כתובות | דף כח | להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן

המשנה בדף כ"ח מחדשת שאפשר לברר עניינים טכניים הנוגעים לאיסורי דרבנן על סמך מידע שאדם צבר כאשר היה קטן. לכן בעניינים כמו קיום שטרות, תחום שבת, אכילת תרומה דרבנן וכדומה ניתנה לאדם אפשרות להעיד על דברים שהיה עד להם בהיותו קטן.

בברייתא בגמרא נאמר שהלכה זו נוהגת רק בקטן שהגדיל, אך לא בעובד כוכבים שהתגייר. לכאורה שני המקרים דומים: קטן פסול לעדות, אך מאפשרים לו להעיד כשהוא גדול וכשר על מה שראה כשהיה קטן, וגוי פסול לעדות, אך יכול להעיד כשהתגייר על מה שראה כשהיה גוי. כדי להסביר את ההבחנה בין קטן לגוי נדרשת הגמרא לעניין טכני:

"כיון דעובד כוכבים הוא לא הוה דייק".

המפרשים ביארו שעדותו של הקטן מתייחסת לדברים הנוגעים לו – תחום שבת, אכילת תרומה וכדומה – משום שאף בהיותו קטן הוא היה חלק מעולם של קיום מצוות, מדין חינוך, ועל כן סביר שקלט והפנים את הנתונים ששמע. לעומת זאת, גוי, המופקע לחלוטין מן העולם של קיום המצוות, אף אם שמע – לא ידע ולא הבין מה שמע, ועל כן אינו נאמן לאחר מכן. כך יש להסביר גם את הקולא של ר' יוחנן בן ברוקא, הסבור שאם מדובר בגוי שעמד להתגייר או בעבד שעמד להשתחרר – האדם נאמן, שכן בעת ששמע או ראה כבר הקפיד להטות אוזנו ולהעמיד דברים על דיוקם.

כאמור, דווקא בדינים מדרבנן מאפשרת משנתנו לאדם להעיד על דברים שראה בקטנותו. מדוע אינו נאמן אף בדיני תורה? הרי סוף סוף בשעת העדות הוא גדול! התשובה הפשוטה לכך היא שבהלכות עדות יש צורך ב"תחילתו וסופו בכשרות". כך, למשל, מי שבשעת מעשה היה קרוב משפחה לאחד מבעלי הדין באמצעות נישואין, ולאחר מכן גירש את אשתו – אינו נאמן להעיד, שכן בשעת מעשה היה קרוב. ובכן, אף בנידון דידן הוי "תחילתו בפסול", שפסול מדאורייתא, ועל כן הוא נאמן רק בדיני דרבנן, מכוח היתר מיוחד שניתן לו. כך מסביר זאת הרמב"ם (עדות יד, ב-ג):

"מי שהיה יודע לחבירו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, או שידע העדות והוא פקח ואחר כך נתחרש, פתוח ונסתמא, אף על פי שיכול לכוין מדת הקרקע שהוא מעיד בה ומסיים מצריה, שפוי ונשתטה, הרי זה פסול... תחלתו בפסלות, אף על פי שסופו בכשרות, פסול. לפיכך מי שהיה יודע בעדות והוא קטן ובא והעיד בה כשהוא גדול אינה כלום. ויש דברים שסומכין בהן על עדות שמעיד כשהוא גדול הואיל והם דברים של דבריהם...".

והנה, הראשונים בסוגייתנו (ראה בתוספות ובראשוני ספרד) הקשו מן הסוגיה בתחילת פסחים, שבה נאמר שקטן נאמן על בדיקת חמץ, שהיא דרבנן. התוספות תמהו על כך: אם ניתן להכשיר עדות של קטן, הפסולה מדאורייתא, מדוע בסוגייתנו מאפשרים לו להעיד רק כשיגדל, ולא מקבלים את דבריו עוד בהיותו קטן, כדרך שנאמר בגמרא בפסחים? הראשונים מיישבים שיש להבחין בין מצבים שונים: בבדיקת חמץ רוב הבתים הם בחזקת בדוקים, ועל כן שם האמינו לקטן בהיותו קטן. הנידונים שבסוגייתנו מצריכים כנראה רמה גבוהה יותר של דיוק, ובהם הקטן יכול להעיד רק כשיגדל.

אומנם, מפאת חומרת הקושיה מן הסוגיה בפסחים ניתן להציע גם תשובה אחרת, שהאחרונים האריכו בה הרבה (ראה ש"ך חושן משפט לה, ד ובקצות החושן שם). ניתן לומר שבסוגייתנו אין חשש של תחילתו בפסול וסופו בכשרות: אומנם כשהאדם ראה את העדות הוא היה קטן, אך מכיוון שסופו של כל קטן לגדול – הפסול אמור להתבטל מאליו, ואינו אמור להפריע. כאשר תחילתו בפסול גמור, כגון קרוב, הרי מעיקרא לא היה עד, אך כאשר תחילתו בפסול קטן, מדובר במכשול זמני, העתיד להסתלק. אם כך, כאמור, אין חשש של תחילתו בפסול, ועל כן לא נותר אלא לחשוש שמאחר שהיה קטן הוא אינו מבין או אינו מדייק. חשש זה האחרון הוא מדרבנן בלבד, ועל כן "הם אמרו והם אמרו", והימנוהו חכמים בדרבנן.

סברה מחודשת זו בוודאי לא הייתה מקובלת על הרמב"ם לגבי קטן, וכפי שהובא לעיל, אך הש"ך בוחן אותה ביחס לגוי: מצד אחד הוא מופקע לחלוטין מעדות בשעה שראה את הדברים, אך מצד שני בידו להתגייר. הש"ך מדייק מן הגמרא, שפסלה גוי שהתגייר רק משום שאינו מדייק, שאכן אין כאן חשש של תחילתו בפסול אלא רק חשש שלא חוסר דיוק. הש"ך מוסיף וכותב שמכאן יש ללמוד שמי שהיה בעל עבירה בשעת מעשה, אך חזר בתשובה ומבקש להעיד – עדותו כשרה, שכן בידו לחזור בתשובה בכל שעה. מפרשי השולחן ערוך שם הרחיבו בדיון בנושא זה, ויעוין שם.