דילוג לתוכן העיקרי

כתובות | דף קה | הנוטל שכר לדון

בפרק האחרון של מסכת כתובות מתוארות תקנות מתורתם של דייני ירושלים. הסוגיה הראשונה בפרק עוסקת בדייני ירושלים מצד עצמם, ומתוך כך מרחיבה ומפרטת את ההיבטים ההלכתיים והערכיים הקיימים באיסור ליטול שוחד. בתוך כך עוסקת הגמרא גם בעצם האיסור על הדיינים ליטול שכר, ועל כך נרחיב את דברינו בעיון זה.

במשנה במסכת בכורות (כט ע"א) שנינו:

"הנוטל שכרו לדון – דיניו בטילים".

הגמרא בסוגייתנו מסייגת הלכה זו וקובעת שאם הדיין נוטל שכר בטלה, ומדובר בבטלה מוכחת, דהיינו שהוא נאלץ להפסיק ממלאכתו הקבועה ולדון את מי שבאו לפניו – הדבר מותר. לאור עיקרון זה, המחייב לשלם לדיין את שכר בטלתו, חידשו התוספות (ד"ה גוזרי) שדיין שאין לו פרנסה אחרת, והוא דן במשך כל היום, רשאי להתפרנס כאילו היה עוסק במלאכה:

"ורבי מפרש דהכא לאו בתורת שכר היו נוטלין, אלא הכא כל שעה היו יושבין בדין, ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס, והיה מוטל על הצבור לפרנסן, אבל קרנא (=שהגמרא מתלבטת כיצד הרשה לעצמו ליטול שכר עבור דין) אקראי בעלמא היה יושב, ולא היה לו ליטול".

ואומנם, הטור והשולחן ערוך (חושן משפט ט, ג) כתבו שהמנהג הרווח בכל ישראל הוא שיש קופה ציבורית שממנה מתפרנסים הדיינים. הראשונים מדגישים שראוי לערוך את המגבית לאותה קופה ואת התשלום לדיינים בזמנים קבועים ובלתי תלויים, כדי שמועד תשלום השכר לא ישפיע על שיקול דעתם. כמו כן, הרמב"ם (הלכות סנהדרין כג, ג) והשולחן ערוך (חושן משפט ט, ד) מזהירים שהדיינים יקפידו ליטול את המגיע להם בלבד, ויימנעו מבניית מערכת של משרות מיותרות למקורביהם על חשבון הקופה הציבורית:

"כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע".

והנה, יש לדון מה טעמו של האיסור לקבל שכר עבור הדין. כאמור, סוגייתנו עוסקת באיסור לקחת שוחד, ואפשר היה לפרש שנטילת שכר עבור הדין הרי היא סניף באיסור שוחד. אפשר שכך הבין רבנו תם (בתוספות הנ"ל), שהסביר באופן שונה את היתרם של דייני ירושלים ליטול שכר:

"אומר ר"ת משום דלא אסור אלא מבעלי דינים, אבל הכא משל צבור".

על פי הפירוש הקודם שהזכרנו בשם התוספות, ההיתר ליטול שכר הוא מדין שכר בטלה. מדברי רבנו תם נראה שאף כשלא מדובר בשכר בטלה, אם בפועל השכר נגבה מן הקופה הציבורית, אין בכך איסור, ונראה שהואיל ואין תשלום ישיר מבעלי הדין לדיין, הרי שאין כאן כל חשש לשוחד ולהטיית דין, וממילא הדבר מותר.

לכאורה יש להקשות על הבנה זו מן ההלכה המתחדשת בסוגייתנו, שלפיה אף אם בעלי הדין משלמים לדיין בשווה – הדבר אסור. לכאורה, אם שני הצדדים שילמו סכומים זהים, הדיין איננו משוחד לטובת אחד מהם, ומדוע יש פסול בדבר?

ואומנם, אם נעיין בסוגיה בבכורות נמצא טעם שונה לחלוטין לאיסור ליטול שכר עבור הדין:

"הנוטל שכרו לדון – דיניו בטילים. מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' א-לוהי' – מה אני בחנם אף אתם בחנם".

הדיין הפוסק דין איננו רק פקיד ממשלתי המעניק "שירות לקוחות", אלא הוא המייצג את דבר ה' בעולם, בבחינת "א-לוהים ניצב בעדת א-ל". בית הדין הוא מקום השראת השכינה, וממנו יוצא דבר ה' זו הלכה לכל דורש בכל סכסוך ממוני. על כן, כדרך שמשה רבנו קיבל את התורה מפי הגבורה בחינם, כך על מעתיקי השמועה ומעבירי המסורה לבצע את מלאכתם בחינם. ואומנם, הרמב"ן בקידושין (נח ע"ב) מסביר שדיין הנוטל שכר איננו מן הפסולים מדאורייתא או מדרבנן, ומדובר בהלכה שונה לחלוטין:

"אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו, משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, ואע"פ שנטל משניהם".

הרמב"ן מדגיש את קושייתנו לעיל: כאשר שני בעלי הדין משלמים, אין לחשוש להטיית הדין, ועל כן יש לבאר באופן אחר את האיסור ליטול שכר ולבססו על החובה ללמד את התורה בחינם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)