דילוג לתוכן העיקרי
גמרא בבא קמא -
שיעור 28

בבא קמא | דף כ ע"ב-כא ע"א | משלמת מה שנהנית

קובץ טקסט

"משלמת מה שנהנית" / הרב משה טרגין

כ-כא.

כהמשך להלכה, ששן פטורה ברשות הרבים, מוסיפה המשנה (יט:): "ואם נהנית, משלמת מה שנהנית". דין זה מלמדנו, שגם כאשר אין אדם מתחייב משום מזיק, ניתן לחייבו משום ההנאה שהפיק מנכסי חברו.

בעקבות דברי המשנה, מעלה רב חסדא (כ.) לדיון את חיובו של הנהנה מכך שדר בחצר חברו לשלם עבור הנאתו. הגמרא מסבירה, שבמקרה שהדייר נהנה (חסך תשלומי שכירות) ובעל החצר חסר (הפסיד תשלומי שכירות שהיה יכול לקבל מדייר אחר), ודאי שיתחייב הדייר לשלם. מאידך, במקרה שהשוכר לא נהנה (היה יכול לדור במקום אחר בחינם), ואילו בעל החצר לא חסר (החצר לא יועדה להשכרה), ודאי שהדייר פטור מלשלם. עם זאת, מסבירה הגמרא שיש להסתפק מהו הדין במקרה שזה נהנה וזה לא חסר. כיצד עלינו להבין את יסוד ספק זה?

יסוד הספק לכאורה ברור: האם חיוב הבעלים במשנה "לשלם מה שנהנית" נובע מעצם העובדה שהבהמה נהנתה ותו לא, או שמא צירוף העובדה שהבהמה נהנתה והעובדה שההנאה נבעה מנזק, היא הגורמת לחיוב? אם נבין כהבנה הראשונה, אזי יוכח מהמשנה ש"זה נהנה וזה לא חסר" חייב, אך אם נבין כהבנה השנייה, אזי דווקא במקרה של המשנה, ששם הבהמה הזיקה, חייב בעלי הבהמה, אף שהנזק כשלעצמו אינו יכול לחייב, אך במקרה של זה נהנה וזה לא חסר, לא יתחייב הנהנה לשלם.

מסקנת הגמרא הינה שבמקרה שזה נהנה וזה לא חסר, פטור הנהנה. מכך לכאורה ניתן להבין שהמחייב את הדר בחצר חברו הוא הנזק שגרם לבעלים, מכך שלא היה יכול להשכיר את החצר לאחר. כך כנראה הבין הרי"ף, אשר סבור שגם במקרה שזה לא נהנה וזה חסר, חייב הדר בחצר חברו, דהיינו שההנאה כשלעצמה אינה נדרשת ליצירת החיוב. תוספות (ד"ה זה אין) לעומת זאת סבורים, שגם במקרה זה יהיה הדר בחצר חברו פטור. ומכך עולה, שלשיטתם כל גורם בפני עצמו אינו יכול לחייב את הדר בחצר חברו, ורק שילוב שני הגורמים - ההנאה והפגיעה בחברו, יוצרים את החיוב.

את השילוב שבין ההנאה והחיסרון כמחייבים לשיטת התוספות, ייתכן להבין בשתי צורות:

1. ההנאה היא המחייבת את הנהנה, אלא שכדי שתהיה סיבה לחייבו על הנאתו, צריך הוא לגרום חיסרון לזולת.

2. החיסרון שגרם לחברו הוא המחייב, אלא שמאחר שהחיסרון עצמו אינו יכול להוות סיבת חיוב, או משום ששן ברשות הרבים פטורה (במקרה של המשנה) או מפני שלא גרם נזק בידיים (במקרה שדר בחצר חברו), נצרכת ההנאה כסיבה לחייב.

נראה ששתי הבנות אלו עומדות ביסוד מחלוקת ראשונים - במהלך דיון הגמרא, מבררת הגמרא, שבמקרה שבו גרם הדייר לכתליו של בעל הבית שבו דר להשחיר, חייב הוא לשלם, שכן מקרה זה נחשב לזה נהנה וזה חסר. ונחלקו הראשונים כמה חייב לשלם: לדעת הרמ"ה (מובא בנימוקי יוסף), חייב לשלם רק לפי הנזק שגרם לכתלים. לעומת זאת, לדעת התוספות (ד"ה ויהבי), על אף שגרם נזק קל בלבד, יתחייב לשלם על כל ההנאה שנהנה מכך שדר בבית.

