דילוג לתוכן העיקרי

ברכות | דף י ע"ב | אכילה לפני קריאת שמע ותפילה

קובץ טקסט

אכילה לפני קריאת שמע ותפילה / אביעד ברטוב ונעם מלכי

 

א. אונס ברגע האחרון

בשבוע שעבר, בפינת השאלה המכינה[1], שאלנו האם ר' אלימלך שלא התפלל מנחה, בגלל שהחל לצפות במשחק כדורגל 70 דקות לפני השקיעה, יכול להשלים את תפילתו? בהצעת כיוון לתשובה, הבאנו את פסק הרמ"א, בחושן משפט סימן קמג סעיף א', שדן במי שנאנס ולא הספיק למחות בחברו שישב בשדה שלו, במשך שלוש שנים:

"ואם היה בתחילתן במקום שיכול למחות, והלך למקום שאין יכול למחות - לא הוי חזקה, דמה שלא מיחה בתחלה, יש לומר שסמך למחות בסוף ולשוב, אבל לא נזדמן לו."

כידוע, אדם יכול לזכות בבעלות על שטח שישב בו, על ידי חזקה - אם ישב בשטח או עשה בו שימוש במשך שלוש שנים ואף אחד לא מחה על ישיבתו בשדה. הרמ"א מחדש שאם בעל השדה המקורי יכל למחות במהלך שלוש השנים, אך לא עשה זאת, ולקראת תום תקופת המחאה הוא נקלע למצב שאינו יכול למחות - הרי הוא נחשב אנוס, ולכן ניתנת לו הזדמנות נוספת למחות, והיושב על הקרקע לא יזכה בחזקה על הקרקע.

לגבי אפשרות שימוש בעקרון זה גם בהלכות תפילה - במקרה שאדם לא התפלל כאשר הגיע זמן תפילה, משום שהחל לצפות במשחק כדורגל, ונזכר שהוא עוד צריך להתפלל רק לאחר שעבר זמן התפילה, הפננו לנמוקי יוסף בבבא קמא דף י ע"ב (בדפי הרי"ף) שהביא את פסק הרמ"ה:

"ולפרוש הרמ"ה נראה לי ברור, דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן, אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה - שאינו נקרא מזיד ופושע, אלא הרי בכלל טעה ולא התפלל."

כלומר הרמ"ה הבין שגם בתפלה קיים המושג של אונס ברגע האחרון.

כלומר לפי הרמ"ה, אמנם ר' אלימלך התנהג באוזלת יד מסוימת, בן אדם שיש לו יצר הרע לכדורגל לא צריך להתחיל לצפות במשחק סמוך למנחה, כי מה לעשות לפעמים היצר הרע משכיח מאיתנו שעדיין לא התפללנו, אבל אוזלת יד אינה נחשבת פשיעה, ולכן המקרה מוגדר כאונס ברגע האחרון.

וכן פסק המשנה ברורה בסימן רלה, סעיף קטן ל"א:

"ואפילו נשתכר לאחר שהגיע זמן קריאת שמע... נמי אינו בכלל מזיד, דקסבר עדין יש שהות שבתוך כך יפוג יינו, אבל בנשתכר זמן מועט קודם עלות השחר, שאי אפשר בשעה קטנה כזו להפיג שכרותו - לא הוי אונס ולא יצא ידי חובתו."

ב. הפסקת פעולה לצורך קיום מצווה

עד כה דנו באונס ברגע האחרון, אך יש לדון האם מותר לאדם המחויב במצווה, לעשות פעולה אחרת לפני קיום המצווה (ובמקרה שלנו, האם מותר לר' אלימלך להתחיל לצפות במשחק כדורגל, לפני שהתפלל מנחה?).

תחילה נפנה לגמרא בסוכה דף לח ע"א, שדנה במי שנזכר באמצע סעודתו שלא נטל לולב, והגמ' מתלבטת האם צריך אותו יהודי להפסיק מלסעוד כדי ליטול לולב, או שמא אין הוא צריך להפסיק באמצע הסעודה, אלא יטול את לולבו לאחר הסעודה. במהלך הדיון עולים שני פרמטרים מתי צריך להפסיק ומתי יכול להמשיך בעיסוקו:

א. אופי מצווה - במצווה דאורייתא מחמירים יותר, ולצורך קיום מצווה כזו צריך להפסיק לסעוד, ואילו במצוות דרבנן מקילים, ואין דרישה להפסיק את הסעודה על מנת לקיים מצווה מדרבנן.

ב. זמן המצווה - אם יש שהות לקיים את המצווה לאחר סיום האכילה - יכול להמשיך את סעודתו. אם אין שהות - צריך להפסיק ולקיים המצווה.

