בבא בתרא| דף קיא ע"ב | ירושת הבעל

 

דין ירושת הבעל אינו מפורש בפסוקי פרשיית הירושה (במדבר כ"ז, א' – י"ב ), אבל הוא מוזכר כדין מקובל במשנה בתחילת פרק יש נוחלין ובכמה משניות נוספות. כך, למשל, נאמר במשנה במסכת בכורות:

אלו שאינן חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו...                                                                                                                                 (בכורות ח', י') 

נחלקו התנאים במקור דין ירושת הבעל. בדרשת הספרי מובאת בנושא זה מחלוקת בין ר' ישמעאל לר' עקיבא:

ומנין שהאיש יורש את אשתו תלמוד לומר ממשפחתו וירש אותה דברי ר' עקיבא.

ר' ישמעאל אומר אינו צריך שהרי כבר נאמר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל (שם /במדבר/ לו ח) ואומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה [אל מטה (שם /במדבר לו/ ז) ואומר ולא תסב נחלה ממטה] למטה אחר (שם /במדבר לו/ ט) ואומר ואלעזר בן אהרן מת וגו' (יהושע כד לג) וכי מנין היה לפנחס בהר אפרים מה שלא היה לאלעזר אלא מלמד שנשא אשה מבנות אפרים ומתה וירשה. כיוצא בו ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד (דה"י =דברי הימים= א' ב כב) [וכי מנין היה ליהודה בארץ הגלעד אלא] שנשא אשה מבנות מנשה ומתה וירשה.                                                                                                                      (ספרי במדבר פסקה קל"ד)

ר' עקיבא דורש את דין ירושת הבעל מלשון הפסוק:

"וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ...                   (במדבר כ"ז, י"א)

לפי דרשת ר"ע המילים "וירש אותה" מתייחסות לבעל ומלמדות שהבעל יורש את אשתו.

ר' ישמעאל אינו מצביע על הפסוק שממנו נלמד דין ירושת הבעל, אלא מוכיח מכמה פסוקים שירושת הבעל נהגה בפועל. אחת הראיות שמביא ר' ישמעאל היא מפרשיית "הסבת הנחלה" (במדבר ל"ו). הפסוקים מתארים את קבילת בני מנשה על החידוש של פרשיית הירושה שבת יורשת במקום שאין בנים. טענת בני מנשה הייתה שירושת הבת תגרום להסבת הנחלה משבט האב לשבט אחר. ר' ישמעאל מניח שהסבת הנחלה תיגרם עקב נישואי הבת לגבר משבט אחר, שיירש את הנחלה לאחר מותה ומשמע שבעל יורש את אשתו. בהמשך מביא ר' ישמעאל ראיות נוספות מהמקרא שמלמדות שירושת הבעל נהגה בפועל.

בספרי זוטא אנו מוצאים מקור נוסף לדין ירושת הבעל:

אמר ר' יהודה בן בתירה ק"ו ומה אם אמו שאינו זכאי במעשה ידיה הרי הוא יורשה אשתו שהוא זכאי במעשה ידיה אינו דין שיירשנה אמרת וירש אותה יורש אדם את אשתו...                (ספרי זוטא פרק כ"ז פסוק י"א)

ר' יהודה בן בתירה מציע ללמוד את דין ירושת הבעל, מק"ו. אם בן יורש את אמו למרות שאין לו בה זכויות ממוניות אחרות, ודאי שבעל שזכאי במציאת ובמעשי ידי אשתו, יזכה בירושתה.   מהק"ו של ר' יהודה בן בתירה מתבררות שתי נקודות:

א.     תוקף ירושת הבעל לדעתו אינו מהתורה אלא מתקנת חכמים. כפי שזכות הבעל במציאה ובמעשי הידיים של אשתו הן מתקנת חכמים. כך גם הירושה שנלמדת מהן בק"ו היא תקנת חכמים.

ב.     אופי ירושת הבעל אינו כשאר הירושות שמופיעות בפרשיית הירושה שהזכייה בהן נובעת מקרבת היורש לנפטר. ירושת הבעל היא הטבה ממונית שהעניקו חכמים לבעל בנכסי אשתו.

נמצאנו למדים שיש מחלוקת בין התנאים במקור דין ירושת הבעל, בתוקפו ובאופיו. לדעת ר' ישמעאל ור' עקיבא, דין ירושת הבעל נלמד מהפסוקים בדרכים שונות. ממילא להבנתם תוקף ירושת הבעל הוא מהתורה. והוא דומה במהותו ואופיו לשאר הירושות. לעומתם סובר ר' יהודה בן בתירה שמקור הדין בתקנת חכמים, תוקפו מדרבנן ואופיו הוא: זכות ממונית של הבעל בנכסי אשתו.

