סוכה | דף לא | כתותי מיכתת שיעוריה

דף לא: "אשירה" עד הנקודתיים הראשונות בדף לב.. השיעור יעסוק ב"כתותי מכתת שיעוריה" (בעיקר בתוספות). בנוסף יש לראות את המקורות הבאים:

1. ראש השנה כט. רש"י ד"ה כתותי.

2. ר"ן גטין כט. על "גט שכתבו על איסורי הנאה כשר".

3. עירובין פ: (השורות לפני המשנה הראשונה) ותוספות שם ד"ה אבל.

* * *

לולב... של אשירה ושל עיר הנדחת פסול (המשנה כט:).

ושל אשרה פסול? והאמר רבא: לולב של עבודה זרה לא יטול, ואם נטל - כשר! הכא באשרה דמשה עסקינן, דכתותי מיכתת שיעוריה. דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת, שמע מינה (לא:).

בכמה מקומות בש"ס נזקקת הגמרא לדין "כתותי מכתת שיעוריה", שמהותו היא, בתרגום חופשי, כי דבר אינו יכול להיחשב בעל שיעור משמעותי מבחינה הלכתית אם הוא עומד לשרפה. כך, למשל, אי אפשר לצאת ידי חובת מצוות ארבעת המינים בלולב שבא מאשרה - עץ שנעבד לעבודה זרה - שכן לולב זה חסר, מבחינה הלכתית, את השיעור הנדרש של ארבעה טפחים; אמנם מציאותית הוא בן ארבעה טפחים, אך מבחינה הלכתית אנו אומרים כי מכיוון שהוא עומד להישרף, "כתותי מכתת שיעוריה" (כלומר: שיעורו נחתך, חסר), ועל כן הוא פסול. דין דומה קיים גם בשופר שנלקח מבהמה שנעבדה לעבודה זרה (ראש השנה כח.). בשיעור זה נחקור, אם כן, את אופי דין כתותי מכתת שיעוריה, וננסה לעמוד על משמעויותיו.

תוכן הדין

מה משמעותה של הלכה זו? מדוע העובדה שהחפץ עומד להישרף גורמת לו להיחשב כמחוסר שיעור, אף שמבחינה פיזיקלית הוא עומד בשיעור ובממדים שדורשת ההלכה?

רש"י (חולין פט:, ראש השנה כח.) קושר הלכה זו עם דעתו המפורסמת של רבי שמעון כי "כל העומד לישרף - כשרוף דמי" (מנחות קב:), כלומר: דבר העומד להישרף נחשב כבר כשרוף. כך, למשל, אין נותר (בשר קודשים בתום המועד האחרון לאכילתו) מקבל טומאה לדעת רבי שמעון, שכן השיעור המינימלי לקבלת טומאה באוכלין הוא כביצה, ונותר - שדינו בשרפה - נחשב מבחינה הלכתית כאפר בעלמא.

דעת רבי שמעון בעניין זה היא אך סעיף בשיטתו הכללית כי במצבים מסוימים רואה ההלכה את העתיד לקרות כאילו כבר קרה. הגמרא במנחות מביאה יישומים נוספים של שיטה זו: דם קרבן העומד להיזרק על גבי המזבח נחשב כבר כזרוק (מה שמונע מן הקרבן פסולים רבים היכולים לחול רק לפני זריקת דמו); תבואה העומדת להיקצר נחשבת כקצורה (נפקא מינה להגדרתה כמחוברת לקרקע או כתלושה); ועוד. בקיצור: רבי שמעון והסוברים כמותו מתייחסים לדבר העומד להתבצע כאילו כבר בוצע.

לדעת רש"י, דין כתותי מכתת שיעוריה אינו אלא פועל יוצא של דינו של רבי שמעון: כיוון שדבר העומד להישרף נחשב כבר כשרוף, ברור שאין כל משמעות לממדיו הפיזיקליים - לחפץ אין כל קיום, ועל כן גם לא ניתן לקיים בו מצוות. נראה שבכיוון דומה צועד גם בעל המאור, המפרש (יז. באלפס) כי דבר העומד להישרף הוא "כמאן דליתיה" - כמי שאינו.