ניתן להסביר את החלוקה הקיימת בפרמטר הראשון, בכך שהדרישה העקרונית להפסיק מעיסוקיו, נובעת מהחשש שמא ישכח לקיים את המצווה, בעקבות התמשכות עיסוקיו. במצווה דאורייתא מעבר לחשש השיכחה, קיים גם הפן של זלזול בקב"ה בעצם הקדמת עיסוקים אחרים לפני קיום החובות שיש כלפי בורא עולם, ואילו במצוות דרבנן מחלו חכמים על כבודם (כך שבמצוות מדרבנן קיים רק חשש שכחה).

ג. אכילה לפני תפילה

על בסיס הדיון במסכת סוכה על חיוב הפסקת סעודה לשם קיום מצווה, נדון עתה בדין אכילה לפני תפילה.

קודם שנעסוק בדין אכילה לפני תפילה יש להקדים הקדמה קצרה: רוב הראשונים סוברים שחובת תפילה מדרבנן ורק בעת צרה תפילה מדאורייתא - כלומר לשיטתם, חובת שלוש תפילות ביום היא מדרבנן. לעומתם הרמב"ם סובר שיש חיוב מהתורה להתפלל תפילה אחת בכל יום, היוצא משיטתו שמעלות השחר יש חיוב מהתורה על האדם להתפלל לפחות פעם אחת. לפי שיטת הרמב"ם ניתן לדרג את רמת החיוב של התפילות, כך ששחרית היא החמורה שבתפילות, וערבית היא הקלה מכולם.

נבאר על פי כל מה שלמדנו עד כה, מה דין אכילה לפני כל תפילה ותפילה במהלך היום:

תפילת שחרית

ע"פ הרמב"ם שלתפילה הראשונה ביום יש פן דאורייתא, ודאי שראוי להחמיר ולאסור כל אכילה. על פי הגמרא בסוכה, במצוות דאורייתא יש בעשיית פעולה לפני המצווה גם משום גאווה, וגם חשש גדול שמא יטרד ויתבטל מן המצווה. גם לסוברים שחיוב תפילה מדרבנן, יש מקום לאסור להתפלל מחשש שמא ישכח להתפלל תפילה בזמנה.

הגמרא בברכות דף י ע"ב, מעלה שתי בעיות נוספות באכילה קודם תפילת שחרית:

"וא"ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב: 'לא תאכלו על הדם[2]'? לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם.

א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר 'ואותי השלכת אחרי גַוֶיךָ[3]', אלא תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה, קבל עליו מלכות שמים?"

על פי הטעם הראשון תפילה היא מעין "מתיר" לכל אכילות האדם באותו יום ולכן לא ניתן לאכול קודם שהתפלל. על פי הטעם השני יש באכילה לפני תפילה שחרית משום גאווה, בכך שאוכל לפני קבלת עול מלכות שמים.

ניתן להציע נפקא מינה בין שני הטעמים, במקרה שקרא קריאת שמע קודם התפילה. על פי הטעם השני האכילה מותרת, שהרי כבר קיבל עול מלכות שמיים בקריאת שמע, אך על פי הטעם הראשון, כל עוד לא התפלל שמונה עשרה, אין לו את ה"מתיר" לאכול, ונמצא עובר על "לא תאכלו על הדם".

לסיכום, בתפילת שחרית אסור לבצע פעולה לפני התפילה ממספר סיבות:

א. חשש שמא ישכח להתפלל בזמן תפילה.

ב. לרמב"ם שסובר כי התפילה מהתורה - קיים האיסור העקרוני שלא לעשות פעולה בסמוך למצווה.

ג. העדר ה"מתיר" לאכילה.

ד. אכילה לפני קבלת עול מלכות שמים יש בה משום גאוה.

תפילת מנחה

לפי כל הראשונים אם התפלל כבר שחרית, הרי שתפלת מנחה מדרבנן, ולכן לא קיימת באכילה לפני תפלה זו הבעיה העקרונית של עשיית מלאכה קודם מצווה דאורייתא, אך כפי שבארנו לעיל בגמרא בסוכה, במצוות דרבנן במקום שאין שהות מספיקה לסיים את המלאכה לפני סוף זמן החיוב, יש להחמיר ולאסור עשיית מלאכה לפני המצווה.

המשנה בשבת דף ט ע"ב דנה מה מותר ומה אסור לעשות לפני תפילת מנחה, וזו לשון המשנה:

"לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול... ואם התחילו - אין מפסיקין."

