דילוג לתוכן העיקרי

בלק | ברכה ובגידה בערבות מואב

קובץ טקסט

להאזנה

א. מיקומה המפתיע של הפרשה

בסוף השנה הארבעים למסעם במדבר, בני ישראל מגיעים סוף סוף אל התחנה האחרונה. הפסוק האחרון של פרשת חוקת מיידע אותנו כי בני ישראל חנו בערבות מואב, בעבר הירדן מול יריחו (במדבר כ"א, ל"ה).
אולם, הנדודים אמנם הסתיימו והבמה הוכנה לקראת הכניסה לארץ, אך רבות עוד יקרה לפני חציית הירדן. אירועים מהותיים רבים עתידים להתרחש בערבות מואב: העם יחטא עם בנות מואב, פנחס יעלה לגדולה (שם כ"ה, א'-י"ח), יערך מפקד של העם כהכנה לכיבוש וחלוקת הארץ (שם כ"ו, א' – כ"ז, י"א), ויהושע יתמנה למנהיג (שם כ"ז, י"ב-כ"ג). למעשה, ערבות מואב הם הרקע הפיזי לשאר התורה - סביבתם של המאורעות השונים המהווים את שאר ספר במדבר וההקשר של דבריו האחרונים של משה (ספר דברים). זוהי נקודת המוצא לשלב האחרון של התורה, סף כניסתם הממשמשת ובאה של העם אל ארץ ישראל.
עם זאת, מיד לאחר הגעתם של בני ישראל אל ערבות מואב, התורה לכאורה סוטה מן הנושא. לפני שהיא ממשיכה את סיפורם של בני ישראל, הסאגה של משה והמאורעות בערבות מואב, התורה בוחרת ללמד אותנו את הסיפור של בלק ובלעם, ניסיונם של מואב ומדין לקלל את בני ישראל (שם כ"ב, א' - כ"ד, כ"ה). הדיאלוג בין בלעם ואתונו משעשע, הפסקאות המתארות את תסכולו הברור של בלק מהנות, והתגובה של האוכלוסייה המקומית לפלישה הישראלית אינפורמטיבית. אולם, הקורא אינו יכול שלא לחוש כי זהו קטע ביניים, כביכול העבירה התורה נושא.
למעשה, בדיון על מחברי הטקסטים שנכללו בתנ"ך, הגמרא בבבא בתרא (דף י"ד עמוד ב') קובעת כי משה כתב "ספרו" ופרשת בלעם. במובן מסוים, הסיפור של בלק ובלעם, המכונה בגמרא פרשת בלעם, עומד לחוד. סיפור זה שונה מן החומר הסובב אותו ונראה לנו כלא הכרחי, לא חלק טבעי של גוף הסיפור הגדול. אמנם הוא נכתב על ידי משה, אך הוא שונה מ"תורת משה" הסטנדרטית, או שאר ספר במדבר.
ניתן לנסח זאת באופן מעט שונה. במובן הרחב ביותר, סיפור העלילה של התורה ניתן להגדרה כסאגה של היחסים בין ה' לבין אלו שהוא בחר, האבות, משה ועם ישראל. זהו הסיפור של הבטחותיו של ה' והתגלויותיו, ובמקביל ניסיונותיהם ויגיעתם של העם הנבחר. ספר במדבר מהווה פיסה מסוימת של היסטוריה זו, סיפור המסע דרך המדבר על הארץ המובטחת והמעבר מדור אחד למשנהו.
מנקודת מבט זו, נוכל בהחלט לתהות מדוע התורה מכניסה את סיפור בלק ובלעם כאן בספר במדבר. פרשה זו אינה עוסקת במסעם ותלאותיהם של העם או ביחסיהם עם הא-ל, היא אינה הלכה ואין היא קריטית לנושאים הברורים של הספר. אם כך, מדוע טורחת התורה להתעסק עם הסיפור של פרשת בלעם? מהי מטרת נוכחותו בספר במדבר?
 