שאלת תוקף ירושת הבעל עולה לדיון בעולמם של התנאים בהקשר נוסף:

הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך... כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.             (משנה כתובות ט', א')             

בפשטות, מחלוקת ת"ק ורבן שמעון בן גמליאל נובעת משאלת תוקף ירושת הבעל.  לדעת ת"ק תוקף ירושת הבעל מדרבנן ולכן יכול הבעל להתנות על זכותו ולוותר עליה. לעומת זאת, לדעת רבן שמעון בן גמליאל תוקף ירושת הבעל מהתורה ולכן אין בכוחו של הבעל להתנות על מה שכתוב בתורה.

שאלת תוקף ירושת הבעל עולה לדיון גם בעולמם של האמוראים. בכתובות פג ע"ב – פד ע"א מגיעה הסוגיה למסקנה שלדעת רב ירושת הבעל מדרבנן. לעומת זאת, הסוגיה בבכורות נב: קובעת כדבר מוסכם שירושת הבעל דאורייתא.

תוקף ירושת הבעל שנוי גם במחלוקת ראשונים. לדעת הרמב"ם בהלכות נחלות בפרק א' הלכה ח' ירושת הבעל מדרבנן ואילו הראב"ד שם חולק וסובר שירושת הבעל מהתורה.

בסוגיתנו מופיע מקור נוסף לדין ירושת הבעל:

דתנו רבנן: (במדבר כ"ז) שארו - זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו. יכול אף היא תירשנו? תלמוד לומר: (במדבר כ"ז) וירש אותה, הוא יורש אותה, ואין היא יורשת אותו.                                                     (בבא בתרא דף קיא ע"ב)

בדומה לדרשת ר' עקיבא גם התנא של הברייתא לומד את דין ירושת הבעל מפסוק י"א בפרשיית הירושה. אולם בניגוד לר' עקיבא שלומד את הדין מהמילים "וירש אותה", הברייתא לומדת מהמילים "שארו הקרוב אליו" וזו לשון הפסוק:

"וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ...                   (במדבר כ"ז, י"א)

לפי הברייתא "שארו הקרוב אליו" הוא הבעל שיורש את אשתו.

דרשת "שארו" מחדדת את ההבנה של אופי ירושת הבעל. הבעל לא יורש כחלק ממערכת ירושת המשפחה: אב, אח ובן שמופיעה בתחילת הפרשיה. הבעל יורש מצד קרבתו לאישה בהיותו שארה.

ראייה לדבר ניתן להביא מהמשניות בפרק יש נוחלין. המשנה הפותחת את הפרק עוסקת בקבוצת היורשים במסגרת זו מוזכרת ירושת הבעל. לעומת זאת משנה ב' עוסקת בסדר הנחלה ובמשנה זו נפקד מקומה של ירושת הבעל. ההסבר לדבר, המשנה הראשונה מזכירה את כל היורשים ולכן גם הבעל מוזכר. המשנה השנייה עוסקת בסדר הירושה המרכזית של משפחת האב ובמסגרת זו הבעל אינו מוזכר.

לסיכום, מצאנו ארבעה מקורות לדין ירושת הבעל:

א.     ר' עקיבא לומד ירושת הבעל מהמילים "וירש אותה".

ב.     ר' ישמעאל מוכיח מכמה פסוקים שירושת הבעל נהגה בפועל.

ג.     ר' יהודה בן בתירה סובר שירושת הבעל היא זכות ממונית שתקנו חכמים לבעל בנכסי אשתו כמעשי ידיה ומציאתה.

ד.     הברייתא שמובאת בסוגיה לומדת את ירושת הבעל מהמילה "שארו".

ביחס לתוקף ירושת הבעל עמדנו על מחלוקת התנאים האמוראים והראשונים, בשאלת ירושת הבעל מהתורה או מדרבנן.

עמדנו על כך שאופייה של ירושת הבעל, שונה משאר הירושות שמופיעות בפרשיית הירושה וזאת בשני כוונים שונים:

א.     לפי השיטות שירושת הבעל מדרבנן, ירושת הבעל היא תקנה ממונית שלא קשורה למערכת הירושה של התורה.

ב.     גם לדעות שירושת הבעל מהתורה, ירושת הבעל שונה משאר הירושות בכך שהיא לא חלק ממסגרת הירושה המשפחתית אלא ירושה שנובעת מהקרבה האישית שבין בני הזוג.

