גיטין | דף כ ע"א | היו מוחזקים בטבלה שהיא שלה

מקורות

1. דף כ. "אמר רב חסדא... כשר", משנה דף כב:,
משנה ב"ב דף קסז. עד "שכר", גמרא שם דף קסח. "והבעל... לשהייה".

2. דף כ: "בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלה... בחותמיו", תוד"ה אישה.

3. רמב"ן דף כ. ד"ה דילמא, ספר הישר לרבנו תם סימן קלט "וצריך שיהא... לאשתו".

4. תוספות דף כב: ד"ה והא "ואם תאמר ואכתי... דשלה היא".

5. רשב"א חולין דף יב ד"ה מאן תנא "ורבנו הרב זה לשונו...".

שאלות הכנה

1. למה הבעל צריך לרכוש את הגט?

2. מהי הסתירה בין הסוגיה בדף כ. לבין סוגייתנו?

3. מה טעמם של הנקדנים הדורשים שהבעל ירכוש את הקולמוס של הסופר?

4. האם יש צורך בשליחות הבעל לכתיבת הגט לפי תוספות? האם יש צורך כזה לפי הרשב"א בחולין?

פתיחה

"בעי רמי בר חמא: היו מוחזקין בטבלה שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו? מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה, או דלמא (אישה) לא ידעה לאקנויי?".

עיון בסוגיה זו ובהקשרה יגלה שרמי בר חמא אינו מסתפק בנוגע למעשה הנתינה של הגט מן הבעל לאשתו. אם אנו מוצאים את הגט ביד האישה ברור לנו שבעלה (לשעבר) נתנו לה, למרות שיש חזקה כי הטבלה עצמה היא שלה. רק בעבד, שיכול ללכת אל האישה מעצמו (כדין גודרות), יש ספק בנוגע לנתינה, כפי שמוכח בסוגיה הקודמת. אולם כאן, הספק הוא לגבי בעלות הבעל על הגט לפני הנתינה: האם האישה ידעה להקנות את הטבלה לבעלה, או שמא לא ידעה זאת והגירושין לא חלו מכיוון שהגט לא היה בבעלות הבעל?

1. ונתן בידה

מתוך סוגיה זו אפשר להוכיח שאם גוף הגט הוא בבעלות האישה בשעת מסירתו לידה הגט פסול. על פי דברי רש"י בסוגיה נראה כי פסול זה בגט שבבעלות האישה, נובע מחיסרון בנתינת הגט. שכן רש"י פירש: "ולא גירשה אלא בשלה, ואנן בעינן ונתן". אולם, הסבר זה איננו פשוט, שהרי לפי שיטת בעל קצות החושן אין דין הקנאה בנתינת הגט, וזו לשונו (סימן ר' ס"ק ה):

"והא דאמרינן גבי גט חצרה וגטה באין כאחד, נראה דגט שאני. דגט אישה ודעבד לא בעי זכייה שיזכה דרך זכייה, כיוון דאישה ועבד בעל כורחם, ואין זכייה בעל כורחו, אלא ודאי דגבי אישה לא בעי רק 'ונתן בידה', וכן בעבד, וליכא תורת זכייה והקנאה בעל כורחו. ומהאי טעמא נמי נראה בהא דקיימא לן כתבו על איסורי הנאה כשר, ואף על גב דליכא תורת זכייה כלל באיסורי הנאה, וכמו שכתב הרשב"א בתשובה (סימן תרב) עיין שם".

אמנם רבנו חיים הלוי סולובייצ'יק זצ"ל חלק עליו וטען שנתינת הגט דורשת הקנאה [כמו שמשמע מסוגית חצר בפרק שנים אוחזין (ב"מ דף י:)]. והנה בעניין טבלה שהיא שלה, ברור שלפי רבנו חיים, הסובר שהבעל צריך להקנות את הגט לאשתו, אי אפשר לקיים ונתן בידה אלא אם הבעל קנה את הטבלה מהאישה לפני שנתנו לה. ברם, לשיטת הקצות שאין צורך בהקנאה, מדוע אי אפשר לקיים את פעולת נתינת הגט בטבלה של האישה?

