דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף לה | תנא דבי חזקיה

בעיון אתמול הצגנו שלוש תפיסות יסוד בדין "קים ליה בדרבה מיניה", והתמקדנו בשאלה אם כשיש עונש של מיתה וממון עונש הממון בטל לחלוטין, או שמא העונש במקומו עומד, אלא שבית הדין מנועים מלחייב את הנאשם בשני החיובים. כפי שראינו, אם עונש הממון במקומו עומד, ראוי שהנאשם יצא ידי שמיים וישלם, אף שבית הדין אינו רשאי לחייבו בשני החיובים.

נפקא-מינה מובהקת נוספת לחקירה זו קשורה להלכה המתחדשת בסוגייתנו:

"והא תנא דבי חזקיה: 'מכה אדם ומכה בהמה' – מה מכה בהמה לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון".

על פי שיטת תנא דבי חזקיה, אף ההורג אדם בשוגג פטור מתשלומי ממון נוספים. שיטה זו מהווה, כאמור, נפקא-מינה קלאסית בין שלוש התפיסות שבהן עסקנו אתמול. על פי שתי התפיסות האחרונות אין אפשרות להעניש בתרתי: התפיסה השנייה קבעה שהעונש החמור מגלם בתוכו את העונש הקל, ואילו התפיסה השלישית קבעה שבית דין אינו מוסמך להשית שני חיובים, ואם כן, אין כל היגיון בדינו של תנא דבי חזקיה, שכן בשוגג האדם כלל לא נענש בעונש החמור על רצח, ולכאורה אין מניעה מלהענישו בעונש הממון הקל יותר.

ברם, על פי התפיסה הראשונה הדברים ברורים לחלוטין: אדם שהרג אדם – ואפילו בשוגג – עשה מעשה כה חמור וקשה, עד שכל מעשה אחר שנעשה במקביל נעלם כלא היה. אם כך, אף שבפועל הרוצח לא ייענש כלל, עונש הממון אינו מהווה חלק מן הדיון, והוא יוצא מן התמונה לחלוטין.

הגמרא בסוגייתנו מסבירה שר' יוחנן וריש לקיש נחלקו בהיקף דינו של תנא דבי חזקיה: ר' יוחנן סבור שמדובר בחידוש האמור רק ביחס למי שעבר בשוגג או באונס עבירה שיש בה מיתה, ואילו ריש לקיש סבור שהדברים נכונים גם ביחס לחיוב מלקות בשוגג או באונס. הדברים משתלבים היטב ברעיון שבו סיימנו את דברינו אתמול. הצענו, לאור דברי הגמרא בדף ל"ז, להבחין בין עבירה שעונשה מיתה, ובה אכן "קים ליה בדרבה מיניה" מבוסס על היעלמות המעשה הקל יותר, ובין עבירה שיש בה מלקות בלבד. זו בדיוק ההבחנה שמציע ר' יוחנן: כאשר מדובר על עבירה שעונשה מלקות, הרי שבפועל בית הדין אינו יכול לחייב בתרתי, אך אם נוצרת מציאות משפטית שבה אין מחייבים מלקות, משום שהמעשה היה באונס או בשוגג, אין מניעה מלחייב חיוב ממון. לשיטה זו, רק כאשר מדובר בעבירה שעונשה מיתה ניתן לומר שהמעשה החמור מעיב על המעשה הקל. ריש לקיש, לכאורה, חולק על דברים אלו, אולם דיוק בלשון הגמרא בסוגייתנו מלמד שהוא אינו שולל מהותית ועקרונית את עצם התפיסה, אלא רק סבור שיש הקבלה והשוואה גורפת בין מיתה למלקות, ועל כן יש ליישם את דינו של תנא דבי חזקיה בכל המקרים.

לסיום נזכיר כי בראשונים ובאחרונים מצאנו דיון נרחב לגבי היקף דינו של תנא דבי חזקיה. הראשונים (ראה תוספות ל ע"ב ד"ה זר) נחלקו אם הדברים נכונים גם ביחס לחידושו של רבי נחוניא בן הקנה בתחילת הפרק, ש"קים ליה בדרבה מיניה" קיים גם בחיוב כרת או מיתה בידי שמיים. תנא דבי חזקיה דיבר בפירוש דווקא על עבירות שעונשן מיתת בית דין, ואפשר שדווקא הן חמורות מספיק כדי שמעשה חמור, אפילו אם התבצע בשוגג, יעיב על המעשה הקל. כמו כן, האחרונים (ראה קובץ שיעורים בבא קמא אות י"ח בשם ר' שמעון שקאפ) נחלקו לגבי מצב שבו לא מדובר בשוגג, אלא בעונש מיתה שאינו יוצא לפועל מסיבה אחרת. שני הנידונים מבוססים על אותה חקירה שבה עסקנו, כפי שעיני המעיין בסוגיה לעומק תחזינה מישרים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)