ברם, נראה שיש מקום להציע כיוון שונה להבנת דין כתותי מכתת שיעוריה. ככלות הכול, הגמרא אינה מנסה לקשר בין הלכה זו ובין דעתו של רבי שמעון, אדרבה, היא מכנה את שתי ההלכות בשמות שונים: דינו של רבי שמעון מנוסח במילים "כל העומד לישרף כשרוף דמי", ואילו דיננו קרוי "כתותי מכתת שיעוריה" - מה שמעיד, ככל הנראה, כי מדובר בשתי הלכות נפרדות (אף שהן עשויות להיות דומות). יתר על כן, דינו של רבי שמעון שנוי במחלוקת; כיצד אפוא נוכל להסביר את דין כתותי מכתת שיעוריה לדעת חכמים, החולקים על רבי שמעון?

נציגי הדעה שדין כתותי מכתת שיעוריה מייצג הלכה שונה לחלוטין הם התוספות (סוטה כה:), המחלקים בין נותר ופרה אדומה לבין אביזרי עבודה זרה: נותר ופרה אדומה עומדים לשרֵפה אך אינם אסורים בהנאה, בעוד שחפץ ששימש לעבודה זרה אף אסור בהנאה. איסור הנאה זה הוא העומד, לדעת התוספות, ביסוד דין כתותי מכתת שיעוריה, ועל כן, הם טוענים, יודו בדין זה גם חכמים, החולקים על רבי שמעון בעניין כל העומד לישרף. נראה אפוא שלדעת התוספות דין כתותי מכתת הוא דין עצמאי, שאינו קשור לדינו של רבי שמעון.

אם אכן כתותי מכתת היא הלכה נפרדת - מה אופייה?

אפשרות אחת היא לראות את החפץ לא כאילו נשרף אלא כחסר כל משמעות; העובדה שהחפץ עומד להישרף אמנם אינה עושה אותו כשרוף, אך היא שוללת ממנו כבר מעתה את משמעותו - וממילא גם את שיעורו. והרי כל עצמו של השיעור לא בא אלא לתת משמעות לחפץ: פחות מכזית מצה היא כמות שולית, בעוד שכזית הוא כבר שיעור משמעותי; לולב שאורכו פחות מארבעה טפחים אינו נחשב לולב לעניין המצווה, בעוד שלולב ארוך יותר כבר 'חשוב' דיו לכך. עתידו המוגבל של דבר העומד להישרף משפיע על חשיבותו - שאותה מעניק, בדרך כלל, השיעור. דין כתותי מכתת אינו פוגע בשיעוריו הפיזיים של החפץ אלא במשמעותו, וממילא גם בשיעורו.

יישום בולט של עיקרון זה אנו מוצאים בדברי הר"ן במסכת גטין (כ.). על דברי הגמרא כי "גט שכתבו על איסורי הנאה כשר" מעיר הר"ן: "אף על גב דכתותי מכתת שיעוריהו - לא איכפת לן אלא במידי דבעי שיעור, כשופר ולולב". כלומר: גט שכתבו על איסורי הנאה כשר למרות דין כתותי מכתת, משום שבגט אין כל צורך בשיעור מסוים של נייר, ותפקידו היחיד של הנייר הוא להכיל את מה שכתוב עליו. דין כתותי מכתת יוצר בעיה רק כשהשיעור מבדיל בין כמות משמעותית ובין כמות שאינה משמעותית (למשל בלולב); אך כשהשיעור אינו מאפיין את החפץ כחשוב, והחפץ נדרש רק ליצירת רקע שעליו ניתן יהיה לכתוב את הגט - אין החיסרון של החפץ מצד עתידו מעלה או מוריד. ברור שהר"ן הבין את דין כתותי מכתת כפי הצעת התוספות; לוּ הבינוֹ כרש"י (שרואים את החפץ כאילו כבר נשרף), לא היה יכול לחלק כפי שחילק: הגט כבר נחשב לאפר, ויהא התפקיד שממלא השיעור אשר יהא.

הראבי"ה (בפירושיו למסכת חולין) מחלק אף הוא בין כל העומד להישרף ובין כתותי מכתת. הראבי"ה שואל: מדוע מקבלים ערלה וכלאי הכרם טומאה? הרי השיעור המינימלי לקבלת טומאה באוכלין הוא כביצה, וכיוון שפירות אלו עומדים להישרף, חל עליהם דין כתותי מכתת! כשם שלדעת רבי שמעון אין נותר ופרה אדומה מקבלים טומאה, שהרי אין בהם שיעור כביצה בגלל דין כל העומד להישרף, כך יש לטהר ערלה וכלאי הכרם מדין כתותי מכתת.

