כתובות | דף צ | בין קטן שהגדיל לגר שהתגייר

המשנה בדף צ ע"א מחדשת שאם אדם נשא אישה בעודו קטן ולאחר מכן גדל והם הוסיפו לחיות יחד, וכן גוי שנשא גויה ולאחר מכן התגיירו יחד – יש להן כתובה. הגמרא מבארת שהדברים אמורים דווקא ביחס לעיקר הכתובה, אך אם הייתה התחייבות לתוספת כתובה בנישואין הראשונים, שהיו בקטנות או בגויות, היא אינה נוהגת לאחר שגדלו או התגיירו.

התוספות כאן התקשו לבאר את דברי הגמרא: אם כוונת המשנה הייתה שלאחר שגדלו או התגיירו מחויבים בתוספת הכתובה, אף שההתחייבות לתוספת היתה בזמן שאיננו זמן חיוב, החידוש במשנה מובן. אך אם מדובר על עיקר כתובה בלבד, פשיטא שמחויבים בו, שכן סוף סוף כעת מדובר בבר חיובא (גדול, גר) הנשוי לאישה, ואין לך אדם מישראל הנשוי לאישה ואינו מחויב לה בעיקר כתובה. ביישוב קושיה זו כותבים התוספות:

"ויש לומר דאשמועינן היכא דנשאה בתולה, אף על גב דכשגדלה או נתגיירה כבר היא בעולה, אפילו הכי יש לה כתובה מאתים, שעל מנת כן קיימה, שיהא עכשיו כתחלת נישואיה".

הנחת היסוד במשנה היא שנישואי קטן או גוי חסרי משמעות מבחינה הלכתית. התוספות מסבירים שאף שאכן אין מדובר בנישואין של ממש, לעניין חיוב מאתיים לבתולה ניתן לראות רצף בין הנישואין הראשונים ובין הנישואין המאוחרים, וזהו החידוש שבסוגייתנו.

מסברה ניתן היה לומר שהסבר התוספות מבדיל בין המקרים במשנה. על פי ההלכה אין נישואין לקטן, ואף על פי כן יכול אביו להשיאו אישה. הדעת נותנת שכאשר יגדילו יחד, ניתן לראות את נישואיהם כהמשך הנישואין הקודמים, ועל כן אם האישה נישאה בתולה, כתובתה מאתיים כדין כל כתובה אחרת, וכפי שהסבירו התוספות. ברם, "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" – המהפך שעברו הגר ואשתו הגיורת גדול עד כדי כך שקשה לומר שנישואיהם כעת ביהדותם מהווים המשך לקשר הקודם ביניהם.

הבחנה זו בין שני המקרים שבמשנה רמוזה, לדעת פרשנים רבים, בפסק הרמב"ם (אישות יא ז):

"קטן, אפילו בן תשע שנים ויום אחד, שנשא אשה – אין לה כתובה, ואם הגדיל וקיימה אחר שהגדיל – יש לה עיקר כתובה, וכן גר שנתגייר הוא ואשתו – כתובתה מנה, שעל מנת כן קיימה".

מדוע ביחס לגר כותב הרמב"ם בפירוש שהכתובה היא מנה בלבד, בעוד ביחס לקטן שהגדיל כתב הרמב"ם "עיקר כתובה"? המגיד משנה מסביר זאת כך:

"וכתב רבינו מנה, לפי שכבר נתבאר שהגיורת שנתגיירה יתירה על בת ג' שנים ויום אחד ונשאת אחר כך אין לה אלא מנה, וכל שכן זו".

המגיד משנה סבור שלדעת הרמב"ם "כל שכן" שמי שהתגיירה עם בעלה כתובתה מנה בלבד, אך התוספות חלקו בדיוק על נקודה זו: כתובת גיורת היא מנה, אך נישואיה של הגיורת שבה עסקינן כאן מהווים המשך לנישואין הקודמים, ודינה כבתולה!

באחרונים מצאנו התלבטות אם אומנם קיימת מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לתוספות בנקודה זו. בעל "חלקת מחוקק" על השולחן ערוך (אבן העזר סז, יא) טען שאין מחלוקת כלל, ולדעתו הרמב"ם עוסק בגוי שנשא גויה אחרי גיל שלוש, ובמצב כזה ההלכה אינה מגדירה אותה כבתולה, ואף אם נישואיהם לאחר הגיור הם המשך ישיר של הנישואין הקודמים, הרי זה המשך של נישואין שמעיקרא היה בהם חיוב מנה בלבד. הבית שמואל (על השולחן ערוך שם) מציע שבהבנת דברי הרמב"ם הללו נחלקו המגיד משנה והבית יוסף. לדעת הבית יוסף, הרמב"ם סובר שאף אם נישאה פחותה מבת שלוש שנים, בפועל בעת גיורה ויהדותה אין דינה כבתולה, וביאר בטורי זהב (אף הוא על השולחן ערוך שם):

"ונראה טעמו דאמרינן באיזהו נשך דף ע"א דקטן יש לו זכיה מדרבנן כיון דאחר שיתגדל יהיה ראוי לשליחות, אבל נכרי דלא אתא לכלל שליחות לית ליה זכיה. והכי נמי כאן אמרינן דיש לאשת הקטן זכות בשעת בעילתה כשהיתה קטנה, כיון שלבסוף יהיה לה זכות, זה מהני לה גם עתה, משא"כ בנכריות שאין לה זכות, דהא אין עומדת להתגייר אלא שדרך מקרה נתגיירו אח"כ, על כן אין לה עכשיו בגירותה שום זכות שלעתיד".

דברי הט"ז מקבילים לחילוק כפי שהסברנו אותו: בקטן יש תשתית של אישות אף שהוא קטן, והנישואין שלאחר מכן הם המשך לתשתית זו, בעוד בנוכרי אין כל אפשרות להחיל אישות, ועל כן מדובר בנישואין חדשים וכתובתה מנה בלבד.