דילוג לתוכן העיקרי

מגילה | דף כד ע"א | מעמד סומא במצוות

קובץ טקסט

מחלוקת רבי יהודה וחכמים [1]

המשנה בה נעסוק בשיעור זה, דנה ביכולתם של אישים מסוימים להוציא את הציבור ידי חובתם בקריאת שמע. בהקשר זה, מביאה המשנה מחלוקת תנאים בנוגע לדינו של סומא:

"...סומא פורס על שמע ומתרגם. רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על קריאת שמע" (מגילה כד.).

כלומר, ר' יהודה וחכמים נחלקו האם סומא יכול להוציא את הציבור ידי חובת ברכת יוצר אור[2]. למען האמת, הסוגיה העיקרית בנוגע למחלוקת זו מופיעה במסכת בבא קמא. המשנה שם, דנה בדין המבייש את הסומא או את הישן, וקובעת כי המבייש אותם חייב בבושת, אולם ישן שבייש אחרים - פטור. הגמרא שם מנסה ללמוד מהמשנה את דינו של הסומא, ומסיקה מתוך דיוק במשנה, כי סומא שבייש חייב לשלם בושת. לאור מסקנה זו אומרת הגמרא כי המשנה אינה תואמת את שיטת רבי יהודה, וזאת משום שרבי יהודה פוטר סומא מכל המצוות:

"רבי יהודה פוטרו מכל המצוות האמורות בתורה... מאי טעמא דר' יהודה? אמר קרא: 'ואלה המצות החקים והמשפטים' - כל שישנו במשפטים אינו במצות וחקים" (בבא-קמא פו:).

אם-כן, מדברי המגרא הללו ניתן לראות כי מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים ביחס לסומא, רחבה הרבה יותר ממה שהעלינו בתחילה. למסקנה, מחלוקתם אינה מצטמצמת רק בשאלת יכולתו של סומא לפרוס על קריאת שמע, אלא נוגעת לדינו של הסומא בכל המצוות.

גם בנוגע לדין הספציפי בו דנה הגמרא אצלנו, נראה כי קיים פער בין הסוגיות. מסוגייתנו עולה כי רבי יהודה מתיר לאדם שראה בחייו, והתעוור בשלב מאוחר יותר, לפרוס על שמע - שהרי הוא אומר "כל שלא ראה מאורות מימיו". לעומת זאת, מהסוגיה בבא קמא עולה בפשטות, כי כל סומא, בין אם ראה בחייו בין אם לא, פטור מהמצוות, ואם כן והוא לא יכול לפרוס על שמע כי הוא לא חייב בקריאת שמע. בהמשך השיעור נתייחס לסתירה זו.

שיטת רבי יהודה

אם-כן, נחלקו חכמים ורבי יהודה בדינו של הסומא במצוות. חכמים סוברים שסומא חייב בכל המצוות מדאורייתא ואין הבדל בינו לבין ישראל רגיל, ואילו רבי יהודה פוטר את הסומא מכל המצוות. מהי סברתו של ר' יהודה? נראה כי ניתן להעלות שני כיוונים אפשריים:

כיוון א' - לאור מגבלותיו של הסומא צפוי כי הוא יתקל בקשיים גדולים כדי לקיים את מצוות, ולכן התורה פטרה אותו. כיוון זה מוכר לנו ממקרים אחרים ביחס למצוות אחרות, ונביא כמה דוגמאות:

1. מצוות ראיה - הרמב"ם פסק כי "הזקן והחולה והרך והענוג מאד שאינם יכולים לעלות על רגליהן" - פטורים מלעלות לרגל (מקור דבריו בגמרא בחגיגה ד.). נראה פשוט כי אין מדובר באדם שאינו יכול בשום אופן לעלות. שהרי במקרה כזה, ברור שהוא לא צריך לעלות לרגל, ולא היה צורך למעטו על-ידי גזירת הכתוב "בעלותך ליראות את פני ה' - מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חגר וחולה וזקן וענוג". נראה כי גם כאן, מדובר באדם שצפויים לו קשיים בקיום המצווה הנ"ל, ולכן התורה פטרה אותו מראש.