הגמרא על אתר מבארת שהמשנה אסרה להסתפר לפני המנחה מחשש שמא ישבר הזוג (המספריים), כלומר מחשש שהתספורת תתארך בגלל בעיות טכניות, וישכח להתפלל.

הגמרא מציעה שתי אפשרויות לביאור איסור האכילה שבמשנה:

א. המשנה עוסקת במי שרצה לאכול סעודה גדולה[4] לפני מנחה גדולה (המנחה הראשונה ביום, חצי שעה לאחר חצות היום) - ופסקה המשנה שאין לאכול, אבל סעודה קטנה[5] ניתן להתחיל לאכול אפילו לפני מנחה קטנה (המנחה השנייה ביום וגם האחרונה, וזמנה שעה ורבע לפני השקיעה).

ב. במשנה מדובר במי שרצה לאכול סעודה קטנה לפני מנחה גדולה, והמשנה אסרה את האכילה, למרות שיש שהות רבה עד שיעבור זמן חיוב תפילת מנחה.

נחלקו הפוסקים כיצד לפסוק:

1. השו"ע (סימן רלב, סעיף ב') פסק כהבנה השנייה, ואסר לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה הגדולה, עד שיתפלל מנחה.

2. הרמ"א (שם) פסק כהבנה הראשונה, שמותר לאכול סעודה קטנה לפני מנחה קטנה, אך אסור להתחיל בסעודה גדולה, כגון סעודת מצווה של ברית ונישואין אפילו סמוך למנחה גדולה.

הרמ"א מנמק את פסיקתו לקולא, בכך שהשמש קורא לתפילה, ולכן אין חשש שהאוכלים ישכחו להתפלל. בעל ערוך השולחן (סט"ו) מפקפק בהתאמת טעם הקולא של הרמ"א לזמננו שהרי אצלנו השמש כבר לא נוהג לקרוא, וחוץ מזה רבים מבני ישראל נוהגים להתחיל בסעודה אפילו סמוך לשקיעה ממש.

ערוך השולחן מתרץ את המנהג על סמך דברי הירושלמי על המשנה בשבת:

"אנן תנינן - סמוך למנחה, תני ר' חייא - סמוך לחשיכה...

ר' חנניא אמר: מתניתין בעמי הארץ, מה דתני ר' חייא - בחבירין. רבנן דקיסרין אמרי: מתניתין כר' יהודה[6], מה דתני ר' חייא - כרבנן[7]."

יוצא מהירושלמי שלחברים מותר להתחיל בסעודה עד סמוך לשקיעה ממש, שהרי זמן מנחה הוא עד השקיעה, ולחבר, שניתן לסמוך עליו, מותר לאכול גם סמוך לסוף זמן החיוב (כלומר חצי שעה לפני השקיעה) כי אין חשש שישכח להתפלל. ערוך השולחן מסיים ומסכם, שאנו פוסקים כרבנן - שתפלת המנחה עד השקיעה, וידוע שאין אנו מחזיקים עצמנו לעמי הארץ, ולכן מותר להתחיל לאכול גם סמוך לשקיעה.

תפלת ערבית

תפילת ערבית רשות, כך שמצד התפילה שבה ניתן להקל, שכן חכמים לא גזרו בה חובת הפסקה כמו במנחה. מאידך קיים גם מרכיב של דאורייתא בתפלה זו - קריאת שמע, ולכן צריך להפסיק מעיסוקים אחרים, בשביל לקיים מצוות קריאת שמע, שזמנה מצאת הכוכבים.

ד. להפסיק לצורך קריאת שמע

ראינו בחלק הקודם של השיעור, שבגמרא בברכות י ע"ב, מופיע איסור לאכול לפני קריאת שמע של שחרית, משום "ואותי השלכת מאחורי גוך".

הרמב"ם בפרק ב מהלכות קריאת שמע, הלכה ו', כותב:

"היה עוסק באכילה, או שהיה במרחץ... גומר, ואחר כך קורא קריאת שמע, ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא - הרי זה משובח."

על פי הרמב"ם משמע שאין צורך להפסיק לקריאת שמע, ואם הפסיק הרי זה משובח. הראב"ד מזדעק למשמע הבנה זו של הרמב"ם, ומשיג:

"לא כי, אלא מפסיק וקורא, ואף על פי שיש שהות לקרות - מפני שהיא מן התורה. ואם אין שהות - אפילו לתפילה דרבנן מפסיק..."

