לא ניתנה התורה למלאכי השרת

 

 

הביטוי 'לא נתנה התורה למלאכי השרת' עולה במספר הקשרים והוא טומן בתוכו מספר פירושים. נפתח בדוגמה ממסכת ברכות:

 

בגמרא במסכת ברכות משפט זה נאמר כשיקול הלכתי שמצביע על החיסרון החומרי הקיים בכל אדם ונובע מגופו הגשמי. הגמרא שם עוסקת באמירה ולימוד דברים שבקדושה כאשר האדם יכול לראות את הערוה:

"רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי. רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע - דברי הכל אסור; רואה, אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר, לא נתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא: נוגע - אסור, רואה - מותר"

                                                              (כה:).

רבא אומר שמותר להגיד חלקים בתפילה כאשר האדם רואה את ערוותו משום שלא נתנה התורה למלאכי השרת אלא לבשר ודם. וכפי שמסביר רש"י על אתר:

 "שאין להם ערוה, על כרחנו יש לנו ערוה, ואין אנו יכולים להשמר מכל זה"^[1].

פירוש אחר למשפט זה יכול לשמש כתקציר לסיפור הידוע של 'תנורו של עכנאי' בו נפסקה הלכה כנגד ר' אליעזר למרות שקורות הבית וכוחות שמימיים נוספים סברו כמותו. ההלכה נקבעת על ידי פסיקת בני אנוש ולא בידי מלאכי השרת.

הקשר דומה אך קצת שונה של משפט זה נאמר לגבי רמת הדיוק ההלכתית הנדרשת מאיתנו. בתחומים שונים בהלכה עולה שאלה עד כמה מוטל עלינו לנסות ולהישמר מאיסור, או לדקדק בקיום המצווה, כאשר לכאורה הדבר חורג מן היכולות הרגילים של בני אדם. בשיעור השבוע נעלה מספר סוגיות בהם שאלה זו עולה, ונציג את הגישות השונות בעניין היקף יישום המשפט- 'לא נתנה התורה למלאכי השרת' בהקשר זה. הדיון יתחיל לאור סוגיית המשנה והגמרא בתחילת מסכת פסחים, שם עולה עקרון כללי זה.

עד היכן בדיקת חמץ

המשניות הראשונות במסכת פסחים מלמדות אותנו את גבולות הנקיון לפסח:

"...כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ולמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ...

אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף.

רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכמים אומרים לא בדק אור ארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד ומה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו"                                             (פ"א, משניות א-ג)

המשנה הראשונה מלמדת אותנו שרק מקום שנכנס בו חמץ במשך השנה זקוק לבדיקה. לא חוששים שמא בעלי חיים, רוח, תינוק או סיבה לא צפויה אחרת העבירה חמץ למקומות אלו. במשניות ב-ג אנו מוצאים מחלוקת בין התנאים האם אנו סומכים על בדיקת חמץ, או שמא עלינו לנסות ולהחמיר ולמנוע מצב שיישאר חמץ בפסח ככל שידינו מגעת.

רבי יהודה חושש להעברת חמץ ממקום למקום על ידי חיות, ולכן מצריך לבדוק כמה שיותר פעמים במהלך יום י"ד, ובעקבות כך הוא מצריך לבדוק את החמץ שלוש פעמים (ראה גם מכילתא דר"י, מכילתא דפסחא פ"ז). ת"ק במשנה ב אומר שאין לחשוש, אך מדבריו משמע שיש מי שחושש. נראה שזאת שיטת ר' יהודה כפי שמשמע מדברי הירושלמי:

"הדא אמר ר' יודה מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון שהשליכה נפל אחד לבור ובא כהן אחד והציץ לידע מה שהשליכה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו שדרך חולדה וברדליס להיות גוררין אותו רצה היא אחר הבשר ואינה רצה אחר הפת ואפילו תימר רצה היא אחר הבשר ואח' הפת בשר גוררת ואוכלת פת גוררת ומנחת. רבנין דקיסרין בשם רבי אבהו אין חוששין שמא גררה חולדה וכרבי יודה חוששין"                                                                              (פ"א ה"ג).