לכאורה צריך לומר שאף על פי שדי בנתינה בעלמא, מכל מקום בעלות האישה על הקלף מהווה פגם בנתינת הבעל, הואיל ואינו נותן לה דבר פרט למה שהוא כבר שלה ממילא, ולכן אין זו נתינה אלא החזרה. כעין זה מצאנו לעיל:

"בעא מיניה רבא מרב נחמן: כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה 'התקבלי גטך והתקבלי כתובתך' מהו? אמר ליה: נתקבלה גטה ונתקבלה כתובתה".

עולה אפוא, כי יש סברא לפסול את נתינת הגט כאשר בנתינה זו הבעל גם פורע את חובו לאישה, משום שפירעון חוב אינו בגדר נתינה (ועיין ברשב"א שפסול זה שייך אף למסקנת הסוגיה). וכך גם יש לומר בענייננו - נתינת טבלה השייכת לאישה אינה נחשבת נתינה.

2. וכתב

לפי מסקנת הסוגיה אישה יודעת להקנות גט לבעלה, ולכן הגט כשר. כך הוכיח רב אשי מהמשנה לקמן (דף כב:): "אלא אמר רב אשי מהכא: אישה כותבת את גטה". אולם במבט ראשון סוגייתנו סותרת את דברי הגמרא לעיל:

"אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גטי דעלמא. אמר ליה רבא: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב 'וכתב' והכא איהי קא כתבה ליה - ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן?" (דף כ.).

המנהג שהאישה עצמה כותבת את גטה הוא על פי אותה משנה הקובעת שהאישה כותבת את גטה, והסוגיה לעיל סוברת שגט שנכתב על ידי האישה כשר משום שבמקרה הזה רבנן מקנים את הגט לבעלה. אם כן כיצד ניתן להוכיח ממשנה זו שהאישה יודעת להקנות את גטה לבעלה בעצמה? זאת ועוד: אם אמנם רבנן מקנים את הגט מהאישה לבעלה למטרת גירושין, מהו הספק בסוגייתנו בעניין טבלה שמוחזקת בבעלות האישה? - אפילו אם אין האישה מקנה את הטבלה לבעלה, הגט כשר משום שאקנויי אקנו רבנן!

וראה בתוספות שדנו בשאלות אלו וכתבו:

"אף על גב דאמרינן לעיל דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה, מכל מקום טבלה דידה לא מקנו ליה. ואם תאמר: וכי לא ידע מתניתין [דכותבת] דפשיט מינה בסמוך דהאישה כותבת את גטה? ויש לומר דמצי לדחויי, דכותבת על קלף דבעל, אלא שנותנת שכר הכתיבה. ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דאיירי בקלף שלה".

לפי תוספות תקנת חז"ל להקנות את הגט לבעלה אינה אלא בנוגע לשכר הסופר, אבל רבנן אינם מקנים את הקלף עצמו לבעל. לכן במוחזקים בטבלה שהיא שלה הגט יהיה פסול אם האישה לא תקנה את הטבלה לבעלה. ואשר למשנה "האישה כותבת את גטה" - כוונת הגמרא האומרת לעיל כי "אקנויי אקנו ליה רבנן" היא רק לשכר הסופר, אך לא לגט עצמו. רב אשי בסוגייתנו הבין, בניגוד לגמרא לעיל, שמשנה זו עוסקת גם בגוף הגט עצמו, ולכן הוכיח ממנה שהאישה עצמה יודעת להקנות. בדרך זו הלכו עוד כמה ראשונים.

בהסבר חילוק זה אפשר לומר שחז"ל הסכימו רק לייחס תשלום משכורת הסופר לבעל במקום לאשתו מכיוון שהכסף ממילא אינו נשאר ברשות אישה, אבל הם לא היו מוכנים להפקיע את קניינה בגוף הקלף עצמו. אבל לאחר עיון בסוגיה לעיל ייתכן שמדובר בהבדל מהותי יותר. ועיין בחדושי הרמב"ן וזו לשונו:

"ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכול משל סופר, ובכך הגט כשר ואין בו בית מיחוש, שהכול הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט, בין קלף בין דיו בין טורחו ועמלו. ואקנויי אקניוה רבנן לבעל, ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכול לבעל".