ב. בין מסע בלעם לאברהם

ניתן לסבך את העניין מעט יותר. הפניית תשומת ליבנו לפרטים של סיפור בלעם תחשוף מספר נקודות מעניינות וקשרים בלתי צפויים בין סיפור בלעם וחלקים אחרים של התורה.
כשהוא מקבל רשות מה' להתלוות לשליחי מואב, בלעם קם בבוקר וחבש את אתונו: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (שם כ"ב, כ"א). בפרשם פסוק זה, סדרה של מדרשים (מדרש תנחומא בלק ח', מדרש אגדה שם י"ד, ה' ועוד, המאוגדים ידי בפירושו של רש"י שם כ"ב, כ"א) משרטטים קשר בין סיפור בלעם לסיפור עקידת יצחק על ידי אברהם. בדיוק כשם שבלעם קם בבוקר (שם, כ"א), כך גם אברהם, בדרכו להקריב את יצחק, "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר..." (בראשית כ"ב, ג'). בדומה, בדיוק כשם שבלעם חבש את אתונו, כך גם אברהם, באותו סיפור, "...וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" (שם). אמנם יש הבדל בין הקימה להשכמה ובין האתון לחמור, אך החפיפה הרעיונית הברורה הותירה את רשמיה על המדרש.
בפירושו לפסוק זה, המדרש מציג את התיאוריה לפיה רגש חזק, של אהבה או שנאה, מעוות את הסדר הרגיל של הדברים. כאדם במעמד נכבד, על אברהם היה לחכות למשרתיו שיאכפו את חמורו. אולם, אהבתו של אברהם לה' והתלהבותו לבצע את ציווי הא-ל משנה את הסדר הרגיל של הדברים, הוא משכים מוקדם וחובש את חמורו בעצמו. בהתאם לכך, כאדם במעמד נכבד, היה על בלעם לחכות למשרתיו שיאכפו את אתונו. אולם, שנאתו של בלעם לישראל ולהיטותו לקלל אותם משנה את הסדר הרגיל של הדברים, הוא משכים מוקדם וחובש את אתונו בעצמו.
בנוסף, המדרש מנצל את החפיפה הטקסטואלית כדי לתאר כיצד ה' מעיר הערה משפילה בנוגע לבלעם. לפי המדרש, כשהוא רואה את בלעם משכים מוקדם וחובש את חמורו, ה' מתייחס לבלעם כרשע, שכבר קדמו בהשכמה וחבישת החמור על ידי אברהם. כפי הנראה, בלעם אינו שווה הרבה ביחס לאברהם.
בעוד הנקודות האידיאולוגיות שמעלה המדרש נראות פשוטות וברורות, הטענה הטקסטואלית של המדרש מצריכה הסבר והרחבה נוספים. למעשה, ההקבלה הכפולה שהמדרש שם לב אליה מהווה אך חלק מהקבלה מורכבת בין סיפור בלעם וסיפור העקידה. בניתוח מעמיק יותר, סיפור מסעו של בלעם למואב הוא הד לסיפור העקידה במובנים רבים. בראש ובראשונה (מלבד ההקבלה הכפולה של "השכמה" ו"חבישת החמור" שצוינה לעיל), שני הסיפורים מתחילים בציווי א-להי המצוין על ידי המילה "לך". בדיוק כשם שאברהם מצווה על ידי ה' "לֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" (שם, ב'), כך גם בלעם מצווה על ידי ה' "לך" עם שרי מואב (במדבר כ"ב, כ').
בנוסף, במסע שלהם, הן אברהם והן בלעם מלווים על ידי "שְׁנֵי נְעָרָיו" (בראשית כ"ב, ג', במדבר כ"ב, כ"ב), ניסוח שלא נמצא בשום מקום אחר בתורה. בדומה, כנקודת הקבלה חמישית, שני הסיפורים כוללים "מלאך ה'" שנשלח על ידי ה' להפריע לגיבורי הסיפור לממש את כוונתם. "מלאך ה'" מתערב ברגע האחרון ומונע מאברהם מלמלא את מה שהוא תופש כמטרת המסע, הקרבת יצחק (בראשית כ"ב, י"א-י"ב). בדומה, "מלאך ה'" מפריע את מסעו של בלעם כדי להזכיר לו לדבר אך ורק מה שה' יאמר לו, כלומר למנוע מבלעם לנסות לקלל את בני ישראל, מה שהוא תופש כמטרת מסעו (במדבר כ"ב, כ"ה).
לבסוף, בשני הסיפורים הסימבוליזם של "ראייה" משחק תפקיד מפתח. ראייה משמשת כמוטיב מרכזי בכל אחד מהסיפורים ומשחקת תפקיד מרכזי בפתרון המוצלח של הקונפליקט של כל מסע. בסיפור העקידה, אברהם נושא בפעם הראשונה את עיניו ו"רואה" מרחוק את יעדו, שעד עתה לא היה ידוע (בראשית כ"ב, ד'). בדיוק אותו צירוף של נשיאת עיניים וראיה מספק את הפתרון בסיום הסיפור. לאחר קריאתו של המלאך, אברהם נושא את עיניו ו"רואה" איל נאחז בסבך (שם י"ג). הבחנה זו מאפשרת לו למצוא תחליף ליצחק, כך שהוא ממלא את הציווי הא-להי להקריב קרבן ועם זאת בנו יוצא ללא פגע. בדומה, "ראיה" משחקת תפקיד מפתח בסיפור בלעם. הקונפליקט בין בלעם לאתונו נובע בדיוק בגלל מה שהאתון "רואה", היא רואה את מלאך ה' ואת חרבו השלופה, איום המוות המעיב על מסעו של בלעם (במדבר כ"ב, כ"ג-כ"ז). גם כאן "ראיה", או הבחנה, מספקת את המפתח לפתרון. כאשר בלעם "רואה" את המלאך (שם, ל"א), מתחילה שיחה, הקונפליקט נפתר והמסע ממשיך (שם ל"ב-ל"ה).
וודאי שהמדרש צודק בקשרו את סיפור מסעו של בלעם לסיפור העקידה, אך נראה כי משהו יותר מאשר נקודה שולית לגבי הדינמיקות של אהבה ושנאה עומד מאחורי הקישור. לחילופין, בעוד אברהם הוא בוודאי צדיק ובלעם בוודאי לא-כל-כך-צדיק, משהו מעבר להזדמנות להעליב את בלעם צריך לעמוד מאחורי הקשר. אם לנסח זאת באופן מעט שונה, מהו הרעיון העמוק מאחורי ההקבלה בין הדרך שבה התורה מספרת על העקידה והדרך שבה היא בונה את סיפור המסע של בלעם?
 