תשובתו מאירת עיניים. הראבי"ה טוען כי כתותי מכתת אינו הופך את החפץ ללא-קיים (כפי שטוענים רש"י ובעל המאור בפירוש), אלא שעתידו גורם לנו לראותו כשבור - "מכותת לחתיכות חתיכות". חפצים כאלו אינם יכולים אפוא לשמש כלולב או כשופר, משום שחפצי מצווה אלו צריכים להיות שלמים: הלולב אינו רק חתיכת דקל באורך ארבעה טפחים - צריכה להיות לו גם צורה מסוימת; שופר אף הוא אינו רק החומר של קרן הבהמה, וגם הוא חייב לשמור על צורתו. אוכל, לעומת זאת, אינו זקוק לצורה על מנת לקבל טומאה: כל אוכל כביצה - תהא צורתו אשר תהא - עשוי לקבל טומאה. לפיכך, גם אם נראה את האוכל כאילו איבד את צורתו, הוא יקבל טומאה, כל עוד יש לו מסה כביצה.

מדברי הראבי"ה עולה בבירור כי דין כתותי מכתת, אין פירושו שאנו מתייחסים לחפץ כאילו כבר נשרף; לוּ היו פני הדברים כך, לא היו חפצים העומדים להישרף מקבלים טומאה. הראבי"ה סבר כי עתידו של החפץ פוגע בצורתו, ועל כן פסול כתותי מכתת רלוונטי רק כאשר הצורה קריטית. מעניין לציין כי לדעת הראבי"ה, רבי שמעון, הסבור כי כל העומד להישרף כשרוף דמי, אכן יטהר ערלה וכלאיים, משום שלדעתו עתידם מחסרם כבר עכשיו מן השיעור המינימלי לטומאת אוכלים. כלומר: הראבי"ה מחלק בין דין כתותי מכתת, הפוגם בצורת החפץ, לבין דין כל העומד לישרף, המחיל על החפץ מעמד של שרוף ובכך פוגע בשיעורו.

יש להדגיש כי הראבי"ה מבין את דין כתותי מכתת באופן שונה במקצת מן האופן שבו אני הגדרתי את הדין: אני הנחתי כי עתידו של החפץ מפקיע ממנו את החשיבות שמעניק לו השיעור, בעוד שלדעת הראבי"ה המשמעות אינה נפגמת, אלא דווקא הצורה. הצד השווה שבשתי הגישות הללו, ששתיהן מחלקות בין כתותי מכתת ובין כל העומד. בדין כל העומד אנו רואים את החפץ כאילו כבר נעשה אפר, וזהו אפוא דין גורף: הוא פוסל לולב למצוותו, פוסל קלף לכתיבת גט, ומפקיע פירות מידי קבלת טומאה. חכמים, החולקים על רבי שמעון, טוענים כי העובדה שהחפץ עתיד להישרף אינה עושה אותו כשרוף כבר מעתה, וכי השפעתה פוגמת רק בצורתו או בחשיבותו, כלומר: לעתידו של החפץ יש משמעות רק כשיש צורך בחשיבות (אך לא בגט, שבו השיעור נדרש רק מסיבות טכניות) או בצורה מיוחדת.

נפקא מינות

בחנו עד כה שתי הבנות אפשריות בדין כתותי מכתת: א. רואים את הפגיעה העתידית בחפץ כאילו כבר התרחשה, ואת ממדיו הפיזיים - כפגועים כבר; ב. עתידו של החפץ איננו פוגע בממדיו הפיזיים כי אם בחשיבותו או בצורתו. להלן מספר נפקא מינות לחקירה זו.

איסורי הנאה שדינם בקבורה

האם דין כתותי מכתת חל על חפצים שאסורים בהנאה אך דינם בקבורה, ולא בשרֵפה (למשל: עבודה זרה שבבעלות יהודי)? התוספות במסכת יבמות (קד.) מביאים שתי דעות בעניין, ומסתבר שהמחלוקת תלויה בהבנת אופייה של ההלכה. אם נבין כי עתידו של החפץ פוגע בממדיו הפיזיים, לא תהיה לדין זה משמעות ביחס לחפצים העומדים להיקבר, שהרי הקבורה אינה פוגעת בממדיו הפיזיים של החפץ - ומה לי אם נראה אותה כאילו כבר התרחשה. לעומת זאת, אם מה שנפגע הוא חשיבותו של החפץ, כי אז ניתן להחיל את הדין גם אם דין החפץ להיקבר דווקא.

