דילוג לתוכן העיקרי

בראשית | כותנות עור ועלה תאנה

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בשבת בראשית תשנ"ז, וסיכומה לא עבר את ביקורת הרב

 

"ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגֹרֹת"    (בראשית ג', ')

"ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבִּשם"  (ג', כ"א)

על היחס בין שני הפסוקים הללו כותב רבנו בחיי:

"עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור, יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד, כי היה כבודם לבלימה אם יעמדו באותן חגורות שעשו להם לכסות בשר ערוה בלבד"

לדברי רבנו בחיי, עלה התאנה וכותנות העור נבדלים זה מזה הבדל מהותי: עלה התאנה נועד "לכסות בשר ערוה בלבד", בעוד שכותנות העור הן בגדים מכובדים יותר.

ואמנם, כפילות דומה אנו מוצאים בבגדי הכהונה:

"ולבני אהרן תעשה כֻתֳנֹת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת"   (שמות כ"ח, מ')

"ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו"  (שם, מ"ב)

יש בגדים שהם לכבוד ולתפארת, ויש בגדים שאינם אלא לכסות בשר ערווה.

בפסוק הבא נאמר לגבי בגדי הכהונה:

"והיו על אהרן ועל בניו בבֹאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש ולא ישאו עון ומתו"

לאילו בגדים מתייחס פסוק זה? רש"י מסביר שמדובר בכל הבגדים, והפסוק מלמד שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה. אולם, הגמרא בזבחים יז: לומדת את האיסור לעבוד מחוסר בגדים מפסוק אחר:

"'וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהנה לחקת עולם' (שמות כ"ט, ט') - בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם"

תוספות בסנהדרין פג: (ד"ה אין) מקשים: מדוע יש צורך בדרשה "אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם", והלוא בפסוק "והיו על אהרן ועל בניו... ולא ישאו עון ומתו" כתוב בפירוש שאין לעבוד מחוסרי בגדים?! מסיבה זו מפרשים תוס' את הפסוק באופן שונה מרש"י. לדעתם, פסוק מ"ג מתייחס למכנסיים בלבד - ואילו הדרשה במסכת זבחים מתייחסת לשאר הבגדים.

בהמשך מביאים תוספות דעה, שההבדל בין מכנסיים לשאר בגדים אינו רק מבחינת הפסוק שממנו נלמד האיסור אלא יש ביניהם הבדל להלכה: על חסרון שאר בגדים חייב הכהן מיתה רק בעבודה, ואילו על חסרון מכנסיים חייב הכהן מיתה בעצם הכניסה למקדש, גם אם לא עבד, כפשט הכתוב "בבאם אל אהל מועד". תוספות אמנם דוחים שיטה זו, אך ברור שזהו פשטן של מקראות.

לפי האפשרות שמעלה תוס', קיים הבדל מהותי בין מכנסיים לשאר בגדים. מכנסיים הם צורך מינימלי של כיסוי בשר ערווה; אין הם לבוש המעניק לאדם כבוד ותפארת, אלא בגד בסיסי בלבד. לפיכך חייבים מיתה על עצם הכניסה למקדש ללא מכנסיים - ללא כיסוי בשר הערווה. לעומת זאת, שאר בגדים משמשים לא רק לצניעות בעלמא, אלא הם גם מרוממים ומכבדים את האדם הלובש אותם ונותנים לו תפארת והדר. רמה גבוהה כזו היא הכרחית לעבודה במקדש, אך לא לכניסה אליו כשלעצמה.

כעת, נחזור לפרשת אדם וחוה:

"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירֻמִם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת"   (ג', ז')

"אף הסומא יודע כשהוא ערום, אלא מהו 'וידעו כי עירמם הם' - מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה"  (רש"י שם)

הרגש הבולט בהתנהגותם של אדם וחוה לאחר החטא הוא הבושה. הם התביישו בכך שהפרו את הצו היחיד שניתן להם. לדברי רש"י, עלה התאנה נתפר ככיסוי לערווה מתוך אותה תחושה עמוקה של בושה. ואכן, הפסוק הבא מתאר תגובה נוספת של בושה:

"ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' א-להים בתוך עץ הגן"

כלום סברו האדם ואשתו שיוכלו להתחבא מפני הקב"ה?! אין ספק שהניסיון 'להתחבא' אינו אלא ביטוי נוסף לרגשות הבושה העמוקים שהציפו את אדם וחוה בעקבות חטאם.