ניתן להצביע על כמה השלכות שנובעות מההבדל שבין אופייה של ירושת הבעל לשאר הירושות.

הרשב"ם בדף קיא ע"ב בהתייחסותו ללשון המשנה "והבעל יורש את אשתו" מעיר את ההערה הבאה: "אפילו היכא דאיכא בן".

להבנת רשב"ם, ירושת הבעל קודמת לשאר הירושות ואפילו ליורש הראשון בסדר הירושה שהוא הבן. בהמשך הדברים מנמק הרשב"ם:

שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה ואפילו הכי אמרינן שהוא יורש את אשתו הלכך ודאי לקדם כל קרובים שלה הוא דאמרינן דבעל יורש ולא הם.

לדעת הסוברים שירושת הבעל מתקנת חכמים, מובן מאליו שחכמים תקנו שהבעל קודם לשאר היורשים. שהרי אם הירושה המשפחתית קודמת לבעל, הירושה תעבור במשמוש בתוך המשפחה ולא תגיע לבעל. ממילא נמצאת תקנת חכמים לזכות את הבעל בנכסי אשתו בטלה.

אולם גם לפי ההבנה שירושת הבעל מהתורה אפשר להבין מדוע הבעל קודם לשאר היורשים ומפורש הדבר בתוספות:

...מנלן דבעל קודם לבן וי"ל כיון שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות שהן חשובין כבשר אחד אם כן כמו שהוא קודם לשאר קרובים כך הוא קודם לבן דמאי לי האי ומאי לי האי.

(ד"ה "מתה", קיג ע"א)

להבנת תוספות, ירושת הבעל קודמת לירושת שאר הקרובים בגלל שהבעל הוא הקרוב ביותר לאישה. המושג "שארו" שממנו לומדת הברייתא את המקור לירושת הבעל מבטא את קרבת ה"שארות" בין בני הזוג "שהן חשובין כבשר אחד". קרבת הבעל לאשתו לא נובעת מקרבת דם אלא מזיקה אישית ולכן הוא נתפס כקרוב ביותר וקודם לשאר הקרובים.

יש להעיר, שההבנה הזאת שמקדימה את ירושת ה"שאר" לשאר הקרובים, עומדת בניגוד לפשט הפסוק שקובע מפורשות שרק אם אין אחים לאב, עוברת הנחלה "לשארו הקרוב אליו".

כדי לענות על שאלה זו נצטרך להשתמש בתירוצה של הסוגיה בתחילת הפרק:

"קראי שלא כסדרן כתיבי" (קט ע"א)

מצד שני, לאחר שאנו מניחים שהפרשייה כתובה שלא כסדרה, ניתן לדייק מלשון הכתוב שקרבת ה"שאר" חזקה מקרבת שאר הקרובים:

"...וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ..."

אפשר לקרוא  את האות מ' שלפני המילה "משפחתו" כמ' היתרון. זאת אומרת, שארו קרוב אליו יותר ממשפחתו ולכן הוא זוכה בנחלה ראשון.

בסוגיה בדף קיג ע"א מובאת המימרא הבאה:

א"ר אבהו אמר ר' יוחנן אמר רבי ינאי אמר רבי, ומטו בה משמיה דרבי יהושע בן קרחה: מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק? שנאמר: +דברי הימים א' ב'+ ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד, מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב? אלא, מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישיה, ומתו מורישיה וירשה יאיר וכו'.

מכאן למדנו שהבעל זוכה בירושת אשתו רק באותם נכסים שהוחזקו ביד האישה בשעת פטירתה.

השאלה המרכזית שמתעוררת בנושא זה היא: מהי הגדרת "ראוי" שמופקע מירושת הבעל? ומהו היחס בין הגדרת "ראוי" בירושת הבעל, להגדרת "ראוי" בירושת הבכור?  

השאלה הזאת עולה לדיון בעקבות הסוגיה בדף קכה ע"ב. בסוף הסוגיה מובאת מימרת רב פפא שמסכמת את הלכות ירושה בראוי בבכור ובבעל:

אמר רב פפא, הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה - בין שגבו קרקע בין שגבו מעות.

נחלקו הראשונים בפירוש מסקנתו של רב פפא. כהקדמה להסבר המחלוקת צריך לציין שיש שלושה סוגים של "ראוי":

1.     נכסים שבאו לרשות המוריש אחרי מותו כגון ירושה שזכה בו בקבר.

2.     מלווה שאחרים חייבים להשיב לנפטר והיה קיים בשעת הפטירה.

3.     שבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו של המוריש.