ג. קשרים נוספים בין אברהם לבלעם

על אף שמיקדנו את תשומת ליבנו עד עתה בהדים לסיפור העקידה המצויים בסיפור מסעו של בלעם, הקשרים בין אברהם ובלעם הם למעשה רחבים יותר. למעשה, נראה כי יש להם די הרבה במשותף.
בתור התחלה, גם אברהם וגם בלעם מגיעים מאותו המקום. בהציגה את בלעם, התורה מציינת כי בלק שלח שליחים אל "פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר" (שם כ"ב, ה'). בנוסף, בניסוח קצת לא שגרתי שמציין ככל הנראה מולדת או ארץ מגורים, התורה מציינת כי בלעם זומן מ"אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ" (ראו רמב"ן שם). בעוד פתור על הנהר עשויה להיות מקום קצת מסתורי עבור הקורא, הפסוק בדברים (כ"ג, ה') מזהה את פתור כפתור ארם נהריים. פתור על הנהר הוא שם אחר לארם נהריים, או מקום מסוים בתוך האזור ארם נהריים, אזור לאורך נהר הפרת. בכל אופן, אזור זה הוא מולדתו של אברהם, או לכל הפחות, המקום של שבטו ונקודת המוצא של מסעו לכנען. כשהוא מצווה על עבדו לחפש אישה לבנו יצחק, אברהם אוסר על העבד לבחור אישה מבין נשות הכנעני המקומיות ומחייב אותו לערוך את חיפושו ב"ארצו ומולדתו" של אברהם (בראשית כ"ד, ג'-ד'). כמה פסוקים לאחר מכן, העבד יוצא מיד לדרך והולך אל ארם נהריים, עירו של נחור (שם, י'), אחי אברהם.
לאור זאת, ארם נהריים, כמקום מסוים או אזור כללי, מהווה את ה"ארץ ומולדת" שאברהם נצטווה לנטוש בתחילת מסעו לכנען (שם י"ב, א'). במילים אחרות, התורה מזהה הן את אברהם והן את בלעם כמגיעים מאותו אזור גיאוגרפי. לשניהם יש שורשים בארם, הארץ המשותפת לבני עמם (לצורך העניין, הם יכולים להיות אפילו מאותו "עם"). יתרה מכך, שניהם יוצאים למסע ממקום זה לכיוון ארץ כנען. בקצרה, ההקבלה בין המקום/עם של אברהם ובלעם צריכה לגרום לנו להבין שמסעו של בלעם מקביל לא רק לסיפור העקידה. אלא היא שולחת אותנו חזרה אל תחילתו של סיפורו של אברהם. אברהם נסע בעבר מארצו ומשפחתו בארם נהריים לכיוון כנען. כך גם בלעם, בהד ביזארי לאותו מסע, נוסע כעת מארצו ומשפחתו בארם נהריים לכיוון כנען. מה שאברהם עשה בספר בראשית מוצא הד בזיהוי ובמסע של בלעם בספר במדבר.
בנוסף, ההקדמה לסיפור בלעם מכילה התייחסות בולטת נוספת לפסקאות ההקדמה של סיפור אברהם. כשבלק מבקש מבלעם לקלל את ה"עַם (ש)יָצָא מִמִּצְרַיִם" (במדבר כ"ב, ה'), הוא מגלה את הסיבה מדוע הוא בחר לגייס את בלעם. בהודעה מנוסחת בקפידה, חלקה ניסוח שיווקי וחלקה חנופה, בלק אומר: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (שם, ו'). לבלעם יצא שם בינלאומי כבעל כוח לברך ולקלל. שני מצבים אפשריים אלו תלויים ביחס לבלעם. מי שעומד ביחס X, של להיות מבורך על ידי בלעם, יהיה מבורך, ומי שעומד ביחס Y, של להיות מקולל על ידי בלעם, יהיה מקולל.
ניתוח תכונת הברכה והקללה של בלעם כך, בארבעה חלקים, צריכה להזכיר את ההבטחה הא-להית לאברהם או אז בתחילת סיפורו. כחלק מההבטחה הא-להית הראשונה, ה' מודיע לאברהם "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" (בראשית י"ב, ג'). במובן מסוים, בהצהרת ברכה-קללה מרובעת זו, ה' מבטיח לאברהם כוח לברך ולקלל. המצבים החילופיים האפשריים של להיות מבורך או מקולל תלויים בהימצאות ביחס מסוים עם אברהם והאומה שנועדה לצאת ממנו. מי שעומד ביחס X, של לברך את אברהם, יבורך. מי שעומד ביחס Y, של לקלל את אברהם ו/או את צאצאיו, יקולל. לסיכום, בלעם מזכיר את אברהם לא רק במוצאו ובמסעו, אלא גם בכוח-לכאורה שיש לו, הכוח של ברכה וקללה א-להיות.
אולם, כאן אנו מגיעים למבוי סתום. בעוד שהקשרים בין בלעם ואברהם נראים ברורים למדי, המשמעות של הקשרים מעורפלת למדי. ככלות הכל, בלעם אינו אברהם - הוא אינו אב של דורות עתידיים, הוא לא פועל בנאמנות לפי ציווי ה' בהליכה לארץ כנען לייסד אומה חדשה והוא לא בונה מזבחות לשם ה' ללמד את האמונה. בוודאי, בלעם הוא לא אביר האמונה המוכן להקריב אפילו את בנו לפי ציווי ה'. אך אם כך, איזו מטרה משיגה התורה על ידי ההקבלה בין בלעם ואברהם? מהו המסר הנלמד מבניית קישורים אלו בין בלעם ואברהם? מה יכולה להיות המשמעות של הקבלה כזו?
 