לחי וקורה

על מנת להבין טוב יותר את יישומו של דין כתותי מכתת, עלינו להבין את תפקידם של השיעורים השונים בהלכה; דבר זה יסייע לנו להתמקד בשיעורים העשויים להיפגע על ידי דין כתותי. ראינו כבר כי עמדת הר"ן (בגטין) והראבי"ה, שדין כתותי אינו פוגע בתפיסת ממדיו הפיזיים של החפץ כי אם בחשיבותו, הביאה אותם לטעון כי אין הוא חל ביחס לשיעורים שלא נועדו לתת חשיבות לחפץ (שיעור הקלף הנצרך לכתיבת גט, שיעור אוכלין לקבלת טומאה). כעת נמשיך ונבחן אם דין כתותי שייך במקרים כגון אלו.

דוגמה בולטת למצב כזה הם לחי וקורה של מבוי. על מנת להתיר טלטול בתוך מבוי (מעין סמטה ללא מוצא, המשמשת את בני החצרות הסמוכות לה אך פתוחה לרשות הרבים), יש להציב בפתחו עמוד אנכי (לחי) ומעליו קורה אופקית. הגמרא במסכת עירובין (פ:) מעלה אפשרות שלחי העשויה מעץ של עבודה זרה כשרה, אך קורה מעץ שכזה פסולה מדין כתותי מכתת. מדוע יחול דין כתותי מכתת רק על הקורה (ששיעורה: כדי להניח לבֵנה על גביה) ולא על הלחי (שגם לה יש שיעור: גובה עשרה טפחים)?

התוספות מביאים את תשובתו של רבי אברהם לשאלה זו:

לחי - אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי, ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח.

כלומר: גם אם יחול על הלחי דין כתותי מכתת, עדיין תוכל לשמש לייעודה על ידי 'הדבקת השברים'. תשובה זו היא בעצם המשכה של שיטת הראבי"ה, שדין כתותי אינו נוגע לשיעורים המייצגים מסה בלבד אלא רק לשיעורים המצריכים גם צורה מסוימת. לחי אינה צריכה להיות בצורה מסוימת; כל שדרוש ליצירת לחי כשרה הוא מסת עץ בכמות שתוכל 'להיפרס' לגובה של עשרה טפחים בסמוך לקיר המבוי (בדומה לשיעור כביצה באוכלין לדעת הראבי"ה) - ומסה זו אינה נפגעת על ידי דין כתותי. בקורה, לעומת זאת, אין די במסה סתם: היא צריכה להיות בצורה מסוימת, שאמורה למלא פונקציה מסוימת - עליה לעמוד במידות שיבטיחו כי תוכל לקבל על גביה לבֵנה (קרי: רוחב טפח, ועובי שיוכל לעמוד במשא הלבֵנה); על כן פוגע דין כתותי בשיעורה.

חילוקם זה של הראבי"ה ושל התוספות בעירובין, בין שיעורים המייצגים מסה בלבד ובין שיעורים הכוללים גם צורה מסוימת, יכול להיאמר רק אם נבין כי דין כתותי אין פירושו שהחפץ נחשב כאילו כבר נשרף: לוּ נחשב החפץ כאפר - היו גם שיעורי המסה שלו נפגעים.

חילוק נוסף בין לחי ובין קורה מציע רבנו חיים הלוי סולוביצ'יק בחידושיו על הרמב"ם (הלכות שבת פי"ז הלכות יב-יג). אנו רגילים לחשוב כי שיעור עשרה טפחים הנדרש להגדרת רשות היחיד לעניין שבת מגדיר בעצם מחיצה; לשון אחר: רשות היחיד מוגדרת על ידי מחיצות, ושיעור מחיצה - עשרה טפחים. ר' חיים טוען כי יש להבין אחרת את תפקידו של שיעור זה. לטענתו, עשרה טפחים אינם מגדירים מחיצה, אלא תוחמים שטח. במילים אחרות: מחיצות רשות היחיד אינן חלק מהגדרתה של רשות זו, אלא מטרתן להפוך את השטח לשטח פרטי - שטח שהציבור אינו יכול להגיע אליו. ראיה לדבר: הגמרא במסכת שבת (ק.) פוסקת כי תל שגובהו מעל עשרה טפחים נחשב כרשות היחיד גם אם אין לו כל מחיצות; הרי שרשות היחיד מוגדרת על פי המידה שבה היא מגבילה את נגישות הציבור אליה, ולא על פי מחיצות.