לאור שתי ההבנות שהצענו, נראה כי יסוד המחלוקת ברור; אילו ההנאה היא המחייבת, והחיסרון נצרך רק כסיבה לחיוב, אזי ההנאה היא אשר תקבע את גודל החיוב במידה שישנו חיסרון כלשהו, וכדעת התוספות. מאידך, אם החיסרון הוא המחייב, וההנאה נצרכת רק כסיבה לחיוב, אזי החיסרון יקבע את גודל החיוב, וכדעת הרמ"ה.

שיטת התוספות באה לידי ביטוי בהקשר נוסף. הגמרא (כתובות ל:) דנה במקרה שאדם גזל אוכל של איסור ואכלו, שפטור הוא מטעם דקים ליה בדרבה מיניה. ודנה הגמרא מהו המקרה שבו מדובר, שהרי החיוב הממוני נוצר כבר בשעת הגזלה, קודם שעבר על איסור האכילה, ואם כן לכאורה אין טעם לפטור מחמת קים ליה. מסקנת הגמרא היא שמדובר במקרה שחברו גזל את האוכל והאכילו. ושואלת הגמרא, שבמה מדובר - אם במקרה שיכל להימנע מלבלוע, הרי שהחיוב הממוני חל בשעה שלעס את האוכל קודם שבלעו ועבר על איסור האכילה. ואילו אם מדובר במקרה שבו היה מוכרח לבלוע, מדוע היה מקום לחייבו, והרי בשעה שבלע את האוכל, לא היה האוכל שווה כלום, שכן בשעה זו כבר לא היה יכול להחזירו, ונמצא שהוא לא גרם שום הפסד לבעלי האוכל. ועונה הגמרא שמדובר במקרה שהיה יכול להחזיר את האוכל ע"י הדחק. ומסבירים התוספות שם (ד"ה לא צריכא), שאז חיוב הממון אינו נובע מהגזלה, שכן האוכל כבר אינו שווה לבעליו אלא מעט מאד, אלא החיוב הוא על ההנאה. ומחדשים התוספות, שאף אם כעת האוכל רק שווה פחות מפרוטה, מאחר שההנאה שנהנה שווה לערכו המקורי של האוכל, צריך לשלם כנגד כל ההנאה. גם כאן אנו רואים, שלשיטת התוספות בשעה שנגרם נזק ממוני קל, החיוב נמדד לפי ערך ההנאה ולא לפי ערך הנזק, וכשיטתם שבארנו לעיל.

נראה כי שתי ההבנות הנזכרות עומדות גם ביסוד מחלוקת האמוראים (כ.) לגבי אופן שומת "מה שנהנית"; לדעת רבה חייב הבעלים לשלם את שווי מה שאכלה הבהמה, ואילו לדעת רבא, חייב לשלם רק את שווי האוכל שחסך בעלי הבהמה לעצמו. ולכן, לדעת רבא, אם דרכו להאכילה אוכל זול, משלם רק את שווי מה שחסך. לפי שתי ההבנות שבארנו, נראה פשוט להסביר, כי לדעת רבה, המחייב בתשלומים הוא הנזק, ולכן משלם לפי מה שאכלה, ואילו לדעת רבא המחייב הוא ההנאה הנובעת מכך שחסך לעצמו את האכלת הבהמה, ולכן משלם רק את מה שחסך.

מקורות ושאלות לשיעור הבא - תחילתו בפשיעה וסופו באונס

מקורות

1. בבא מציעא מב. "ההוא גברא... והלכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב".

2. בבא מציעא לו: "איתמר... הכא".

3. בבא מציעא פח. במשנה; תוספות ד"ה וכמה; רמב"ן שם.

4. בבא קמא נב. "אבעיא להו... שמע מינה"; תוספות ד"ה ושכיחי; בעל המאור (כב: בדפי הרי"ף).

5. בבא קמא כא: במשנה; גמרא (כב.) עד "חצי נזק; תוספות כב. ד"ה דאפיך ו-כא: ד"ה הא; תוספות רבנו פרץ שם; רשב"א שם.

שאלות

1. כיצד ניתן להבין את יסוד מחלוקת אביי ורבא?

2. מדוע לדעת הרמב"ן נצרכת פשיעה גדולה כדי לחייב משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס?

3. מדוע ש"תחילתו בפשיעה" לא יהיה שייך בבור?

4. מדוע ש"תחילתו בפשיעה" לא יהיה שייך כאשר החפץ שפשע לגביו לא ניזוק?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)