ד. סיפורו של אברהם

במיפוי החפיפות בין סיפוריהם של בלעם ואברהם, הניתוח שערכנו לקח אותנו לשני סיפורים משמעותיים בחייו של אברהם - סיפור העקידה ותחילתו של סיפור אברהם, סיפור לך-לך. למעשה, שני סיפורים אלו נמצאים ביחס מעניין זה לזה. כך, שניהם מתחילים בציווי ה' "לך לך". בהקבלה לציווי המקורי של ה' לעזוב את ארצו ומולדתו ו"ללכת" אל ארץ שעדיין לא צוינה (בראשית י"ב, א'), בסיפור העקידה ה' מצווה את אברהם "ללכת" אל ארץ המוריה, אל מקום שעדיין לא צוין (שם כ"ב, ב'). שני הסיפורים כוללים "מקום" מסוים (שם י"ב: ו', כ"ב: ג'-ד', ט'), שניהם כוללים מזבחות (שם י"ב: ז'-ח', כ"ב: ט'), ושניהם כוללים התגלות, או בלשון הכתוב – "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם" (שם י"ב, ז'), "ה' יִרְאֶה" (שם כ"ב, י"ד).
לבסוף, וזוהי הנקודה המהותית ביותר, שני הסיפורים כוללים, ומגיעים לסיומם הרעיוני, בהבטחה א-להית. בסיפור לך-לך הראשון, כאשר אברהם מגיע לארץ, ה' נגלה אליו ומבטיח לו "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (שם י"ב, ז'). בדומה לזה, בסיפור העקידה, הסיפור מגיע לשיאו הרעיוני (גם אם לא הדרמטי) בחידוש או הרחבה של ההבטחה הא-להית. המלאך מדבר פעם שניה ומודיע לאברהם כי כגמול על צייתנותו הוא יבורך, צאצאיו יהיו רבים מאד, הם יהיו מבורכים ויהיו ברכה עבור כל העמים וכן (ב'טוויסט' חדש) "וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו" (שם כ"ב, י"ז-י"ח).
אמנם, ההסבר המלא של ההקבלה בין לך-לך של ההליכה לארץ לבין לך-לך של העקידה, הוא מחוץ לטווח הניתוח שאנו עושים בשיעור זה. ברמה הפשוטה ביותר, שני הסיפורים משמשים כמסגרת לסיפור סיפורו של אברהם על ידי התורה. ברמה מעט עמוקה יותר, ה"לך-לך" השני, העקידה, מהווה את השיא של סיפור אברהם שהתחיל ב"לך-לך" הראשון. העקידה היא אחרון הניסיונות המפרסמים שאברהם עובר ונחשבת כנקודת השיא של מסעו הרוחני. כפי שהדגשנו זה עתה, הוא מהווה גם את הגרום הסופי והחתימה הסופית של ההבטחה הא-להית לאברהם. עבור צייתנותו, צאצאיו של אברהם יהיו מבורכים. כגמול למסעו צאצאיו של אברהם ירבו לאין מספר, הם ירשו את הארץ ואת "שער אויביהם".
נראה, כי נקודה זו צריכה לשפוך קצת אור על ההדים לסיפור אברהם המצויים בסיפור בלעם. כפי שהוזכר לעיל, התורה בוחרת לדווח על ההתרחשויות של פרשת בלעם, מיד לאחר הגעתם של בני ישראל לערבות מואב - לתחנה האחרונה במסעם במדבר, התפאורה לשאר התורה ונקודת המוצא לכניסה לארץ. על ידי הבניית הדימויים של אברהם לתוך סיפור בלעם, על ידי שהיא שולחת אותנו חזרה אל ספר בראשית, התורה מדגישה ומעמיקה את המשמעות של ההקשר. בני ישראל עומדים על סף הגשמת ההבטחה הא-להית לאברהם, ובזכות הבטחה זו הם עומדים להיכנס לארץ. הרגע רב חשיבות, הפריווילגיה היא היסטורית וההימור גבוה במיוחד. ההבטחה הא-להית עומדת להתממש. רגע זה מהווה רגע קריטי בעלילה הכללית של התורה ובעלילה המסוימת של ספר במדבר.
 

