמרו: הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן! - לכך נאמר 'הביאני אל בית היין' - זה סיני, שנתנה בו התורה שנמשלה ביין, שנאמר - "ושתו ביין מסכתי" (משלי ט), הוי 'אל בית היין', זה סיני. 'ודגלו עלי אהבה' - אמרו: אילולי הוא מגדיל עלי אהבה! וכן הוא אומר 'נרננה בישועתך'. אמר להם הקדוש ברוך הוא מה נתאויתם לעשות? - דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם - 'ימלא ה' כל משאלותיך' (תהלים כ). מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה - לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו! (במדבר רבה, ב', ב')

"במספר שמות" (א', ב') - המפקד של בני ישראל היה בעל אופי כפול: מצד אחד 'במספר', דהיינו כחלק מכלל ומן הצד השני 'שמות', דהיינו כל אחד ואישיותו המיוחדת.

שתי חששות ממלאים לבו של כל אדם - האחד שמא יבלע בתוך החברה וכך ייאבד את צביונו, אופיו ורצונותיו הייחודיים. השני, שמא מעשיו אינם תואמים את תפקידו ואת ייעודו.

מלאך נברא לשם מילוי תפקידו. כשמו כן הוא - שליח לתפקיד מסוים. ממילא, אם בטלה השליחות - בטל המלאך. תפקידו ומעשיו זהים לחלוטין , שלא כמו אצל האדם.

ראו ישראל את המלאכים על דגליהם, ראו כיצד הם ממלאים את תפקידם בשלמות - 'עשויים דגלים דגלים' - כל מלאך אמון על דגלו ונושאו בגאון. בתגובה נתמלאו ישראל אף הם ברצון לדעת את תפקידם ולקבל את דגליהם.

אמר להם הקב"ה - קחו את התורה, שבה מקופל ייעודו של כל אחד ואחד מאתכם. כל אדם הוא עולם מלא, לכל אדם יש את ייעודו הפרטי שלא יכול להתממש על ידי אדם אחר. ממילא, הקב"ה מצפה מכל אחד שימלא את ייעודו הפרטי.

"רב יוסף...אמר אי לא האי יומא (יום מתן תורה) ...כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סב:). אם לא הייתה ניתנת התורה, לא היה מתגלה הייעוד הפרטי של האדם אלא כל אחד היה כיחיד בין רבים, כחכם בין חכמים, מבלי דבר שייחדו מן השאר.

"ותן חלקנו בתורתך" - אנו מתפללים שכל אחד יזכה להגשים את חלקו שלו בתורה, את אותו חלק שנועד רק לו ולא לאדם אחר.

לכן המפקד היה "במספר שמות". כפרט וכלל שאין סותרים זה את זה. הפרט על ייעודו הפרטי חייב להשתלב בכלל בהתאם לייעודו המיוחד.

ישראל והאומות

ממשיך המדרש ואומר -

"אומרים להם האומות: 'שובי שובי השולמית' - הדבקו לנו, בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין... 'שובי שובי ונחזה בך'. ואין נחזה אלא שררה, שכן אמר יתרו למשה ואתה תחזה וגו' (שמות יט)... וישראל אומר: 'מה תחזו בשולמית' - מה גדולה אתם נותנים לנו? שמא 'כמחולת המחנים'? שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלהים במדבר? - דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה דן, דגל מחנה אפרים. יכולים אתם לעשות לנו כך?"

אומות העולם מבינים שאדם צריך תפקיד - 'שלטונים, הגמונים, דוכסים', אולם אלו משרות שאדם יכול להציע לחברו באופן חיצוני ולאו דווקא הייעוד הפנימי של האדם. לא כן עם ישראל, שהתאוו לדגלים, המסמלים את היעודים שבהם יתבטא המיוחד שבכל אדם מישראל ובו ימצא האדם את אושרו האמיתי. בעם ישראל יש לכל אחד ואחד יעוד שיעשהו מאושר. קבלנו דגלים פרטיים, דגלי שבטים ודגלי מחנות. כל אדם צריך לחפש את משמעותו הפרטית ואתה להשתלב במערכת הכלל.

כיום, האדם גדל בסביבה המחליטה את עתידו. מרגע היוולדו יודעים הוריו מה יהיה גורלו וכך הוא אינו חופשי למצוא את ייעודו. רק התורה היא המדריכה את האדם למצוא את ייעודו האמיתי, אך על האדם מוטלת החובה להקשיב קשב רב לייעודו זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)