דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף מא | מודה בקנס פטור

המשנה בדף מ"א מחדשת את ההלכה הידועה שלפיה "מודה בקנס פטור". כלל גדול בדין הוא ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" – כאשר אדם מעיד ומחייב עצמו בבית דין, אנו מקבלים הודאה זו ללא סייג, כאילו העידו עליה עדים רבים. ההלכה שלפיה המודה בקנס פטור חורגת מכלל זה, ומשמעותה היא שלמעשה בדיני קנסות אדם אינו יכול לחייב את עצמו.

בעל קצות החושן (סימן ל"ד) חקר חקירה ידועה בדין הודאת בעל דין. ניתן לפרש הלכה זו בשתי דרכים. ניתן להבין את הדברים כפשוטם, ולקבוע שלאדם ניתנה נאמנות גורפת על עצמו ועל התחייבויותיו. לחלופין, ניתן לבאר שלא מדובר בנאמנות אלא בהתחייבות לשלם: המחייב עצמו בבית דין לא בהכרח נאמן בתיאור העובדות, אך אם הוא חפץ לשלם, בית הדין מקבל את התחייבותו.

נפקא-מינה מרכזית לחקירה זו של הקצות נוגעת לדין מודה בקנס. אם מקור החיוב הוא בשל נאמנות, ניתן לומר שהיא מוגבלת לחיובי ממון, אך לא לעונשים. כדי להעניש אדם בחיוב קנס יש צורך לא רק בבירור העובדות אלא גם בסמכות ענישה, המוענקת לבית דין בלבד. הודאת אדם על עצמו חורגת מסמכות זו, ועל כן המודה בקנס פטור. בניסוח שונה מעט ניתן לומר שביחס לחיוב קנסות קבעה התורה "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" – חיוב הקנס נובע מהגדרת האדם כ"רשע", והרי ידוע שאדם קרוב אצל עצמו, ועל כן הוא אינו נאמן לשים עצמו רשע ולחייב עצמו בקנס.

מאידך, אם הודאת בעל דין מבוססת על התחייבות, הרי שכאן יש מקום לאפשרות שאדם עשוי להתחייב ולקבל עצמו גם חיובים החורגים מן הדין. בית הדין אינו מוסמך להענישו על סמך עדותו, אך הוא מצד עצמו מבקש לקבל על עצמו את החיוב.

תוצאה אפשרית של הסבר זה מתעוררת במחלוקת ראשונים נרחבת ומורכבת בסוגייתנו (ראה בראב"ד וברמב"ן על הרי"ף כאן, ט"ו באלפס; וראה את הדיון על כך בקצות החושן א, ו). במסגרת פולמוס גדול עם הראב"ד מחדש הרמב"ן שבמצבים מסוימים רשאי התובע לתפוס ממון מן הנתבע שהודה בקנס. אם המודה בקנס כלל אינו נאמן על עצמו, אין כל תשתית לתפיסה, שכן העובדות לא התבררו. ברם, אם העובדות ברורות, אלא שיש מגבלה משפטית המונעת הטלת חיוב על המודה, הרי שכאן התפיסה תפתור את הבעיה, ועלינו לפסוק שאם תפס אין מוציאים מידיו.

לסיום נזכיר שהסברה שלפיה השתת חיוב קנס מחייבת להגדיר את החייב כ"רשע" היא העומדת גם ביסוד ההלכה שניתן לחייב קנס רק בבית דין שיש בו דיינים "סמוכים". הרמב"ן, באותו קטע בסוגייתנו, דן בהרחבה רבה במנהג שחידשו כמה מגדולי הגאונים, ולפיו אף שאין אפשרות לחייב בקנסות ללא בית דין סמוכים, ניתן לנדות את החייב עד שישלם מרצונו. בדרך זו אין מחייבים קנס באופן ישיר, אך דורשים מבעלי הדין ליישר את ההדורים ביניהם. דרך זו של 'גביית קנס' קשורה לאפשרות לחייב בקנס על סמך ההודאה, כפי שיתברר למעיין בדברי הרמב"ן שם, ואין כאן המקום להרחיב בזה יותר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)