ה. הניסיון הכושל לבטל את ברכת אברהם

אך יש כאן יותר מאשר הדגשת ההקשר בלבד. חזרה לכמה מן הפרטים של סיפור בלעם וההקבלה בין בלעם לאברהם תסייע לגלות נקודה או שתיים נוספות.
כאמור, הסיפור מתחיל עם ניסיונו של בלק לשכור את בלעם לקלל את בני ישראל. בלק מבקש "לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם" (במדבר כ"ב, ו'). בלק מקווה כי בעזרתו של בלעם ועל ידי שימת קללה על העם, “אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (שם). במילים אחרות, מנקודת המבט שלנו כקוראים, בלק מתכוון (על אף שאינו מודע לכך) כי המסע העתידי של בלעם המגולם בבקשתו "לכה נא" יסתור את תוצאתו של מסע "לך לך" שאברהם ערך פעמיים.
ננסה להרחיב נקודה זו מעט. על אף שלא הזכרנו זאת קודם, הביטוי והרעיון של "ברכה", המצוין על ידי השורש ב.ר.כ, היא הניגוד הרעיוני של "קללה". השורש ב.ר.כ. מהווה מוטיב מרכזי בציווי הראשוני של ה' “לך לך" (שלושת הפסוקים הראשונים של פתיחת סיפורו של אברהם משתמשים בביטוי חמש פעמים). על מנת לרענן את זיכרוננו, סדרת ההבטחות שניתנו לאברהם היא כלהלן:
"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"                                           (בראשית י"ב, ב'-ג')
בזכות מסעותיו של אברהם הובטחה הברכה לצאצאיו, הארץ (שם ז') וניצחון על אויביהם (שם כ"ב, י"ז). כשהוא משדל את בלעם לקלל את צאצאיו של אברהם כדי להביסם ולגרשם מן הארץ, בלק ניצב נגד הבטחותיו של ה' לאברהם והמציאות ההיסטורית המתגלה שנוצרה על ידי פעולותיו של אברהם.
ההתנגשות המתפתחת בין ההבטחה הא-להית לאברהם בנוגע לכוח הברכה והקללה, וכן ייחוסו של כוח זה ממש לבלעם בידי בלק, מחזקת עוד יותר פרשנות זו. פעולותיו של אברהם מייסדות מציאות שבה לא רק שצאצאיו מבורכים, אלא גם מי שמברך אותם מבורך, ומי שמנסה לקלל אותם לא זאת בלבד שהוא נכשל, אלא הוא מקולל בעצמו. אולם, כפי שהוזכר קודם לכן, בלק מצדיק את בקשתו מבלעם בטענה כי לבלעם יש את הכוח לברך ולקלל, “כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" (במדבר כ"ב, ו'). מנקודת מבטו של בלק, זהו לא המקרה שבו הקללה תחזור אל המקלל. אלא, כאשר בלעם הוא המקלל, הקללה תדבק ותהפוך את המצב ה"מבורך" שבוסס על ידי אברהם ומסעו.
