דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף מט | חיוב האב במזונות ילדיו

סוגייתנו מביאה ברייתא ובה נחלקו תנאים בשאלה מה תוקף חובתו של אב לספק את מזונות ילדיו. נראה שלכולי עלמא חובה גמורה אין כאן, אלא שיש מי שסובר שהדבר הוא בגדר מצווה ויש שאינו מקבל זאת. הגמרא מוסיפה שבאושא התקינו שהאב חייב במזונות בניו. תקנה זו התקבלה להלכה באופן חלקי: מחד גיסא בית הדין אינו יכול לכפות על האב לזון את ילדיו, ומאידך גיסא בית הדין נוקט בכל סנקציה העומדת לרשותו, ובכלל זה העלבה בציבור, כדי ללחוץ על האב לשאת בהוצאות עבור מזונות ילדיו.

הגמרא להלן בדף ס"ה מוסיפה שחיובו של האב לזון את בניו עד גיל שש הוא חיוב גמור, ובית דין כופים על כך, ואילו מגיל שש ועד גיל בגרות (לרוב הדעות עד גיל בר מצווה) האב אינו מחויב במזונות, אך נוקטים כנגדו את הסנקציות החברתיות הנ"ל. כמו כן, אם ידוע לבית הדין שמדובר באדם אמיד, ניתן לכפותו לשלם, כדרך שכופין על הצדקה.

כך סוכמו הדברים ברמב"ם (אישות יב, יד; והדברים הועתקו כלשונם בשולחן ערוך אבן העזר עא, א):

"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש".

מה שורשו של חיוב האב במזונות בניו? בפשטות נראה שמדובר בחובה מוסרית טבעית והכרחית, בבחינת "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו" (תהילים קג, יג). עם זאת, הר"ן (לאור אותה סוגיה להלן בדף ס"ה) חידש תפיסה שונה של חיוב מזונות:

"ומתוך לשונות הללו נראה לי דכי אמרינן דזן אותם קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן [נגעו] בה, שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם".

לדעת הר"ן, חכמים לא הטילו על האב כל מחויבות ביחס לבניו. המחויבות היחידה היא ביחס לאשתו, וכדרך שעליו לספק את כל צרכיה, כך עליו לספק את צורכי ילדיהם המשותפים. הר"ן מדגיש את הנפקא-מינה העולה מדבריו: אם האישה הלכה לעולמה, כדרך שהבעל אינו מחויב לה כך אינו מחויב גם למזונות הילדים.

המשנה למלך (על הרמב"ם הנ"ל) הוכיח שרוב הראשונים חלקו על הר"ן, ולדעתם אדם מחויב במזונות בניו גם אם אין לו מחויבות כלפי אימם, כגון אם נולדו לאדם ילדים מאישה שאיננה אשתו (אומנם, המפרשים התלבטו בביאור לשון הרמב"ם "כשם שאדם חייב במזונות אשתו", ותהו אם הרמב"ם כאן מבקש לקשור את חיוב מזונות הילדים לחיוב מזונות האישה, ואכמ"ל). מפרשי השולחן ערוך קיבלו עמדה זו להלכה.

*

פוסקי העת החדשה התקשו ליישם ולממש את ההלכה הנפסקת בסוגייתנו. מזה מאות שנים ילדים בני שש אינם יכולים לשרוד בכוחות עצמם. גם חוק חינוך החובה, המונהג בכל המדינות המתוקנות, אינו מאפשר לילדים לפני גיל 15 לעזוב את מסגרות הלימוד ולעסוק בפרנסתם. ובכן, האם הלכה זו השתנתה בדורנו?

בשנת תש"ד, עוד לפני קום המדינה, תיקנה הרבנות הראשית לישראל דאז, בראשות הרב עוזיאל והרב הרצוג, שלוש תקנות. השלישית ביניהן קובעת שהאב חייב מן הדין לזון את בניו עד גיל 15:

"...שבזמן הזה, שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד שאינם רשאים בכך מצד הציבור כולו, הואיל וילדים כאלה, שהם מחוסרי תלמוד תורה, מדע ותרבות, נעשים מושחתים ומשחיתים את הציבור כולו, והואיל בזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את הבנים עד י"ב או ט"ו שנה, כדי להכשירם לעבודה איזו שהיא ולהיות בחברת הציבור, לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן, וחייב האב לזונם עד גיל בגרות, שיוכלו להתפרנס מעבודתם".