שיעור עשרה טפחים איננו מגדיר אפוא את גובה המחיצה, כי אם את השטח המגודר (כלומר: רק מחיצה של עשרה טפחים מגדירה את השטח כמוקף); ושיעור ממין זה - שאינו מגדיר את החפץ כשלעצמו (בנידון דידן: את המחיצה), אלא דבר חיצוני לו (השטח שבתוכה) - אינו יכול להיפגע על ידי דין כתותי, הפוגע בחשיבות של החפץ עצמו. עשרת הטפחים אינם נדרשים על מנת ליצור מחיצה חשובה, אלא על מנת לתחום את רשות היחיד, לפיכך אין מחיצה העשויה מעבודה זרה נפסלת מדין כתותי, שהרי מבחינה פרקטית, עדיין היא מבדילה בין שטח רשות היחיד ובין רשות הרבים. שיעורה של קורת המבוי, לעומת זאת, נועד לתת לקורה משמעות מבחינה הלכתית, ומשמעות זו נפגעת על ידי דין כתותי.

גם חילוק זה, בין שיעור המגדיר את החפץ עצמו לבין שיעור המגדיר דברים אחרים, איננו רלוונטי אם נבין שהחפץ נחשב כשרוף כבר: לוּ כך היו פני הדברים, הייתה המחיצה חשובה כאפר, והשטח לא היה נחשב כמגודר כלל ועיקר. ואכן, ר' חיים עצמו מדגיש במהלך דבריו כי אין להבין את הדין בדרך זו.

אתרוג

דוגמה נוספת לשיעור שאינו נפסל מדין כתותי מכתת הוא שיעור אתרוג (שהוא כביצה או כאגוז). המשנה (לד:) פוסלת אתרוג של עבודה זרה. הרא"ש (סי' ט"ו) מביא שתי דעות בטעמו של פסול זה: האחת מסבירה את הפסול מדין מצווה הבאה בעבֵרה, והאחרת - מדין כתותי מכתת. הרא"ש מבאר כי השיטה הראשונה סוברת:

דלא שייך למיפסל משום דמיכתת שיעוריה, משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג, והא דאמרינן 'כאגוז' 'כביצה', לאו משום שיעור הוא אלא... משום דלא גמר פירא הוא.

לפי שיטה זו, שיעור אתרוג איננו מגדיר מהותי של כשרותו, אלא רק סימן לכך שהוא בשל דיו: כדי שיהיה כשר, צריך האתרוג להיות בשל, והגודל אינו אלא אבן בוחן להבשלתו. ממילא אין דין כתותי פוסל את האתרוג, שהרי מטרת השיעור אינה לתת לפרי חשיבות, אלא רק לוודא שהבשיל.

מדברי הרא"ש עולה (אף שהוא אינו אומר זאת בפירוש), כי גם הוא פיתח בדין כתותי הבנה המתייחסת לשיעורים באופן סלקטיבי: כתותי פוסל רק שיעורים שהם מהותיים לחפץ, אך לא שיעורים שאינם אלא אינדיקטורים לגורמים אחרים. חילוק זה אף הוא אינו תקף אם נבין כי דין כתותי מחייב אותנו לראות את החפץ כשרוף.

שחיטת בהמת עיר הנידחת

לסיום נתבונן בדוגמה נוספת של שיעורים שדין כתותי אינו חל עליהם. התוספות במסכת חולין (קמ. ד"ה למעוטי) מתלבטים מה דינה של "בהמת עיר הנדחת [שדינה בשרפה, מ"ט], אם עבר והקדישה והקריבה, אם הוא קרבן כשר, כיון דלשרפה קיימא".

מהי העילה שבגינה מתלבטים התוספות אם לפסול את הקרבן? המהרש"א מבאר כי התוספות מסתפקים אם חל על הבהמה דין כתותי מכתת: אם חל דין זה, נחשבים סימני השחיטה (הקנה והוושט) כחתוכים עוד קודם השחיטה, וממילא לא הייתה כאן שחיטה, והזבח פסול. רבי עקיבא איגר (בתשובותיו, מהדורא קמא סימן קס"ה) חולק על המהרש"א וטוען כי לא ניתן כלל להבין כך את שאלת התוספות:

דבשחיטה לא שייך כתותי מכתת שיעוריה, דאין לו שיעור בעוביו ולרחבו של הסימן, אלא דצריך לשחוט רובו של הסימן, אבל הסימן בעצמותו אין לו שיעור מוגבל.