בתוספתא באהלות (ט"ו, יג) מובאת מחלוקת תנאים האם חוששים שחולדה תגרור גויה ממקום למקום. הירושלמי מקשר בין המחלוקות וכותב שגם לעניין חמץ בפסח ר' יהודה חושש שמא גררה חולדה, ולכן מסתבר להנגיד בין שיטתו במשנה ג ובין דברי ת"ק במשנה ב.

להלכה מקובל כדברי משנה ב שמספיק לבדוק חמץ פעם אחת ואין לחשוש שמא חמץ עבר ממקום למקום לאחר הבדיקה. עקרון זה מובא בדברי רבנו דוד בתחילת המסכת, הסובר כי בבדיקת חמץ יוצאים מידי איסור של בל יראה ובל ימצא ולא בביטול חמץ^[2]. רבנו דוד יוצא כנגד גישה שאינה סומכת על הבדיקה:

"אלא שמה שגזרו על עיקר הבדיקה שאינה אלא מטעם זה ולא משום בל יראה ובל ימצא אינו מחוור. שאם דעתם לומר שאין אדם יוצא מידי איסור בל יראה ובל ימצא אלא בבטול ולא בבדיקה מפני שאיפשר שלא יבדוק יפה יפה, זה ודאי אינו, שבבדיקה מוציאתו מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כחו, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. והתורה כפשטה לא צותה על הביטול אלא על ביעור החמץ במעשה...".

השאלה העולה במקרה זה, וכפי שנראה עומדת בבסיס הדיון בסוגיות שונות, היא האם ניתן להסתפק בהסתמכות על הקביעה ההלכתית (כגון רוב או חזקה) או שמא עלינו לברר עד כמה שניתן מה המציאות. בהקשר של בדיקת חמץ: ר' יהודה סובר שמוטל על האדם לעשות הכל על מנת לברר שלא יישאר חמץ בביתו^[3]. חכמים אומרים שלא נתנה התורה למלאכי השרת, והאדם צריך לעשות את ההשתדלות והבדיקה המוטלים עליו אך אין הוא צריך לחיות בחשש מטריד שמא הוא לא עמד במשימה. ברגע שיש חזקה שהמקום בדוק, אין בעיה הלכתית של חמץ.

בדיקת מעבדה

שאלה הלכתית דומה עולה בנוגע למגבלות ראיית העין יחסית לבדיקות מעבדה. במספר תחומים הלכתיים שבהם נדרשת בדיקה על ידי העין עולה השאלה האם בימינו יש עניין לעשות זאת על ידי כלים מדויקים יותר. כבר 'ערוך השולחן' התייחס לשאלה זו בנוגע לבדיקת חרקים:

"יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולעים... אמנם שמעתי שבכל מיני מים וביחוד במי גשמים מלא ברואים דקים שאין העין יכולה לראותם ובילדותי שמעתי מפי אחד שהיה במרחקים ורה דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים במים כל המיני ברואים ולפ"ז איך אנו שותים מים שהרי אלו הברואים נתהוו במקורם אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם אלא ודאי דהבל יפצה פיהם ואף אם כן הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור"       (יו"ד פ"ד, לו).

כגישה עקרונית זו כתבו הרבה מהאחרונים הלכה למעשה^[4]. כך גם כתבו הפוסקים לגבי רמת ההידור הנדרשת בבדיקת אתרוג בסוכות. גם כאן עולה השאלה האם כשרות האתרוג נמדדת על פי ראיית העין והיא הקובעת את הגדרת ה'הדר' של האתרוג, או שמא יש להדר אחרי בדיקות מדויקות אף יותר^[5].

עקרון זה נכון גם לגבי קיום מצוות בעזרת מכשירים המאפשרים יכולות גבוהות יותר מאדם רגיל. כך לדוגמה יש לדון לגבי שימוש באמצעים אופטיים על מנת לראות את מולד החודש. בזמן הקדמונים לא היו אמצעים לשיפור הראיה, ועדות החודש היתה על הדבר הנראה בעין רגילה. כיום יש אמצעים אופטיים רבים (כמשקפת, טלסקופ וכדומה) שבאמצעותם ניתן לזהות את גרמי השמים אף ביום. נראה שאין להשתמש באמצעים אלו על מנת להעיד, אך ניתן להיעזר בהם על מנת לדעת האם תיתכן עדות. כלומר - על מנת לברר האם תיתכן ראייה, עלינו לעשות כל דבר עד היכן שידנו מגעת. וכך כתב הרמב"ם בהל' קידוש החדש:

"בזמן שעושין על הראיה, היו מחשבין ויודעין שעה שיתקבץ בה הירח עם החמה בדקדוק הרבה, כדרך שהאצטגנינין עושים, כדי לידע אם יראה הירח או לא יראה"                       (פ"ו, הלכה א).