נדמה, שתחושת בושה בעקבות חטא היא רעיון חשוב ביהדות. רבות מתפילות הימים הנוראים סובבות על הציר הבא לידי ביטוי במילים "א-להי בֹּשתי ונכלמתי להרים א-להי פני אליך כי עונתינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים"; "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה"; ועוד. בולט לעין שהבושה מביאה את האדם לתקן את דרכיו, ומהווה תמריץ לחזרה בתשובה.

אלא שיש להדגיש: הבושה יכולה להביא לידי יראת חטא - אך אינה יראת חטא בעצמה. לחזרה בתשובה אין די בבושה, בעלה תאנה, כיוון שלשם חזרה בתשובה דרושה גם תחושה של אשמה וסלידה מהחטא. כדי לשוב אל הקב"ה צריך האדם להרגיש עד כמה פשע בעצמו ומה גדול הנתק שנוצר בינו לקב"ה, ואז להחליט להפוך לאדם חדש. הבושה היא תחושה של אי-נוחות, אך אינה מביאה את האדם בהכרח להכרה שאין הוא יכול להישאר במצבו הנוכחי ושעליו לשנות את עורו ולהפוך לאדם אחר!

לפי דברים אלו, ניתן להבין רובד נוסף בחטאם של אדם וחוה. אדם וחוה תפרו להם עלה תאנה בלבד: הם בושו בחטאם, אך לא עמדו על משמעותו העמוקה ולא הבינו שעליהם לחזור בתשובה ולהשתנות; הם עשו להם חגורות לכסות את ערוותם, אך לא הכינו להם בגדים חדשים. בהלבשתם ("וילבִּשם"!) בכותנות עור העלה הקב"ה את אדם וחוה מדרגה: הלבוש העניק לאדם וחוה כבוד והדר, שינה אותם והפכם לאנשים חדשים - "בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם".

אמנם יש לזכור שהאדם הוא נזר הבריאה, ומובן שכבר מראשית בריאתו עיטרו הקב"ה כבוד והדר – "כבוד והדר תעטרהו ותחסרהו מעט מא-להים" – אלא שלא הרי הכבוד וההדר שקודם החטא כהרי אלו שלאחריו.

לאדם הקמאי, הבראשיתי, היו כבוד והדר טבעיים. הוא היה המושל הטבעי בבריאה כולה, ולא היה לו כל צורך להתמודד איתה. כיוצא בדבר גם ביחס לעבודת ה': בדמותו הקמאית הייתה עבודת ה' דבר טבעי עבור האדם, ולא הצריכה התמודדויות ומאבקים. אולם, החטא שינה את התמונה לחלוטין. האדם איבד את כבודו העצמי הטבעי, ואף היחס בינו ובין הטבע - שבו השתמש בניגוד למצוות ה' - השתנה. שוב לא משל האדם בבריאה באופן טבעי, ומעתה יהיה עליו להתמודד עם סביבתו באופן תדיר. שוב לא תהיה עבודת ה' כה טבעית ומובנת מאליה, כיוון שמרגע החטא צריך האדם למשול בעצמו שלא יחזור ויחטא.

לכן, כדי שיוכלו לשוב ולתפקד כבני אדם במצבם החדש, נתן הקב"ה לאדם ולאשתו כותנות עור. המדרש מביא מספר שיטות לגבי החומר ממנו היו עשויות אותן כותנות, וראב"ע מצטט דעה שהאדם נברא בשר ועצמות בלבד, ורק עתה הוסיף לו הקב"ה עור. לפי דעה זו, כותנות העור היו בריאה חדשה ממש.

אך גם אם לא נקבל עמדות קיצוניות אלו, עדיין ברור שכותנות העור הן שינוי משמעותי ביותר עבור האדם, שהרי לבעלי החיים בטבע אין בגדים. הווה אומר: הקב"ה העניק לאדם וחוה דבר מה לא-טבעי. עד עתה חי האדם בגן עדן בהרמוניה עם הטבע ועבד את קונו מתוך שלוות נפש; כעת, לאחר החטא, יוצא האדם מגן עדן לדרך חדשה: דרך של התמודדות מתמדת עם הטבע מחד, ושל עבודת ה' הכרוכה במאמץ ובמאבק פנימי בלתי-פוסק מאידך. האדם הקמאי הטבעי, שעבד את קונו מתוך שלוות נפש ומתוך השתלבות בטבע, מתחלף עתה באדם ההיסטורי והתרבותי - אדם שונה לחלוטין הן מבחינת מעמדו העצמי הן מבחינת יחסו לטבע.

לפני צאתו לדרך ארוכה וחדשה זו מצייד הקב"ה את האדם בכותנות עור, המעטרות אותו כבוד והדר חדשים והופכות אותו לאיש אחר.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)