2. פטור מצוות עשה שהזמן גרמא בנשים - טעמים שונים נתנו לפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא. בין הטעמים, מצאנו כמה ראשונים שנימקו את הפטור, בקושי של הנשים לקיים מצוות אלו. וכך למשל מסביר האבודרהם[3]:

"והטעם שנפטרו הנשים מהמצוות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצוה אותה הבעל לעשות מצותו ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצותו - אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצותו ותנח מצות הבורא - אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להניח לה שלום עם בעלה" (ברכת המצוות ומשפטיהם).

ואם-כן, שוב מדובר בפטור דומה לסוג הפטור שהצענו לגבי סומא - לאור הקושי והמאמץ, ריחם הבורא עליו ופטר אותו.

כיוון ב' - דרך אחרת להסביר את שיטתו של ר' יהודה, היא לומר כי הסומא נפטר מהמצוות משום שהוא לא נחשב בן דעת. כלומר, בגלל חוסר יכולתו לראות, הסומא לא יכול לתפוס ולהבין את העולם סביבו במלואו, ולכן הוא לא נחשב כבן דעת באופן מלא. דין דומה לכך, אנו מוצאים בדינו של החרש, אשר מופקע מקניינים ופטור מקיום מצוות[4]. רבי יהודה אינו לומד מהפסוק גזירת הכתוב ללא טעם, אלא לומד משם כי הסומא לא נחשב כבן דעת גמור.

יתכן כי על-ידי שני כיוונים אלו, ניתן להסביר מחלוקת ראשונים בגמרא בבבא-קמא. הגמרא שם מביאה מקור נוסף לדינו של רבי יהודה, ולומדת אותו מהיקש המילים 'עינך' - 'עינך' - שמכאן שיש צורך בעיניים הרואות[5]. הראב"ד בפירושו על אתר, מסביר את ההיקש:

"מה להלן (ביחס לעדים זוממים) סומא פטור, שאינו בר דעת[6], אף כאן סומא פטור ואינו בדין בשת כלל, לא ליתן ולא ליקח".

אנו רואים פה במפורש, כי הראב"ד הבין כי הפטור של סומא נובע מכך שהוא אינו נחשב בן דעת גמור. לאור הסבר זה, מובן גם הפסק שלו כי גם מי שבייש את הסומא פטור מלשלם - הסומא לוקה בדעתו ולכן הבושת שלו שווה גם כן פחות.

לעומת דברי הראב"ד, התוספות (שם ד"ה סומא) מבינים כי גם אליבא דרבי יהודה, מי שבייש סומא - חייב לשלם. יתכן כי ניתן להסביר כי התוספות והראב"ד נחלקו בטעמו של ר' יהודה. התוספות הבינו כדרך הראשונה שהצענו, כלומר שהתורה פטרה את הסומא בגלל חוסר יכולתו הטכנית לקיים את המצוות, אבל הוא עדיין בעל דעת גמורה ולכן צריך לשלם לו אם הזיקו אותו.

סומא במצוות לא תעשה

בפשטות עולה מתוך דברי הגמרא כי הסומא פטור בכל המצוות כולל מצוות לא תעשה לדעת ר' יהודה, אולם למען האמת מצינו בעניין זה מחלוקת בראשונים[7]. נושא זה עולה בראשונים ובאחרונים בדונם בסתירה שהזכרנו בתחילת השיעור, לגבי מי שראה בחיייו ונהיה סומא במהלך חייו. תוספות על אתר מביאים את הקושיה הזו, ומתרצים באופן הבא:

"קשה, דהא ר' יהודה הוא דאמר פרק החובל (ב"ק פז.) סומא פטור מכל המצוות, ואם-כן אי איירי הכא בסומא - אפילו ראה מאורות ונסתם נמי! ... ועוד יש לומר דמיירי שפיר בסומא, והא דפטרינן התם סומא, היינו מן התורה, אבל מדרבנן מיהא חייב ואפילו נסתמא משנולד מכל מקום חייב הוא מדבנן שלא יהא כנכרי ולא יהא נוהג בו דת יהודי כלל" (מגילה כד. ד"ה מי).