השימוש בכלי האופטיקה יכול לשמש כאמת מידה לקבילות העדים, אך העדות צריכה להיות בראיה רגילה. אמנם השימוש בראיה רגילה יכול לגרום סטייה מזמן ראש החודש "האמיתי", כמו גם המצב שעושים על פי החשבון שנמסר למשה מסיני שאין הקביעה נעשית אלא בקירוב^[6].

חוש האדם

היכולת של האדם להבחין בשינויים דקים מוגבלת ומבחינה הלכתית הרבה פעמים חוש האדם הוא הקובע. כך לדוגמה מצאנו לגבי ריבוע התפילין- תפילין צריכות להיות מרובעות אך איזו רמת דיוק נדרשת? לעניין זה התייחס הרב משה פיינשטיין:

"אף אנחנו קטני קטנים ידענו זה לדבר פשוט שא"צ לפנים. כי לא הוזכר זה בגמ' וכל הדורות הכשרים הגאונים והצדיקים והחסידים לא השתמשו במיקראסקאפ, וברור שהם קיימו כל דיני התורה ולא נכשלו בשום דבר אף באונס... ואגב אכתוב אשר בענין מדידת רבוע של התפילין גם בלא זה לא שייך להצריך מיקראסקאפ... וא"כ כשיעשה ריבוע ע"י מיקראסקאפ הרי לא יהיה האלכסון תרי חומשי יותר בדיוק אלא טפי פורתא, ואף שג"כ כשר אבל ליכא שום מעלה... ופלא על מש"כ כתר"ה שהגרי"ז הלוי זצ"ל היה סבור שיש מעלה כשימדדו ריבוע דתפילין במיקראסקאפ"

                                                      (יורה דעה סי' ב', סעיף קמו).

הרב פיינשטיין כותב שאין צורך לעשות את מדידית הריבוע בעזרת כלי מדידה חדשניים, ומוסיף כי לדעתו אף אין בכך הידור לפי ההלכה^[7]. לא רק שהאדם לא מחויב לעשות זאת, אין גם תועלת הלכתית בבדיקה זו.

שאלה דומה עולה לגבי שיעור יד סולדת שנאמר בהלכות בישול בשבת ובאיסור והיתר. באחרונים ישנם גישות שונות לקביעת שיעור יד סולדת, וזאת מאחר ובגמרא לא מופיע שיעור מדויק מעבר להגדרה של- 'כריסו של תינוק נכווית' (שבת מ:).

הרבה מהאחרונים קבעו מעלת חום שמעבר אליה היד סולדת כאשר רוב השיטות נעות בין 40 ל- 50 מעלות. הגרש"ז טען שהשיעור הוא של 45 מעלות (מובא בשש"כ פרק א הערה ג). ידוע לנו שבית השחיטה של ברווז נחשב כצונן (חולין ח:), ובבדיקה שנעשתה נמצא שחומו של ברווז בבית השחיטה הוא לפחות 45 מעלות ולכן עד שיעור זה אין חשש של יד סולדת. הרב משה פינשטיין (אג"מ או"ח ח"ד סימן עד) מדבר על שיעור של 43 מעלות לאור בדיקות שעשה.

הרב הנקין בשו"ת בני בנים (ח"א סימן יא) מציג גישה עקרונית שונה. הוא מביא את מנהגם של 'בעלי הוראה' שמשערים שיעור יד סולדת ע"פ הכנסת היד למים. הרב הנקין טוען שאי אפשר לשער זאת ע"פ מספר מעלות מדויק משתי סיבות-

1. חז"ל משערים תמיד ע"פ שיעור שלקוח מחיי היום- יום ושניתן לבודקו במציאות כך שהוא ברור לכולם.
2. בשבת עצמה אסור לבדוק את המעלות, א"כ בשבת לא ניתן בכלל לדעת אם אסור או מותר, ואז מה הועילו חכמים בתקנתם.