מפסיקתו של רב פפא עולה שבכור אינו זוכה בשלושת סוגי ה"ראוי". לגבי הבעל המצב שונה. מדברי רשב"ם ותוס' במהלך הסוגיה עולה שמצד אחד, ברור שהבעל אינו זוכה ב"ראוי" גמור (מספר 1). מצד שני, ברור שהבעל זוכה בשבח  (מספר 3) שהרי הוא היורש היחיד ולכן נחשב הדבר כנכסיו שהשביחו. לגבי ירושת הבעל במלווה (מספר 2) נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ן (שם, בד"ה "אמר רב פפא") ותוס' (ד"ה "ואין") הבעל אינו זוכה במלווה כבכור ולדעת הר"י מיגש (מובא ברמב"ן שם) הבעל זוכה במלווה ואינו נחשב כ"ראוי" לגביו.

העובדה שהבעל אינו זוכה בראוי מסתברת מאוד לאור העקרונות שהוצבו לעיל. ירושת הבעל היא ירושה אישית שנובעת מהקרבה שבין בני הזוג. לכן לאחר המוות הקשר התנתק וממילא הבעל אינו יכול לזכות בנכסים שיבואו לרשות אשתו לאחר פטירתה. מחלוקת הראשונים ביחס למלווה נובעת ככל הנראה מתפיסות שונות במהות המלווה ובשאלת הגדרתו כנכס שבא כבר ליד האישה בחייה או כנכס שבא לרשותה רק לאחר פטירתה.

ירושת נכסים שבאו למוריש לאחר מותו קיימת במסגרת הירושה של שאר הקרובים. הבן (לא בכור), האב והאח, זוכים בנכסי ירושה שבאו לרשות המוריש לאחר מותו. משום שהקשר בינם לבין המוריש הוא קשר דם שנמשך גם לאחר המוות. לכן "צינור" העברת הירושה קיים גם לאחר מות המוריש. לעומת זאת, הבעל יורש את אשתו מכוח קרבת השארות שבינם ולכן בעת המוות, כאשר מתנתקת זיקת השארות, גם "צינור" ההורשה ניתק. ממילא, רק הנכסים שהיו ברשות האישה בשעת פטירתה עוברים לרשות הבעל, אבל נכסים שבאים לאחר מכן אינם עוברים לבעל.

נקודה נוספת שמייחדת את ירושת הבעל נוגעת לדין "אין הבעל יורש את אשתו בקבר".

הסוגיה בדף קיד ע"ב לומדת מלשון יתר במשנה, להקיש ירושת הבן את אמו לירושת הבעל את אשתו:

...דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה, מה אשה את בעלה - אין הבעל יורש את אשתו בקבר, אף אשה את בנה - אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב.

רשב"ם בד"ה "מה האשה את בעלה" מפרש את המושג "אין הבעל יורש את אשתו בקבר" באופן הבא:

אינה מנחלת לו בראוי לה לאחר מיתתה אלא במוחזק כדאמרן לעיל וילפינן מקראי דאין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לה ממורישיה כשהיא בקבר...

להבנת רשב"ם, "אין הבעל יורש את אשתו בקבר" מבטא את הרעיון שעסקנו בו בסעיף הקודם שאין הבעל זוכה ב"ראוי".

תוספות בד"ה ""מה" מקשה על פירושו של רשב"ם מההשוואה שמשווה הגמרא את ירושת הבעל לירושת הבן את אמו. שהרי הבן יורש את אמו גם בנכסים שבאו לאמו לאחר פטירתה.

לכן מפרש תוספות את המושג "אין הבעל יורש את אשתו בקבר" באופן אחר:

ואם נפרש 'יורש': הבעל כשהוא בקבר אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו, הוה אתי שפיר דאף האשה אין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו מן האב.

לדעת תוספות החידוש הוא במקרה שהבעל נפטר ואחריו נפטרה אשתו, הבעל אינו זוכה בירושת אשתו בקבר באופן שנכסיה יעברו לרשות יורשי הבעל. מבחינה זו דומה הדין בבן שיורש את אמו שלאחר שהבן נפטר הוא כבר לא זוכה בנכסי אמו לעניין היכולת להעביר את נכסי אמו ליורשיו.

בהמשך הדיבור עוסק תוספות בסברת הדין שהבעל אינו יורש את אשתו לאחר מותו. תחילה דוחה תוספות את הסבר ריב"ם:

...דמה שפי' ריב"ם דלכך פשיטא ליה בבעל משום דשאירות פקע ליה על ידי מיתה כמו ע"י גירושין אין נראה דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף נה:) דלאחר מיתה נמי מיקריא שארו.