ואולם, תירוצם של התוספות, אינו מקובל על כל האחרונים. ה'טורי אבן' מקשה על תוספות בדרך הבאה: כל סמכותם של חכמים הרי נובעת מאיסור "לא תסור", ואם סומא פטור ממצוות מהתורה - מניין לחכמים הסמכות לחייב אותו במצוות?! ה'טורי אבן' מסיק מכאן כי למרות פטור הסומא ממצוות עשה, הסומא חייב במצוות לא תעשה מדאורייתא[8].

רבי עקיבא איגר בשו"ת לוקח דעה זו צעד נוסף קדימה. רע"א מביא כמה מקומות בהם לומדים חיוב במצוות עשה שהזמן גרמא אצל נשים, מתוך היקש למצוות לא תעשה. כך לדוגמה הגמרא דורשת כי נשים חייבות בקידוש מדאורייתא למרות שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא, בגלל היקש של זכור ושמור "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ:). כך גם לגבי מצוות אכילת מצה שם גם הגמרא מביאה היקש "כל שישנו בבל תאכל חמץ - ישנו באכילת מצה" (פסחים מג:). בדרך זו, לומד רע"א גם לגבי סומא ואומר שכפי שהוא חייב במצוות לא תעשה, כך הוא גם יהיה חייב במצוות עשה הללו בהם מחויבות נשים.

לעומת דברי התוספות, הריטב"א סובר כי סומא פטור גם ממצוות לא תעשה מדאורייתא (שו"ת הריטב"א, סי צ"ז).

יתכן וניתן להסביר גם את המחלוקת הזו, לאור שתי ההבנות שהועלו מקודם. אם אנו מבינים כי פטור הסומא נובע מהקלה טכנית הנובעת מעומס המאמץ שלו - סביר לטעון שהסומא יהיה חייב באיסורי דאורייתא. לעומת זאת אם נבין שהפטור של סומא נובע מכך שהוא לא מוגדר כבן דעת - סביר להניח שהוא יהיה פטור גם מאיסורי דאורייתא.

דעת ביניים למחלוקת זו, ניתן למצוא בדברי הרשב"א בחידושיו לבבא קמא (פז.). הרשב"א סובר כי הסומא פטור מכל המצוות מדאורייתא, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה, אבל הוא חייב בהם ממידת חסידות.

"אלא נראה לר' יהודה פטור לגמרי מכל המצוות ואפילו מדרבנן - וממדת חסידות בלבד חייב".

מדברי הרשב"א נובע חידוש גם להלכה. לדבריו, למרות שאין לסומא חיוב רגיל (רק ממידת חסידות), הוא עדיין יכול להוציא את המחוייבים מדרבנן ידי חובה. לאור חידוש זה, אנו חייבים להניח כי הרשב"א הבין שסומא פטור אמנם ממצוות, אך קיומו (לפחות לגבי מצוות דרבנן), אינו נופל משל פיקח, ובמילים אחרות הוא מוגדר כבן דעת[9].

סומא בבית המשפט

מקום אחר בו שתי ההבנות שהעלנו בגדר סומא יכולות לבוא לידי ביטוי, הינו ביחס לשאלה האם סומא יכול להיות דיין. הגמרא בבא קמא מביאה מקור אחר לדעת רבי יהודה הסובר כי סומא פטור מתשלום בושת, ואומרת:

"וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה. מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא: 'ושפטו את העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה' - כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים, כל שאינו במכה ובגואל הדם אינו במשפטים".