משמע שלפי הנקדנים הסופר צריך להקנות לבעל את הדיו והקסת והקולמוס והנייר.

וזה לשון תרומת הדשן (בסדר הגט שלו):

"ויהיה לבעל קלף ודיו וקולמוס משלו. ואם הם של סופר צריך הסופר שייתנם לו במתנה גמורה לבעל קודם שיכתוב".

ברור שהנייר צריך להיות של הבעל כדי לתתו לאשתו, ואולי הוא הדין גם בנוגע לדיו, שהרי הגט מורכב מנייר ומדיו ואת שניהם חייב הבעל לתת לאשתו. אבל מדוע חייב הבעל לקנות את הקולמוס? האם בהעדר בעלות על הקולמוס חסר משהו בנתינת הגט?

המוכרח משיטה זו הוא שלא בנתינת הגט עסקינן כי אם בכתיבתו. מעשה הכתיבה של הגט צריך להתייחס לבעל, ולכן צריכים להיות בבעלותו לא רק החומרים שיינתנו אלא אף כל החומרים הנדרשים עבור הכתיבה. וכך מוכרחים אנו לפרש את דברי בעל תרומת הדשן הואיל והקפיד על קניין הקולמוס לפני כתיבת הגט ולא הסתפק בקניין לפני הנתינה.

הבנה זו מביאה אותנו לכאורה לפתח שאלת שליחות בכתיבת הגט, הנידונה לקמן בתוספות (דף כב: ד"ה והא). למסקנה יש בתוספות שתי דעות ביחס לשאלה האם הבעל חייב לכתוב את הגט: לפי השיטה המרכזית בתוספות (והמקובלת בראשונים) אין כתיבת הגט מוטלת על הבעל, והצורך בציווי הבעל אינו אלא כדי שכתיבת הסופר תהיה לשמה. וכך לכאורה מוכח מתוך פשט הסוגיה שם, שפסול חירש שוטה וקטן לכתיבת הגט הוא רק משום חיסרון בלשמה, אף על פי שאינם בני שליחות. אבל לפי פירוש הר"י (שם), שהדיון בגמרא הוא אליבא דרבי מאיר הסובר שהמילה "וכתב" מתייחסת לחתימת העדים, ייתכן שלפי רבי אלעזר, המפרש "וכתב" כפשוטו, הבעל (או שלוחו) צריך שלוחו - לכתוב את הגט. וזו לשונו:

"ועוד אומר רבנו יצחק, דמצינן למימר דסוגיה זו אליבא דר' מאיר, וסלקא דעתך דלר' מאיר נמי בעינן כתיבה לשמה מדרבנן, דגזרינן כתיבה אטו חתימה, ומוקי לה רב הונא בגדול עומד על גביו... וברייתא דקתני עובד כוכבים פסול רבי אלעזר היא. ונקט עובד כוכבים לרבותא, דאף על פי שהוא בן דעת יותר, והוא הדין דחירש שוטה וקטן דפסולין אי בעינן שליחות. ואי לא בעינן שליחות נקט עובד כוכבים דפסול בכל עניין, דאילו חרש שוטה וקטן כשרים בגדול עומד על גביו".

אם נקבל שיטה זו, שהבעל או שלוחו חייבים לכתוב את הגט, יש הבדל ברור בין הסוגיה בדף כ. לבין סוגייתנו: הסוגיה בדף כ. עוסקת בכתיבת הגט, בעוד שסוגייתנו דנה בנתינתו. וכך מדויק מלשון הסוגיה שם: "אילימא משום דכתיב 'וכתב' והכא איהי קא כתבה ליה" - משמע שהדיון הוא בעניין כתיבת הגט. עוד נראה, שאפילו אם נאמץ את השיטה הרווחת בין הראשונים, שאין הבעל עצמו חייב לכתוב את הגט, מכל מקום נוכל לפרש שהסוגיה בדף כ. עוסקת בכתיבת הגט, שכן ייתכן שיש הבדל בין סופר שכותב גט עבור הבעל לבין אישה הכותבת את גטה: אם אנו סוברים כי הבעל אינו חייב בדרך כלל לכתוב את הגט, ברור כי גט שנכתב על ידי סופר יהיה כשר גם אם הבעל לא מינה את הסופר לשליחו. אולם כתיבת האישה או שלוחה, לעומת זאת, אפשר שהיא פוסלת בכל מקרה, וכלשון הגמרא שם "והכא איהי קא כתבה ליה". (ועיין היטב בלשון הרמב"ן שם.)