שיעור השחיטה (חיתוך רובם של שני הסימנים - הקנה והוושט) - טוען רע"א - לא בא להגדיר את הבהמה כי אם את מעשה השחיטה: מעשה השחיטה מוגדר כחיתוך רוב שני הסימנים. ושיעור כזה - המגדיר את המעשה, ולא את החפץ - אין דין כתותי חל עליו.

ברור שרע"א הבין כי דין כתותי פוגע בחשיבות החפץ, ולא בממדיו הפיזיים; לו נחשבו הסימנים כשרופים כבר, לא היה כל ערך לחיתוכם, והשחיטה הייתה פסולה. המהרש"א, לעומתו, הבין כנראה את דין כתותי באופן המוכר - שהחפץ נחשב כבר כשרוף - ועל כן הציע כי האפשרות שמעלים התוספות לפסול את השחיטה נובעת מדין כתותי.

סיכום

ראינו שתי גישות שונות בהבנת דין כתותי מכתת: ייתכן שהוא נובע מדינו של רבי שמעון, כי רואים את העתיד כאילו כבר התרחש ("כל העומד"); אך ניתן גם להגדירו כפגיעה בחשיבותו או בצורתו של החפץ.

אם נבין כי דין כתותי מתייחס לחפץ כאילו הוא שרוף כבר בהווה, יחול הדין כמעט על כל השיעורים, שהרי אם החפץ שרוף, לא ניתן לעשות עמו דבר. לעומת זאת, אם דין כתותי פוגע רק בחשיבותו ההלכתית של החפץ, יצטמצם היקפו: הוא לא יחול ביחס לשיעורים אינדיקטיביים (אתרוג); ביחס לשיעורים היוצרים חלות בחפצים אחרים (עשרה טפחים של לחי, המגדירים את השטח התחום, ולא את הלחי עצמה); או ביחס לשיעורים שהם כמותיים בלבד (נייר של גט, כביצה באוכלין), ואינם מוגדרים על ידי צורה מסוימת (כמו לולב, שופר, קורה ונעל של חליצה).

* * *

השיעור הבא יתמקד בסוגיית ניטלה התיומת ונחלקה התיומת. יש להתקדם בגמרא עד "נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול" (לב.), ולעיין גם במקבילה בבבא קמא צו. "אמר רבא האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי... נעשה כמי שנטלה ופסול ש"מ".

1. מהי המציאות של נחלקה התיומת? עיין רש"י בסוגייתנו, תוספות בב"ק ד"ה נחלקה, רי"ף אצלנו טו. "בעי רב פפא... נפרצו העלין ופסול", ר"ן סוף יד: ד"ה גמ'.

2. מהו גדר הפסול, ולמאי נפקא מינה? עיין תוס' ב"ק צו. ד"ה ניטלה, ר"ן טו. ד"ה נחלקה, מגן אברהם סי' תרמ"ה סק"ו, משנה ברורה סקי"ז. במסגרת הסעיף הבא נראה הבנה נוספת.

3. מה פשר החיבור בגמרא בב"ק בין קניין שינוי בנחלקה התיומת לבין הפסול למצווה? עיין בדברי הראשונים הבאים על הסוגיה בב"ק:

חידושי הראב"ד ד"ה בעי:

"נטלה התיומת פסול. מאי לאו הוא הדין לנחלקה, אלמא אשתני ופסול, הכא נמי אשתני קני ליה".

שיטה מקובצת בשם הרמ"ה:

"ומדלענין מצוה פסול, אף על גב דלא חסר ולא מידי, אלמא הוה ליה כי הוצי בעלמא, גבי גזלן נמי קני דמעיקרא לולבא והשתא הוצי".

חידושי תלמיד הרשב"א והרא"ש ד"ה בעי:

"כיון דמעיקרא חזי למצוה והשתא לא חזי, חשיב שנוי וקני ליה".

פסקי ריא"ז, הקדמה לפרק ט' בבבא קמא, אות ט:

"גזל לולב של מצוה ונחלקה התיומת בידו, הואיל ונפסל למצותו אין שם לולב עליו, וקנאו בשינוי זה".