בפשטות, נראה כי רבי יהודה מסיק מלימוד זה כי הסומא פטור אך ורק מהדינים, וכך גם משמע מדברי התוספות. לעומת זאת, בספר התרומות אנו מוצאים הרחבה משמעותית ללימוד זה:

"...ואם כן דאין נשבעין על טענתו ואינו נשבע על טענת אחרים, אם כן לא נעיד בו ואין דנים אותו דכשלא בפניו דמי ,ונמצא שנעשה כשוטה..." (שער ל"ו חלק א').

כלומר, לשיטת ספר התרומות, לרבי יהודה סומא כלל לא שייך לעולם בתי הדין. את שתי ההבנות האלה האם הסומא פטור רק מעונשים או האם הוא פטור מכל דיני ב"ד, אפשר גם-כן להסביר לאור שתי ההבנות שלנו. ספר התרומות יבין שהפטור של סומא נובע מחיסרון הדעת שלו, ולכן הסומא לא שייך כלל לדיני בית דין (כך גם מדויק בדבריו: "ונמצא שנעשה כשוטה"). לעומת זאת אם אנו מבינים שרבי יהודה פטר את הסומא רק מעונשים, סיבת הפטור נובעת מההקלה של התורה בגלל מצבו.

פסק הלכה

רבי ירוחם (אדם נתיב ה', ד) פוסק כדעת רבי יהודה ונראה שהוא פוסק על פי הכלל שהלכה כרבי יהודה במחלוקתו עם רבי מאיר. לעומת זאת הרא"ש (בבא קמא פ"ח, סי' ז) פוסק כחכמים וכך גם רוב הראשונים. ה'שולחן ערוך' (סי' תקפ"ט סעיף ז) וה'משנה ברורה' פסקו גם כן כדעת חכמים שסומא חייב בכל המצוות מדאורייתא, ולכן הוא יכול להיות שליח ציבור.


 

[1] שיעור זה מבוסס בעיקרו על מאמרו של מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין, בעניין "חיוב סומא בנר חנוכה" שפורסם בכתב העת הדרום חוברת נ', ניסן תש"מ.

[2] הראשונים נחלקו בהגדרת פריסה על שמע כבר במשנה בדף כ"ג:. המחלוקת היא האם פריסה על שמע פירושה אמירת קדיש וברכו לפני ברכות קריאית שמע, או שפירושה אמירת ברכת 'יוצר אור' (והצורך בעשרה הוא בגלל אמירת פסוקי הקדושה המופעים בברכה). יתכן כי ניתן להביא ראיה ממשנתנו לדעה הסוברת כי פריסה על שמע הינה אמירת 'יוצר אור'. שהרי אם אנו מסבירים כי פריסה על שמע הינה אמירת קדיש וברכו, לא מובן כיצד זה קשור למאור העיניים, אולם אם מסבירים שפריסה על שמע פירושה אמירת 'יוצר אור' - הרי שמובן הצורך בהנאה מהאור.

[3] ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם, חי בספרד במאה הי"ד. יתכן שהיה תלמידו של ר' יעקב בעל הטורים, אך הדבר אינו ברור. ספרו המכונה 'ספר אבודרהם' כולל הלכות, מנהגים ופירושים על התפילה, והוא מהספרים החשובים מסוגו. הוא כולל גם פירושים ופסקים מאת פוסקים קדומים.

[4] יש לשים לב כי ה"חרש שדברו בו חכמים בכל מקום - שאינו לא שומע ולא מדבר" (תרומה א', ב). כלומר, הוא לוקה בשני חושים שלו, ולכן מצבו נחות מהסומא שאפילו אליבא דרבי יהודה - יכול להקנות גט וכן שייך לעולם הקניינים.