הסברו של ריב"ם הוא שהיות וירושת הבעל נובעת מזיקת השארות בינו לבין אשתו, לאחר מותם של בני הזוג זיקת השארות פוקעת ובטל דין הירושה.

תוספות מתקשה בהסברו של ר"י מוכיח מסוגיה ביבמות שזיקת השארות אינה פוקעת לחלוטין לאחר המוות, לכן מביא תוספות את הסברו של ר"י שהולך בכוון דומה, אך ללא התייחסות לזיקת השארות:  

ואומר ר"י דהיינו טעמא משום דאין אדם יורש בקבר להנחיל לקרובין אלא ע"י משמוש נפקא לן לקמן מובן אין לו דהיינו הנהו דיורשין מחמת קורבה אבל בעל דלא ירית מחמת קורבה לא אשכחת משמוש.

ר"י עומד על ההבחנה המהותית שהוזכרה לעיל בין אופייה של ירושת הבעל לירושת שאר הקרובים. שאר הקרובים יורשים מכוח קרבת הדם שלהם למוריש, לכן גם אחרי המוות קרבת הדם אינה בטלה ויש מושג של משמוש נחלה בקבר. לעומת זאת, הקרבה של הבעל אינה קרבת דם אלא זיקה שנובעת מהחיים המשותפים. ממילא כל עוד בני הזוג בחיים הקרבה שבינם גדולה יותר מהקרבה לשאר הקרובים. אולם לאחר המוות קרבת הדם נותרת בעינה, לעומת הקרבה שבין בני הזוג שבטלה.

חשוב להעיר, שההסברים שמובאים בתוספות מבוססים על ההנחה שירושת הבעל מדאורייתא. אולם, לפי הדעות שירושת הבעל מדרבנן, הטעם לכך ש"אין הבעל יורש את אשתו בקבר", מובן מאליו. חכמים תקנו הטבה ממונית לבעל בנכסי אשתו ממילא ברור שהבעל היחיד שזוכה בירושת האישה ולא יורשיו.

ירושת הבעל קובעת ברכה לעצמה במסגרת עולם הירושה. במהלך השיעור סקרנו שלושה היבטים שבהם השונות הזאת באה לידי ביטוי:

א.     מקור ותוקף עמדנו על המחלוקת ביחס למקור ותוקף ירושת הבעל. ראינו שיש דעות שמקור ירושת הבעל מתקנת חכמים. לאותם דעות ירושת הבעל עומדת לגמרי מחוץ למסגרת עולם הירושה של התורה. מנגד ראינו שיטות הסוברות שגם ירושת הבעל מקורה מפסוקי פרשיית הירושה ותוקפה מדאו'.

ב.     אופי לסוברים שירושת הבעל מתקנת חכמים ברור שאופי הירושה הוא זכות ממונית של הבעל בנכסי אשתו בשונה משאר הירושות. אולם ראינו שגם לסוברים שמקור ותוקף ירושת הבעל מהתורה, אופייה של ירושת הבעל שונה משאר הירושות. השונות נובעת מההבדל באופי מערכות היחסים בין קשרי המשפחה שנובעים מקשר דם לקשר לבן הזוג שהוא שבנוי על זיקת שארות.

ג.     הלכות עמדנו על שלוש השלכות הלכתיות שנובעות מההבדל בין ירושת הבעל לשאר הירושות. מחד, ירושת הבעל קודמת לשאר היורשים, בגלל שזיקת השארות חזקה יותר מהזיקה המשפחתית. מאידך, הבעל אינו יורש בראוי ואינו יורש בקבר, היות וזיקת השארות במלואה תקפה כל עוד הזוג בחיים ולא לאחר המוות.  

1. גמ' קנ"ח: "אמר ר' שמלאי...." עד קנ"ט. "...ובמקום אב קאימנא." שם (בסוף העמוד) "אלא לעולם... בברכה כתיב"; רשב"ם על הסוגיא

2. שם ביד רמה אות ק"ע

3. חי' הראב"ד שם (שיטה מקובצת) ד"ה מכח וד"ה מאי (בחלק השני, "קשיא לי תינח....")

4. רבינו יונה דף קכ"ה: בסוף דבריו (הארוכים) ד"ה ויש להקשות וד"ה ויש לפרש

5. משנה קט"ז:, תוס' ד"ה ושהיה, רמב"ן ד"ה מתני' (עד "... ובירושלמי")

6. קי"ד: אין הבן יורש את אמו בקבר, רמ"ה אות מ"א (לדייק בסוף דבריו)