אך כמובן, ניסיונו של בלק להכשיל את מימוש הייעוד שנוצר על ידי מסעו של אברהם נידון לכישלון. ה' מגיב לבקשתו הראשונה של בלעם להתלוות אל שליחי מואב בהכרזה הברורה "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (שם, י"ב). במילים אחרות, המצב המקורי שבוסס על ידי הבטחתו של ה' לאברהם עוד בעינו ולא ישתנה. בדומה, בסופו של הניסיון השלישי לקלל את בני ישראל, בהד ברור להבטחה הא-להית לאברהם, בלעם נאלץ להודות בנוגע לישראל כי "מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (שם כ"ד, ט').
לבסוף בהתאם לנושא הברכה/קללה של הטקסט והכוח הבלתי ניתן לעצירה של הברכה המקורית שבה נתברכו בני ישראל, ביטוי המפתח לקללה מופיע הן בסיפור אברהם והן בסיפור בלעם. השורש א.ר.ה מופיע שבע פעמים בסיפור בלק-בלעם (שם כ"ב: ו', ו', ו', י"ב, כ"ג: ז', כ"ד: ט', ט'). שלא במקרה, הביטוי להיפך מקללה, ברכה, השורש ב.ר.כ מופיע ארבע עשרה פעמים בסיפור בלעם (כ"ב: ו', ו', י"ב, כ"ג: י"א, י"א, כ', כ', כ"ה, כ"ה, כ"ד: א', ט', ט', י', י'), בדיוק כפול ממספר הפעמים שמופיע השורש א.ר.ה. הכוח של ברכתו של אברהם גובר על הניסיון לקלל. מזימתו של בלק נידונה לכישלון.
דבר זה מביא אותנו חזרה לדימוי אברהם שהתורה שוזרת אל תוך פרשת בלעם, ההקבלות לפרשת העקידה וההדים למסע לך-לך הראשון של אברהם. הן במישור הספרותי והן מנקודת המבט של בלק, בלעם מהווה אנטי-אברהם. הוא לא באמת כמו אברהם, הוא אינו הולך בנאמנות אחר ה' אל הארץ כדי לייסד אומה חדשה, והוא לא נוסע אל ההר כדי להקריב את הקרבן האולטימטיבי. במקום זאת, בלעם ניצב בדרך על מנת להכשיל את ההבטחות הא-להיות שנובעות מהבטחות אלו. הדימויים המקשרים לאברהם משמשים להציב את בלעם כמכשול לאברהם וכדי להביא את אברהם אל תוך ההקשר של ספר במדבר.
בעוד יתכן בהחלט כי בלק שכר אנטי-אברהם, מאותו מקום ולכאורה עם אותם כוחות, כדי לבטל את ההבטחות הא-להיות והברכה שניתנה לאברהם, המיזם נידון לכישלון. אברהם כבר ערך את מסעותיו, הברכה כבר כוננה. במילותיו הקצרות של ה' לבלעם בלילה הראשון שבו נשארו שליחי מואב אצל בלעם: "כִּי בָרוּךְ הוּא" (שם כ"ב, י"ב). הכוח של אברהם, הכוח של מחויבותו והכוח של יחסי הברית שלו עם ה', גוברים על כוחו של בלעם, של כל אנטי-אברהם שהוא, או כל ניסיון לקלל את בני ישראל.
המדרש המקורי ממנו התחלנו, העושה את הקישור בין סיפור בלעם וסיפור העקידה, משמש גם כדי לנזוף בבלעם. לפי המדרש, כשהוא רואה את בלעם משכים קום וחובש את אתונו, ה' אומר: "רשע, כבר קדמך אברהם". אך זה הרבה יותר מאשר שימת בלעם ללעג. אברהם כבר הקדים את בלעם או כל אנטי-אברהם אחר. שום דבר לא יכול להשתוות למעלותיו והברכה שלו לא ניתנת לביטול.
 

