ישימך א-לוקים כאפרים וכמנשה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

ישימך א-לוקים כאפרים וכמנשה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת ויחי

בפרשת השבוע, מברך יעקב את בניו קודם מותו. בנוסף לברכות אלו, מספרת הפרשה גם על ברכות יוצאות דופן אותן נותן יעקב לנכדיו, בני יוסף:

"אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" (מ"ח, ה')

כפי שניתן לראות, בברכה ייחודית זו משווה יעקב את מעמדם של אפרים ומנשה למעמדם של השבטים, ומעניק לאפרים ומנשה חלק בארץ ישראל כחלקם של ראובן ושמעון. מדוע זכו אפרים ומנשה לפריבילגיה זו, שלא ניתנה לשאר הנכדים?

נדמה, שהתמיהה גדלה בפסוק כ':

"וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"

בפסוק זה שוב מקבלים אפרים ומנשה מעמד מיוחד, והפעם מדובר במעמד שאפילו השבטים לא זכו לו! כידוע, את הבנות נהוג לברך "ישימך א-לוהים כרחל וכלאה", וממילא את הבנים היה ראוי לברך "ישימך א-לוהים כאברהם, כיצחק וכיעקב"; מדוע מעמדם של אפרים ומנשה גדול אפילו יותר מזה של האבות?

נדמה, שאת התמיהה הראשונה מסבירה העובדה שהבכורה עברה מראובן ליוסף, כפי שנאמר במפורש בדברי הימים:

"וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה" (דבה"י א', ה', א')

לכן, כבכור, זכאי יוסף לשני חלקים בירושה, אותם מקבלים שני בניו. אולם, הסבר זה עדיין איננו מתרץ מדוע יש לברך את הבנים דווקא בהתייחס למנשה ואפרים?

בתוך ברכת יעקב את יוסף, ניתן להבחין במספר פסוקים תמוהים:

"הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מ"ח, ט"ו)

מדברי יעקב עולה, שקיים הבדל בין יחסם של אברהם ויצחק לקב"ה לבין יחסו שלו לקב"ה. אם כן, יש לשאול מדוע מחלק יעקב בינו לבין אבותיו? מה ההבדל ביניהם? ה'כלי יקר' על אתר מתייחס לנקודה זו:

"לא רצה לכלול את עצמו עמהם ולומר 'הא-להים אשר התהלכתי אני ואבותי לפניו', כי לא רצה להחזיק את עצמו לצדיק גמור"

כלומר, מתוך ענוותנותו הבחין יעקב בינו לבין אבותיו. אולם, נדמה שאפשר להסביר את דברי יעקב גם בצורה נוספת, ולהסביר שאכן קיים הבדל בין יעקב לבין אבותיו.

הפסוק בו אנו דנים, מזכיר מאד את דברי הקב"ה לאברהם לפני מספר פרשיות: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (י"ז, א'). את המילים "התהלך לפני" מתרגם אונקלוס "פלח קדמי", וכן פירש רש"י: "הדבק בעבודתי". אנו ננסה להוסיף על דבריהם.

נדמה, שיש הבדל מהותי בין 'ללכת' ובין 'להתהלך'. כאשר הולכים למקום מסוים, התכלית היא ההגעה לאותו מקום; אולם כאשר מתהלכים, התכלית היא עצם ההתהלכות. לפיכך, "התהלך" פירושו 'לך באופן אינטנסיבי לאורו של ה' והידבק בו'.

מה פירוש המילה "לפני"? רמב"ן על אתר מסביר את ההבדל בין 'הליכה לפני ה'' לבין 'הליכה אחריו' (כבפסוק "אחרי ה' א-להיכם תלכו", דברים י"ג, ה):

"כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר 'התהלך לפני', והבא אחרי הצוואה יאמר 'אחרי ה'… תלכו'. והעניין בשניהם ללכת אחרי ה', לירא ממנו ולעשות מה שיצוה"

נראה לומר, שההבדל בין הביטויים השונים אינו רק בשעת נתינת הצו, אלא אף יותר מזה: הליכה לפני ה' היא ראיית ה' כיעד אליו יש לחתור; עבודת ה' שבאה ביזמת האדם; שאיפה להתקרב אל ה' ולהידבק בו. לא מדובר רק במילוי אחר ציווייו המפורשים של הקב"ה.

ואמנם, כזו הייתה דרכם של אברהם ויצחק. הם ראו בקב"ה יעד - ולאורו הלכו. בסופו של דבר, חייהם היו שלווים, הם לא נזקקו לקב"ה כמגן וכמחסה, ואף על פי כן תמיד עבדוהו ושאפו לקרבתו.

לעומת זאת, אצל יעקב היה המצב שונה לחלוטין. במשך כל ימיו היה נתון בצרות ובסכנות: כבר ברחם אמו התקוטט עם אחיו, בהמשך נאבק על הברכות ונאלץ לברוח לחרן, הוא חי בארץ זרה ובסביבה עוינת, עמד מול עשו וארבע מאות אנשיו, היה נתון בסכנת מלחמה לאחר הריגת אנשי שכם, וכשסוף סוף דימה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, החלו הצרות מבית, עד שבסופו של דבר נאלץ לרדת מצרימה.

ואכן, כך מעיד יעקב על בעצמו: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (מ"ז, ט'). יעקב לא היה זקוק לקב"ה כפנס ללכת לאורו, אלא כליווי וכמחסה יום-יומי, שאלמלא סיועו היה נפגע פיזית ורוחנית.

לכן, כאשר עומד יעקב לפגוש את יוסף ובניו הוא חרד מאד: 'עד עתה היה ה' בעזרי והעניק לי מגן ומחסה, ועל כן יכולתי לשמור תרי"ג מצוות ולא להיות מושפע מסביבתי; אך מה על מנשה ואפרים? איזה חינוך קיבלו במצרים? האם גם בעזרם היה הקב"ה?'. לאור חרדה זו, יש לשער מה רבה הייתה רווחתו, כאשר גילה שמנשה ואפרים נראו בדיוק כפי שרצה שייראו, התחנכו ברוח ישראל סבא ולא הושפעו מתרבות מצרים. למרות הניתוק מבית יעקב בסביבה הזרה, ועל אף העובדה שאפילו אמם הייתה בתו של אחד מראשי החברה המצרית - הצליחו מנשה ואפרים ללכת בדרכי אביהם ולהיות יהודים למופת!

אין ספק, שלאורך כל הדורות זקוקה הייתה כנסת ישראל לקב"ה הן כמלווה וכמחסה מפני הצרות הרבות הפוקדות אותה, והן כיעד וכמטרה שאליהם יש לשאוף ולאורם יש ללכת. הפן הראשון ניכר היטב ביהדות רוסיה, שלמרות הסכנות הקיומיות הרבות והסביבה העוינת - לא נכחדה, וכיום היא עולה סוף סוף לארץ ישראל. מבחינת קליטתם ביהדות בארץ, מגיע כעת השלב השני הנדרש מהם - ההליכה לאור ה' וההידבקות בו.



* השיחה נאמרה בשנת תשנ"ג ולא עברה את ביקורת הרב.