"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה"

  • הרב אמנון בזק

מוקדש לעילוי נשמתו של יקירנו יונתן אריה בן אלחנן ונעמי ז"ל

 

לפני למעלה מ-800 שנה התארח רשב"ם, מגדולי פרשני המקרא, בעיר Loudun השוכנת במחוז Anjou בצרפת, ובביקורו זה הוא נשאל על ידי אנשי העיר שאלה שהותירה עליו רושם רב, כפי שהוא מציין בפירושו בתחילת פרשתנו: "נשאלתי באניוב בכרך לושדון: לפי הפשט, היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן?". אכן, שאלתם של תושבי העיר מתבקשת: מה הסיבה לפתיחה החריגה של פרשת מטות – "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'...", בניגוד ליתר המצוות שתמיד מקדימה אותן אמירת "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"?

ייתכן שהתשובה לשאלה זו נעוצה באופייה המיוחד של מצוות נדרים, הפותחת את הפרשה. החידוש המרכזי במצווה זו הוא שלא רק צו ה' מחייב, אלא גם התחייבותו של האדם היא דבר קדוש, ומי שמפר אותה מחלל קדושה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". רק מכוח ההבנה שמוצא פיו של האדם הוא קדוש, הסכים משה בהמשך הפרשה להיענות לבקשת שניים וחצי השבטים לקבל את נחלתם כעת, מתוך אמונה שהם יגשימו את התחייבותם להילחם בצבא ישראל בעתיד – "וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ". נראה אפוא, שהרעיון בדבר כוחו של האדם ליצור מחויבויות אישיות, הוא העומד מאחורי הפתיחה החריגה, שלא הזכירה במפורש את צו ה' למשה, וכך הבליטה את הצד האנושי הייחודי שבמצווה זו.

שבת שלום ומבורך.