ו. רגע לפני הכניסה לארץ

הבה נשוב לשאלה בה פתחנו, על מיקומה של הפרשה. כעת, כבר איננו צריכים לתהות יותר בנוגע להכללת פרשת בלעם בתורה או לגבי מיקומה בצומת מסוימת זו בספר במדבר. הסיפור הוא לא רק על מואב ומדין או על בלק ובלעם וכיוצא בזה. אלא, הסיפור של פרשת בלק הוא גם על כוחה של הברית שכוננה על ידי מעשיו של אברהם, על זכות אבות ועל הברכה הנצחית שכוננה עבור ישראל. הסיפור המופיע בפרשה הוא, אם כך, על ההצדקה לכך שעם ישראל מקבלים את הארץ. כיוון שכך, הוא מופיע בצומת מסוימת זו, בערבות מואב, התחנה האחרונה במסע במדבר, כשבני ישראל מתחילים את הכנותיהם לכניסה לארץ.
אך עם זאת, יש כאן יותר מכך. במובן מסוים, הסיפור של ניסיונם של בלק ובלעם לקלל את העם הוא לא רק על אברהם והעבר, אלא גם על ההווה. הוא לא רק על אברהם, אלא גם על ה' ובני ישראל כאן ועכשיו בערבות מואב. על מנת להסביר נקודה זו, הבה נשוב אל פרטי הסיפור.
לאחר שניסיונו השלישי של בלעם לקלל את בני ישראל מסתיים בברכה נרחבת  והודאה בברכות אברהם, בלק מתוסכל, כמובן. בהתקף זעם הוא גוער בבלעם על כך שבירך את אויביו שלוש פעמים (שם כ"ד, י'), ובמילים אחרות, הוא מאשים אותו בבגידה. בלק הבטיח לבלעם כבוד גדול , ואמנם בלעם התעקש בצדקנות כי הוא אינו יכול לדבר מאומה מלבד מה שה' אומר לו (כ"ב: י"ח, ל"ח, כ"ג: י"ב, כ"ו), אך שניהם ידעו כי זוהי העמדת פנים. ככלות הכל, הם נשאו ונתנו לגבי "מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" (שם כ"ב, י"ח), בלעם הזמין את המשלחת השנייה להישאר בלילה לאחר הסירוב הראשון של ה' (שם, י"ט), ובלעם בא במטרה ברורה למלא את כוונותיו של בלק. במילים אחרות, בלק מאשים את בלעם בהפרת העסקה, בגידה וחוסר נאמנות.
למעשה, הנושאים של הפרת עסקה, נאמנות, בגידה ורמאות מככבים בסיפור. לבלעם נאמר בפירוש על ידי ה' לא ללכת ולא לקלל את העם כי ברוך הוא (שם, י"ב), אולם בלעם אינו נאמן למילותיו ורצונותיו של ה'. כששליחי מואב חוזרים, הוא רומז על מחיר, הבית המטאפורי המלא כסף וזהב, ומזמין את השליחים להישאר לילה נוסף, אולי דברים יהיו אחרת בפעם הזו (שם, י"ח-י"ט, אבן עזרא שם י"ט, רש"י שם י"ח). במילים אחרות, נראה כי לבלעם אג'נדה משלו.
התחושה של אג'נדות נפרדות מקבלת חיזוק נוסף כשהעלילה מתקדמת. לאחר שה' נותן רשות לבלעם להתלוות אל שרי מואב בתנאי שבלעם לא ידבר מאומה מלבד מה שה' יאמר לו (שם כ'), בלעם משכים בבוקר, מאכף את אתונו ו"הולך" עם שרי מואב. בנקודה זו, התורה מתארת את כעסו של ה' – "וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים". ה' שולח מלאך לחסום את דרכו של בלעם (שם כ"ב), דבר שלכאורה כלל לא מובן, שהרי ה' בדיוק ציווה עליו ללכת! ככל הנראה, בלעם הלך בשל סיבה אחרת מאשר זו שה' ציווה. הוא הלך באמת "עם" שרי מואב, בשביל המטרות והאג'נדה שלהם (רש"י שם, כ"א-כ"ב).
במילים אחרות, בלעם הוא בוגדני, ובעוד הוא אומר דבר אחד, הוא מתכוון לדבר אחר. הוא לא נאמן, אלא מנסה לבגוד בה'. בלעם, כך נראה, מוכן למכור את עצמו עבור מלוא הבית כסף וזהב. הוא מעין "זונה", נביא למכירה. בלק צודק כשהוא מאשים את בלעם בבגידה, אך הבגידה היא לא בבלק, היא בה' ובאג'נדה המוצהרת של ה'.
בגידתו של בלעם מנוגדת עם פעולותיה של דמות מרכזית אחרת בסיפור בלעם. בתחילת הברכה והנבואה השנייה, בלעם משווה בין דרכי ה' לדרכי האדם.
"לֹא אִישׁ אֵ-ל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה"                                           (במדבר כ"ג, י"ט-כ')
שלא כמו האדם בכלל ובלעם בפרט, ה' נאמן. הוא עומד במילתו ולא משנה את דעתו. כיוון שכך, משום שהוא כבר בירך בעבר את בני ישראל, הוא לא יחזור בו ממילתו. ה' לא מרמה.
אך יש כאן יותר מזה. כהכנה לניסיונות הקללה השונים והנבואות, בלעם מורה לבלק להקים שבעה מזבחות ולהקריב קרבנות (שם: א, י"ד, כ"ט). כשהוא נכנס לראשונה למצב נבואי, בלעם מכריז לה' "שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" (שם, ד'). כפי הנראה, בלעם מנסה לשחד את ה', שאמור להתרשם או לשמוח מן המזבחות והקרבנות המרובים. זוהי המקבילה ל"בית מלא כסף וזהב" המטאפורי של בלעם עצמו. ה' אמור להתפתות מן הקרבנות ולהסכים לקלל את בני ישראל, כפי שבלעם הסכים. אולם, את ה' לא ניתן לפתות, לא על ידי קרבנות או על ידי החנופה של בלעם. הוא לא יבגוד בברית, לא ירמה, לא ישנה את דעתו ולא יקלל את בני ישראל, לא משנה מהן הנסיבות.
זהו הצבע בו צובע משה את האירועים. כשהוא חוזר על הסיפור בספר דברים, משה מספר לעם כי "לֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם" (דברים כ"ג, ו'). ה' הפך את הקללה לברכה "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שם). זוהי הנאמנות של ה' ואהבתו לישראל המהוות את הדינאמיקה המרכזית של הסיפור.
 

