דילוג לתוכן העיקרי

פסחים | דף יד | כתותי מכתת שיעורא

 

המשנה בסוגייתנו עוסקת בדרך שבה יש לנהוג בשריפת תרומה שהיא חמץ בערב פסח.

הבסיס לדיון בנושא מופיע בפסוק האמור בנוגע לתרומה: "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" (במדבר פרק יח), מפסוק זה נלמדים שני דינים השייכים לענייננו:

1. יש לשמור על התרומה מלהיטמא

2. יש איסור לטמא אותה בידיים.

בסוגייתנו מופיעה דעת רבי מאיר, הסבור שמותר לשרוף תרומה טהורה של חמץ ביחד עם תרומה טמאה בערב פסח:

"אמר רבי מאיר: מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח".


כלומר, משום שהתרומה תהיה אסורה בשעה השביעית ותאבד אף כשהיא טהורה, אין איסור לשורפה ביחד עם תרומה טמאה (ולמעשה לטמאה).

שאלה מתבקשת העולה נוכח דברים אלו היא מדוע נטמאת התרומה הטהורה מהתרומה הטמאה? כלומר, כידוע דבר העומד להישרף – 'כתותי מכתת שיעורא' (והוא נחשב כאילו כבר אין בו 'שיעור' עוד לפני שנשרף). מכיוון שאוכל נטמא רק בשיעור של ביצה, לא מובן מדוע התרומה נטמאת הרי לכאורה אין בתרומה הטמאה שיעור כלל!

רבי ישראל ליפשיץ, בפירושו תפארת ישראל, כתב שהכלל 'כתותי מכתת שיעורא' מגדיר דבר שלם, כדבר שאינו שלם. לדוגמא: שופר נדרש להיות שלם ואם הוא לא עומד בכלל זה אז אין הוא כשר. על כן, כפי שמובא בסוגיות אחרות, שופר נכנס לגדר של 'כתותי מכתת שיעורי'. מנגד, ביחס לשיעור ביצה גם אם האוכל אינו שלם אלא מפורר עדיין הוא נחשב מבחינה הלכתית כאוכל בעל שיעור ביצה ולכן מטמא.

יתכן להציע הסבר נוסף: האמור ביחס לשיעור ביצה הוא תלוי מציאות ולא תלוי דין. הגדרת שיעור 'ביצה' היא הגדרה של שיעור אכילת אדם בפועל, על כן גם אם שיעור זה עומד להישרף, מכל מקום מכיוון שניתן לאוכלו בפועל, הוא מטמא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)