[5] ה"עינך" הראשון מתיחס לפסוק בדברים (כ"ה, יב) "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" - ביחס לבושת, ואילו ה"עינך" השני הוא ביחס לעדיים זוממין (שם י"ט, כא) "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין".

[6] הציטוט לקוח מחידושי הראב"ד הוצאת יסודות על ידי ש. אטלס. יש לציין כי בחידושי הרבא"ד בהוצאת מכון הדרת ראשונים מופיע: "שאינו בר עדות".

[7] לכאורה ניתן לשאול, מהי ההוא אמינא שיהיה הבדל בין מצוות עשה לאיסורים? הרי הגמרא אומרת בפירוש כי ר' יהודה פוטרו מכל המצוות! התשובה לכך היא שניתן לראות במספר מקומות כי כאשר הגמרא אומרת שאדם פטור ממצוות, הכוונה היא למצוות עשה בלבד. כך למשל בגמרא בסוכה (כו.) הדנה בפטור של העוסק במצווה. הגמרא שם אומרת כי העוסקים במצווה "פטורין מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה...". בסוגיה שם, ברור כי העוסק במצווה חייב באיסורים, ולכן השאלה עולה אצלנו לגבי סומא.

[8] הרבה אחרונים מקשים על פירושו של בעל ה'טורי אבן'. לעיל ראינו כי לדעת התוספות הסיבה שבגללה חייבו חכמים את הסומא במצוות, היא כדי שתהיה הבחנה בין סומא לגוי. אם הסומא חייב במצוות לא תעשה כדברי ה'טורי אבן', הרי שישנה כבר הבחנה בינו לגוי מדאורייתא ואין צורך בתקנה.

לעומת דברי ה'טורי אבן', ניתן להעלות שתי גישות אחרות ביחס לדברי התוספות:

א.הרב אשר וייס ('מנחת אשר' על ב"ק בהוספות לסימן נ"ה) מסביר כי היות שבסומא קיימת קדושת ישראל - הוא עדיין חייב במצוות כלליות כמו מצוות אהבת השם ויראתו והוא רק פטור ממצוות מעשיות. לאור זאת הוא מסביר כי מצוות 'לא תסור' היא מצווה כללית המגדירה את המסגרת החברתית של עם ישראל ובזה סומא חייב.

ב.בספר המצוות לרמב"ם שורש א' מובאת מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן ביחס למקור סמכותם של חכמים לגזור גזירות ולתקן תקנות. הרמב"ם סובר שהמקור הוא מלא תסור, ולעומתו הרמב"ן מבין שסמכותם נובעת מסברה האומרת כי ברור שהדבר הנכון לעשות הוא להקשיב לחכמים. בצורה זו מתרץ רב אלחנן וסרמן (קובץ ביאורים ש"ש אות ט') את שיטתם של התוספות ובצורה זו אין צורך לומר שהם חייבים במצוות לא תעשה (ראה גם בדברי ה'בית ישי' - דרשות בעניין קבלת הרבים, המסביר שהכוח של חכמים נובע מקבלת עם ישראל עיין שם).

[9] המנחת חינוך (מצווה ב') מסביר כי גם אם אנו פוטרים סומא מכל המצוות, הם ודאי יהיו חייבים בשבע מצוות בני נוח. מתוך דבריו עולה חידוש גם ביחס בין ישראל לעמים: לשיטתו, עם ישראל הוא גוי ככל הגויים עם תוספות, ולכן הוא חייב בבסיס גם בשבע מצוות בני נח (כך עולה גם מדברי הגמרא האומרת כי לא יתכן מצב שבו בני נח יהיו אסורים במשהו ולעם ישראל זה יהיה מותר). עקרונית היה ניתן לנקוט בגישה אחרת ולומר כי לאחר נתינת התורה, עם ישראל נבדל משאר העמים (לפחות לעניין קיום מצוות) ולכן הם לא יהיו מחוייבים בשבע מצוות בני נח.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)