טענתו העיקרית היא ששיעורי חכמים לקוחים מהווי החיים שבכל יום, ולא צריך להסתובב עם ציוד מדידה משוכלל כדי לקיים את ההלכה, ולכן יש לשער ע"פ נגיעה במים החמים^[8].

הגדרה הלכתית ומדעית

נקודת ההנחה שעומדת בבסיס ההלכות שהוזכרו היא שהתורה נתנה לאנשים הנעזרים בכלים אנושיים, ולכן התורה מתכוונת להגדרה סובייקטיבית. ההלכה נקבעת לפי ראות האדם ולא נתנה למלאכי השרת. בנוסף לכך לא יתכן שנפלה תקלה בידי הדורות הקודמים בגלל חוסר יכולת טכנולוגית לשמור על ההלכה.

בהרבה הלכות יש לבחון האם ההלכה נקבעת לפי הגדרה מדעית או שמא לפי הגדרה הלכתית. דוגמה להגדרה מדעית היא השאלה האם אדם גוסס נחשב כמת או שעדיין יש לחלל עליו את השבת. הלכות פיקוח נפש נקבעות לפי היכולת להציל את האדם וזה נקבע לאור הידע המדעי רפואי. הדוגמה הבולטת של הגדרה הלכתית נוגעת להלכות צרעת: גם אם הנגע קיים בבית, רק ברגע שהכהן מכריז כי הבית מנוגע הכלים שבתוכו נטמאים. ההגדרה ההלכתית היא הקובעת ולא השאלה המדעית מה מצב העובש.

ישנם דוגמאות רבות להלכות שנקבעות לפי הגדרה הלכתית ולא מדעית- דיני פסולי חיתון, הגדרת תולעים ומאכלות אסורות בכלל, ביטול בתערובת, מלאכות אסורות, תפילין ותשמישי קדושה ועוד^[9]. דברים שהם מושגים הלכתיים שנוצרו בגזירת הכתוב, שנוגעים לחפצים גשמיים אבל המאפיין הגשמי שלהם אינו קובע אלא ההגדרה ההלכתית.

דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בדברי התפארת ישראל שקובע שאין להשתמש במיקרוסקופ כדי לקבוע האם לדג יש קשקשים (ע"ז ב,ו בועז אות ג), מכיוון שהגדרת הקשקש היא הגדרה הלכתית של לבוש הדג, דבר שנקבע לפי ראות העין. מה שנראה רק בעזרת מכשיר מדידה אינו יכול להיחשב כלבוש של הדג גם אם הוא קיים במציאות.

כפייתיות בקיום מצוות

כפי שראינו בשיעור, ישנה דילמה הלכתית שעולה בהקשרים שונים בנוגע לשאלה עד כמה האדם מחויב לעשות מאמץ על מנת לקיים את המצווה בצורה מלאה. הכלל שלא ניתנה התורה למלאכי השרת מקובל על הפוסקים, אך במקרים רבים נחלקו האם כלל זה שייך לדיון הספציפי.

בשנים האחרונות עלתה המודעות לבעיות פסיכולוגיות / פסיכיאטריות הנוגעות לסוגיה זו. ישנם אנשים שמקיימים את המצוות מתוך מורא תמידי שמא לא עשו זאת בדרך הראויה. בעקבות כך אנו מוצאים תופעות כמו חזרה על התפילה מספר פעמים, חשש מפני חציצה בטבילה ודוגמאות נוספות^[10]. ההבנה שהקב"ה נתן את התורה לבני אנוש ולא למלאכי השרת יכולה לאפשר לאדם את הנועם והשמחה מקיום המצוות ולא חלילה שתיצור אצלו רתיעה ופחד מתמיד שמלווה את חייו.

עיקרי תפיסתו החינוכית של הרב עמיטל נאספו בחוברת בשם- 'והארץ נתן לבני אדם'. בפתיחה לספר מסביר הרב בזק את בחירת השם:

"שם הספר- והארץ נתן לבני אדם, מבטא לדעתנו,את אחד הבריחים המרכזיים בהגותו של הרב עמיטל- מיקומו של האדם בעולם, על שלל תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו...".

 

.