ז. נאמנותו של ה'

נקודה אחרונה זו, אהבת ה' לישראל, מביאה אותנו אל הדמות האחרונה בסיפור בלק-בלעם, זו שניתן לחשוב עליה כעל הדמות ה"אילמת" או ה"חסרה". בערבות מואב, ה' מסרב להתפתות ונשאר נאמן לברית, הבטחותיו לאברהם ויחסיו עם בני ישראל. אך מה עם בני ישראל עצמם, האם הם נאמנים או בוגדניים? האם הם באמת ראויים לנאמנותו של ה', יציבותו וברכתו?
זה מביא אותנו אל הנקודה האחרונה בציר הנאמנות - בגידה, וניגוד אחד נוסף. אך במקום להשוות את מעשיהם ודמותם של בלעם וה' בערבות מואב, עלינו להשוות את דמותם ומעשים של ישראל וה' בערבות מואב.
מיד לאחר סיפור בלק-בלעם, מה שכינינו "פרשת בלעם", התורה מדווחת על המאורעות העצובים שקרו לאחר מכן בערבות מואב.
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן"                                            (במדבר כ"ה, א'-ב')
שלא כמו ה', העם אינו יכול לעמוד בפיתויים של מואב. הם לא נשארים נאמנים לברית; הם זונים הן עם נשים זרות והן עם אלוהים אחרים. הם מתפתים, הם בוגדים.
לסגירת המעגל, אפילו בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ, העם בוגד בברית. הם נואפים, הן במובן הפיסי והן במובן המטאפורי של המילה. הם לא נאמנים והם בוגדים בה'. עם ישראל מתנהג כמו בלעם, או אפילו באופן גרוע יותר מבלעם. הם לא באמת ראויים להיכנס לארץ.
אולם, ככל הנראה זו אינה הנקודה, או לפחות לא הנקודה היחידה. למעשה, הסמיכות של שתי הפרשיות, סיפור בלק-בלעם וסיפור הזנות עם בנות מואב, נראית כמכוונת להעברת מסר אחר לגמרי. הסמיכות בין שני הסיפורים וההשוואה הרמוזה בין ה' לישראל צריכה להיתפש כשופכת אור חדש על הכללת פרשת בלעם בתורה ועל מיקומה ערב כניסת בני ישראל לארץ.
למרות הכשל והבגידה הרגעיים שלהם, העם מוגן על ידי הבטחת ה' לאברהם. הם מוגנים על ידי הברכה שניתנה לאברהם מאת ה'. הדבר החשוב ביותר, עם ישראל מוגנים בזכות נאמנותו של ה', נאמנותו למילתו, לברכתו ולעמו. כפי שבלעם עצמו נאלץ לנסח זאת:
"לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם... הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה"             (שם כ"ג, י"ט-כ')
יהיה מה שיהיה, ה' נשאר נאמן, וברכתו נשארת עם העם.
 

לעיון נוסף

  1. ראו במדבר כ"ג, א'-ד' וכן כ"ג, י"ד-ט"ו, כ"ג, כ"ט-ל. כעת ראו כ"ה, א'-ב'. כמו כן ראו שמות ל"ב, ד'-ח'. נסו להסביר את הקשרים לאור השיעור לעיל. ראו רמב"ן ואבן עזרא על כ"ד, א'. כעת השוו עם רש"י כ"ג, ד' ד"ה את שבעת. נתחו את רש"י לאור השיעור לעיל.
  2. חזרו על בראשית כ"ב, א'-י"ט. שימו לב היטב לתפקיד של "ראיה" בסיפור. כעת ראו במדבר כ"ד, ג'-ד' וכן כ"ד, ט"ו-ט"ז. מהו הדימוי העצמי של בלעם? כעת עיינו כ"ב, כ"א-ל"ה ושימו לב היטב לרעיון של "ראיה". ראו רש"י כ"ב, כ"ט ו-כ"ב, ל"ד. כמה מדויק הוא הדימוי העצמי של בלעם? נסו לתאר את היחס בין ציות וחיזיון/התגלות העולה מהשוואת בלעם/האתון וסיפור העקידה. כמו כן ראו משנה אבות ה', י"ט.
  3. בלעם ומשה מושווים זה לזה לפעמים בספרות חז"ל (ראו במדבר רבה כ' ודברים רבה א'). עיינו בבמדבר כ"ב, ח' וברש"י במקום. כעת ראו י"ב, ו'-ח'. התבוננו בבמדבר כ"ב: ג'-ד', ט"ו-ט"ז, כ"א-ל"ה כמו גם הנושא של נאמנותו של בלעם שנידון בשיעור לעיל. התבוננו בבמדבר י"ב, ז'-ח' פעם נוספת. נסו להבחין בין משה ובלעם בדרכים שונות. לקשר נוסף, ראו במדבר כ"ב, כ"ג-כ"ז, ו-כ', י"א-י"ב. האם זה שופך אור על פעולותיו של משה במי מריבה?
  4. ראו במדבר ל"א, י"ד-ט"ז. כעת ראו רש"י, אבן עזרא ורמב"ן כ"ה, א'. נסו לתאר כיצד כל אחד מסביר את הקישור בין כ"ב, א – כ"ד, כ"ה לבין כ"ה, א'-ט'? האם אתם יכולים להרחיב את רעיונו של רש"י על "עצת בלעם" בהתבסס על השיעור לעיל?
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)