לפי הנ"ל אפשר לומר שהתקנה להקנות את שכר הסופר לבעל נועדה לפתור רק את בעיית כתיבת הגט: אחרי שהונהג שהאישה עצמה כותבת את גטה כדי שלא תיעגנה בנות ישראל (עיין ב"ב דף קסח.), הקנו חז"ל את דמי הסופר לבעל כדי לייחס את כתיבת הסופר לבעל (במקום לאשתו). אבל חז"ל לא עסקו כלל בבעיית נתינת הגט, שהיא עיקר מעשה הגירושין, ולכן הכשר גט הכתוב על קלף האישה תלוי בהקנאת האישה עצמה.

3. ספר כריתות

אולם יש מקום לחייב את הבעל לשלם את שכר הסופר אפילו לפי השיטות הסוברות שאין הבעל חייב במעשה כתיבת הגט, שהרי גם שיטות אלה מסכימות שציווי הבעל דרוש כדי להחיל דין לשמה על הגט. אמנם, הקשר בין חיוב הבעל לשלם שכר הסופר לבין הצורך בציוויו תלוי בהבנת צורך זה: ניתן להבין שציווי הבעל אינו אלא כדי שהאישה תיחשב כ"עומדת לגירושין". אם הבעל אינו מתכוון לגרש את אשתו, כוונת הסופר לכתוב גט לשם גירושיה של האישה אינה מעלה ואינה מורידה, הואיל וסתם אישה אינה עומדת לגירושין (זבחים דף ב:). לפי הסבר זה ציווי הבעל אינו אלא גילוי דעת, הגורם לכך שהאישה תיחשב כרגע כעומדת לגירושין, ואין לזה קשר לדין לשמה, השייך כל כולו לסופר הכותב את הגט.

לפי הסבר זה, אם הבעל מצווה לסופר מסוים ומגלה שבדעתו לגרש את אשתו, יכול כל סופר בעולם לכתוב את הגט לשמה, הואיל והאישה עומדת לגירושין. וכך באמת משמע מהרמב"ן בספר הזכות, וזה לשונו:

"ומשני: 'זבחים בסתמא לשמן קאי, אישה בסתמא לגירושין קיימא?!' - בתמיה. דשמעת מיניה דאי קיימא לגירושין טופסי גטין כשרין אף על פי שלא עשאו בעל לסופר שליח".

אבל שיטה זו מחודשת מאוד.

מאידך, מהרמב"ן בחידושיו (דף כד.) משמע שהבעל הוא מקור הלשמה, ולא הסופר. באחד מהשיעורים הקודמים (שיעור מס' 9) הסברנו שלפי הרמב"ן ישנם שני דיני לשמה: יש לשמה של הסופר, העוסק במעשה הכתיבה, והוא נלמד מ"וכתב לה - לשמה". ויש עוד דין לשמה, המחייב כריתות לשמה, התלוי בבעל, שהוא מקור הכריתות - בלי ציווי הבעל הסופר יכול לבצע מעשה כתיבה לשמה, אך אין זה גט לשם כריתות. לפי שיטה זו, למרות שהבעל אינו חייב לעשות את מעשה הכתיבה, מכל מקום הוא צריך להיות הרוח החיה העומדת מאחורי כתיבת הגט: דין כריתות לשמה נובע מכך שגט הוא ספר שתוכנו הוא ביטוי ל"דעת המגרש" של הבעל; אם הבעל אינו מדבר מתוך הכתב ואינו מביע את רצונו לגרש את אשתו, הגט האילם הזה הוא גט פסול משום שחסר בו הביטוי הנ"ל לדעת הבעל.