הראב"ד משיג, ובצדק, על הרמב"ם שמתעלם מהעובדה שקריאת שמע חיובה מן התורה, גם אם נאמר שהרמב"ם מתעלם מהגמרא בברכות (י ע"א) שאוסרת אכילה לפני קבלת עול מלכות שמים, היה על הרמב"ם לאסור מצד הגמרא בסוכה (לח ע"א), שפסקה שיש עניין עקרוני שלא לעשות כל מלאכה לפני קיום מצווה מדאורייתא, כפי שבארנו בתחילת השיעור.

כדי להסביר את שיטת הרמב"ם, יש לדייק בלשונו, ולשים לב לכך שהרמב"ם דן בחובת ההפסקה לקריאת שמע, ולא באיסור להתחיל במלאכה לפני הקריאה. משמע מהרמב"ם שאם התחיל לעסוק במלאכה בזמן היתר[8], והמשיך במלאכתו לתוך זמן החיוב, אין על אותו אדם חובה להפסיק ממלאכתו, ואם הפסיק וקיים המצווה - הרי זה משובח.

מדיוק זה בלשון הרמב"ם, ניתן להסיק שמי שהתחיל לעשות מלאכה לאחר שעלה עמוד השחר - חייב מעיקר הדין להפסיק ממלאכתו, שהרי אסור לעשות כל מלאכה, כל עוד לא קיים מצוות קריאת שמע.

ה. התחיל באיסור

עד עתה עסקנו באיסור להתחיל במלאכה מרגע שהתחיל זמן החיוב, ונותר לנו לדון מה הדין אם התחיל לעשות מלאכה באיסור - האם צריך להפסיק? בנקודה זו נחלקו הר"ן והתוספות:

התוספות על המשנה בשבת (ט ע"ב[9]) ד"ה ואם, לומד מהגמרא בסוכה שהעלתה שני פרמטרים בלבד להגדרת המקרה שצריך להפסיק לאכול כדי להתפלל: אופי המצווה וזמן המצווה. שהרי ניתן להעלות על הדעת פרמטר נוסף - רק אם התחיל לאכול באיסור צריך להפסיק, ואם התחיל בהיתר אין צריך להפסיק. תוס' מסיק מכך שהגמרא שלא העלתה פרמטר זה, שאפילו אם התחיל באיסור, אין צריך להפסיק לאכול לצורך קיום המצווה.

הר"ן (שבת, דף ד ע"א באלפס) בד"ה הלכך, מקבל עקרונית את שיטת התוס', אך מחלק בין מצווה מדאורייתא שאם התחיל באיסור - צריך להפסיק מעיסוקו, לבין מצווה מדרבנן שלא צריך להפסיק מעיסוקו, כל עוד יש שהות לקיום המצווה.

"ובמידי דמחייב ביה מדאוריתא כק"ש - כל שהתחיל לאכול בתר דמטא זמן חיובא - מפסיק, אע"ג דאיכא שהות בתר הכי."

בהמשך דבריו פסק הר"ן שאם התחיל לעשות מלאכה בהיתר, אין צריך להפסיק ממלאכתו אם הגיע זמן החיוב, אפילו לצורך קיום מצווה מדאורייתא, כל עוד יש שהות לקיום המצווה (כשיטת הרמב"ם בהלכות קריאת שמע, פרק ב', הלכה ו').

Doc. ותשכח

ר' משה זאב הגיע לבית הכנסת להתפלל ערבית, ומצא את הציבור עונה לקדיש שלפני תפילת שמונה עשרה. 'חבל', חשב לעצמו ידידנו, 'הפסדתי את התפילה עם הציבור', והחל באמירת ק"ש וברכותיה.

לאחר התפילה, ניגש אליו ר' אלימלך, ואמר לו: "היית צריך לדלג על ק"ש וברכותיה, ולהתפלל שמונה עשרה עם הציבור!"

- "ומה עם סמיכת גאולה לתפילה, ר' אלימלך?!" תמה ר' משה זאב.

- "תפילה בציבור קודמת לסמיכת גאולה לתפילה, ידידי!" ענה לו ר' אלימלך.

נסו להציע סברה לצורך בסמיכת גאולה לתפילה. האם יש הבדל בין החובה לסמוך גאולה לתפילה בשחרית, לחובה בערבית? מה יכולה להיות הסברה לכך? מי משניהם צדק?

 

 

[1] Doc. ותשכח.

[2] ויקרא, יט, כו.

[3] מלכים א, יד, ט.

[4] סעודת נישואין או מילה, וכל סעודה שהרבה אנשים מסובין יחד.

[5] סעודת כל אדם.

[6] שסובר שזמן מנחה עד פלג המנחה.

[7] שסוברים שזמן מנחה עד הערב.

[8] קודם זמן חיוב קריאת שמע.

[9] המשנה העוסקת באיסור מלאכה סמוך למנחה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)