בשנת תשל"ו הוחלט ברבנות הראשית לישראל לעדכן תקנה זו, ולחייב את מזונות הילדים עד לגיל 18 (לדיון נוסף בתקנה זו ראה שו"ת ישכיל עבדי אבן העזר ד, טו; שו"ת יביע אומר אבן העזר ח, כב; ובמאמר "תקנות הרבנות הראשית" של הרב ד"ר זרח ורהפטיג, שעמד על כך שחלק מבתי הדין הרבניים בארץ הקפידו לדון על פי תקנת הרבנות הראשית, אך אחרים התעלמו ממנה כליל).

שניים מגדולי הפוסקים בארצות הברית נדרשו אף הם לסוגיה. מטבע הדברים הם אינם מתייחסים לתקנת הרבנות הראשית לישראל, אך אחד מהם בחן שאלה דומה. הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אבן העזר א, קו; ובקצרה ביורה דעה ד, מג) חלק על רוב האחרונים, והכריע להלכה כדעת הר"ן שהוזכרה לעיל. הרב פיינשטיין מאריך להוכיח שרוב הראשונים דווקא קיבלו את דעת הר"ן, וכך יש לפסוק לדינא. לאור תפיסה זו מחדש הרב פיינשטיין:

"וגם נראה לעניות דעתי ברור לפי זה דבר חדש שאם האם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר מבני שש ברצון האב יתחייב לזון גם בניו, דלא גרעי מארחי ופרחי כיון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים, שהאב קבעם אצלה, ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בני אדם שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו מצד דין חיוב מזונות אשתו".

הרב פיינשטיין מתבסס על הסוגיה להלן בדף ס"ד, שבה נאמר שהבעל מחויב לספק לאשתו גם מזונות שתוכל לכבד בהם אורחים. הרב פיינשטיין מסביר שאם לאורחים מחויב אדם לדאוג, קל וחומר שהוא מחויב לדאוג לילדיו, גם אחרי גיל שש, ומעיקר הדין.

הרב מנשה קליין (שו"ת משנה הלכות יד, צו-צז) חלק בתוקף על תשובה זו של הגר"מ פיינשטיין, וקבע שהעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים, שהבעל אינו מחויב במזונות ילדיו מכוח אשתו, אלא מתחייב לשלם להם באופן ישיר. אומנם, לדבריו יש לנקוט כעיקר ההלכה, שהחיוב הוא רק עד גיל שש, ולאחר מכן הרי זו צדקה התנדבותית בלבד. השואל שם העיר לרב קליין כי על פי "דינא דמלכותא" חובה לזון את הילדים עד גיל 21, כחלק מחוק חינוך חובה. הרב קליין מתנער מחובה זו לחלוטין, וקובע שאישה התובעת את בעלה על מזונות הילדים בערכאות הרי היא גזלנית גמורה, שכן אין באפשרותנו לחייב מזונות מעבר למה שתיקנו חכמים – עד גיל 6 בלבד.

הארכנו יתר על המידה, אך נזכיר לסיום שתי שאלות נוספות שהתחבטו בהן פוסקי הדור:

א. הרב קליין שם דן בשאלה אם החובה לשלם שכר לימוד לילדים כלול בחיוב המזונות, או שמא מדובר במזונות בלבד. שאלות דומות מתעוררות לגבי צרכים נוספים שיש להתלבט האם הם בגדר "מותרות" או צרכים בסיסיים.

ב. הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר הנ"ל) עוסק במקרה קשה וכואב, שבו בני זוג התגרשו, ובתם המשותפת חיה עם האם. בעקבות לחצה של האם מסרבת הבת להיפגש עם האב. האם תובעת מן האב מזונות עבור הבת, אך האב מצידו טוען שאינו מוכן לשלם מזונות לילדה שאין לו אפשרות לפגוש. הרב עובדיה יוסף מצדד בטענת האב, ופוסק שבמקרה כזה חובה על האב לזון את הבת אך ורק עד גיל שש, כעיקר ההלכה. מעבר לגיל זה, רשאי האב לומר שהוא יזון את הבת רק אם יתאפשר לו להיפגש איתה אחת לכמה זמן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)