לאור הבנה זו הבעל חייב ליזום כתיבת הגט אפילו אם אינו צריך לעשות את מעשה הכתיבה. לכן הדרישה שהבעל ישלם את דמי הסופר היא סבירה אפילו אם הסופר אינו כותב בשליחותו. לכן, חז"ל תיקנו להקנות את דמי הסופר לבעל, כדי שהתשלום יבוא מצדו. אולם אין לזה שום קשר להפקעת בעלות האישה בגוף הגט כדי לקיים בו דין נתינה, וכנ"ל.

דרך זו מובילה אותנו לשיטה נוספת בנוגע לצורך בשליחות בכתיבת הגט. עד כה ראינו שתי שיטות: לפי שיטה אחת הבעל חייב לכתוב את הגט, ולכן כתיבת הסופר כשרה רק מדין שליחות. השיטה השנייה סוברת שאין כתיבת הגט זקוקה למעשה הבעל, ואין שום חלות שליחות בנוגע לכתיבת הגט. ברם, לפי הנ"ל יש מקום לחלק בין מעשה הכתיבה, כלומר יצירת צורת האותיות, שלגביה אכן אין חובה שהבעל יעשה אותה, לבין כתיבת התוכן הפנימי של הגט, שהוא ספר כריתות, שאת זאת חייב הבעל לעשות בעצמו.

עיקר ההוכחה שאין דין שליחות בגט היא מהגמרא לקמן (דף כב:) שחירש שוטה וקטן כשרים לכתוב גט כאשר גדול עומד על גביהם. רוב הראשונים הבינו שהגדול רק מורה לקטן לכתוב את הגט לשמה. אך הרשב"א מביא פירוש חדש בסוגיה זו בחידושיו בחולין בשם רבו רבנו יונה (דף יב:), וזו לשונו:

"ורבנו הרב ז"ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה על גביו כוונת העושה ומדין שליחות. אבל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח, אף עמידת בן דעת על גביו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כוונה... אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת כתיבת שמו ושמה, ואף זה שעומד על גביו כשליח הממונה לכתוב ולכוון בכתיבתו. וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול עומד על גביו לרבנן דבעו כוונה בשחיטה, לפי שהכול תלוי בדעת השוחט, דאילו שחט בהמת חברו שלא מדעתו כשרה, ואף על פי שלא נתכוון לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי בדעת השוחט וכוונתו. מה שאין כן בגט, דאילו אחר שגירש את אשת חברו לא עשה ולא כלום, והלכך דעת [כותב] (שוחט) דווקא בעינן".

לפי פירוש זה הגדול העומד על גבי הקטן הוא המעניק לגט זה, את ה"לשמה" ומשמע שזה מדין שליחות.

אמנם יש לעמוד על שיטה זו: הרי משמע שבעינן דווקא כתיבת הבעל או שלוחו, ואם כן קשה: איך מועיל גדול העומד על גבי הקטן הכותב? הרי הקטן שאינו בר שליחות הוא שעושה את מעשה הכתיבה, ולא הגדול? הגדול יכול להיות שליח הבעל רק לגבי דין לשמה, אבל אין הוא יכול להיות שליח לעניין מעשה הכתיבה, הואיל והוא אינו עושה אותו! עולה אפוא משיטה זו כי דין כתיבת הבעל אינו בנוגע למעשה הכתיבה וליצירת צורת האותיות, ולגבי זה אין צורך בשליחות. רק משמעות הגט ותוכנו כספר כריתות זקוקים לבעל או לשלוחו. לכן הקטן, שאינו בר שליחות, יכול לבצע מעשה הכתיבה כל עוד גדול עומד על גביו ומעניק תוכן ומשמעות בשליחות הבעל לספר זה.

סיכום

מכל הנ"ל עולה שישנן שלוש שיטות בדין כתיבת הבעל. לפי שיטה אחת הבעל או שלוחו חייב בכתיבת הגט. מאידך, רוב הראשונים הסיקו מדין גדול עומד על גביו שאין הבעל צריך לכתוב את הגט. על בסיס דברי הרשב"א הצענו שיטת נוספת, שלפיה יצירת אותיות הגט אינה מוטלת על הבעל, אך הוא חייב להפיח באפיו של הגט רוח חיים, דהיינו ביטוי לדעת מגרש. את זה הוא עושה על ידי כוונת לשמה, לשם כריתות.

לשיעור הבא: