דילוג לתוכן העיקרי

כיבוש העי וחטאם של ישראל

סיפור כיבוש העי נפתח בתיאור קצר של מעילת ישראל, או ליתר דיוק - מעילת עכן משבט יהודה בחרם יריחו. משם עובר המקרא לתיאור כיבוש העי: נשלחו מרגלים לאסוף נתונים על העי, והוחלט לכבוש אותה בכוח מצומצם של כ-3,000 לוחמים בלבד. נסיון הכיבוש נכשל, 36 לוחמים נהרגו, והכוח נסוג. בעקבות כך נשבר רוחו של העם, וה' הסביר ליהושע כי ישראל נענשו כיוון שחטאו ולקחו מן החרם. מיד נערך חיפוש אחר המועל בחרם, עכן נמצא, נסקל ונשרף. לאחר מכן, בנסיון כיבוש שני, נשלח כוח של 30,000 לוחמים וננקט תרגיל מלחמתי מתוחכם. אכן, הכיבוש הצליח והעי נכבשה ונחרבה עד היסוד.

באופן פשוט נראה כי כשלון כיבוש העי נעוץ בחטאו של עכן שמעל בחרם. במבט שני, נגלה שהעם חטא בחטא נוסף. מדוע מלכתחילה נשלח כוח צבאי מצומצם של 3,000 לוחמים בלבד, ולא נשלח כוח צבאי מסודר ורחב? הלא בנסיון הכיבוש השני נשלח כוח גדול פי עשרה! מדוע בכלל שינה יהושע את תוכנית הכיבוש, אם כל הבעיה הייתה חטאו של עכן? לכאורה, די היה להעניש את עכן על חטאו, ומיד כיבוש העי יצליח!

מקושייה זו עולה כי מאחורי הסיפור הפשוט, מסתתר חטא יסודי נוסף של ישראל - חטא היוהרה. כיבושה המהיר של יריחו יצר אצל העם הרגשה נפשית קלוקלת של תחושת עוצמה וחוסן עצמי, של "כוחי ועוצם ידי", ומתוך כך נדחקה השכינה ממחנה ישראל. אצל עכן הדבר התבטא במעילה בחרם ('הכל שלי ומכוחי'!), ואילו אצל שאר העם הדבר התבטא בביטחון עצמי מופרז. מרגלי העי חטאו ביוהרה כאשר העריכו שדי ב-3,000 לוחמים, ואף יהושע חטא בגאווה כאשר נענה מיד לתוכניתם של המרגלים. לאחר שה' סייע ביד ישראל לכבוש את יריחו, עַם ישראל ייחס את ההצלחה לכוחו ועוצם ידו, ופנה להמשך כיבוש הארץ מתוך יוהרה וביטחון מופרז, במקום מתוך הבנת התלות בחסדי ה'.

על פי הסבר זה, מובן מדוע היה צורך בתיקון כפול: ענישת עכן על חטאו, ובמקביל שינוי תוכנית הכיבוש לתוכנית גדולה ומתוחכמת יותר - תוכנית בה הקב"ה מעורב ומסייע לישראל במהלך ביצועה. מתוך תיקון זה, יכולים ישראל לקיים סוף סוף את הברית בהר גריזים והר עיבל - ברית המקבילה למעמד הר סיני. טקס זה חתם את אירועי הכניסה לארץ, ובו קיבלו ישראל את כל דברי התורה אשר ציווה להם משה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)