דילוג לתוכן העיקרי

לזכור מה עוד חסר

קובץ טקסט

אנחנו נמצאים שבוע לפני ראש השנה, ביום של תשובה אך לא של עצב. לא אומרים תחנון, והאר"י אמר לא להזכיר אפילו "חטאנו לפניך". התשובה בראש השנה באה מתוך רוממות ונשגבות – "ובכן צדיקים יראו וישמחו" – לא מתוך צער, והוידוי אינו העיקר.

אך אנחנו בני אדם, ולכן הוידוי שקודם לראש השנה הוא חשוב ביותר. יש לנו רגשות, ואנחנו צריכים להתמודד איתן. אנו צריכים לבוא קודם לכן ולומר "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".

צריך להבין מה זה "כדלים וכרשים", הרי עשינו הרבה מצוות. מסופר על רבי אחד שעני בא אליו לבקש עזרה וקיבל ממנו ברכה לפרנסה. שאל העני מדוע כשהוא נכנס הוא נשאר אצל הרבי דקה או שתיים, מקבל ברכה ויוצא ואילו לעשיר מקדיש הרבי זמן רב. השיב הרבי לעני שהוא מודע להיותו עני, ולכן כל שהוא נזקק היא הברכה. לעומתו, העשיר חושב שיש לו כל מה שצריך, ונדרש זמן להסביר לו מה הצורך. אני לא בא לומר שכל יראת השמיים שלנו היא מצוות אנשים מלומדה, אך גם אנחנו צריכים לזכור תמיד מה עוד חסר.

הקב"ה זיכה אותנו ללמוד במוסדות טובים, עם רבנים מרביצי תורה ויראה ובתוך ציבור מעולה. צריך לשאול את עצמנו מה הוספנו על כל זה. במוסף של ראש השנה, בזכרונות, אנו אומרים "כי זכר כל המעשים לפניך בא מעשה איש ופקודתו". מה זה "פקודתו"? תפקיד, כמו "ופקודתם ביד אלעזר בן אהרן הכהן". הקב"ה נתן לכל אחד תפקיד, והוא בוחן אותו כל שנה מחדש.

בפרשת השבוע קראנו הבוקר:

"אתם ניצבים היום כלכם לפני ה' א-לוהיכם... לעברך בברית ה' א-לוהיך ובאלתו... למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-לוהים" (דברים ט', ט; יא-יב)

הקב"ה נותן לנו כאלה מתנות גדולות. אנחנו נמצאים בברית עם הקב"ה – "אני לדודי ודודי לי" – וכל חטא הוא לא סתם בעייתי – אלא הוא פוגם בברית.

נאמר בגמרא במסכת ראש השנה:

"אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (יז:)

אנו צריכים לקבל את ההרגשה שאנחנו שליחי ציבור, אנחנו לא רק עצמנו. כלומדים בבית המדרש, מתפללים ועושים מצוות יש לנו אחריות לציבור כולו. מעבר לכך, נדרש עיטוף – כזה שמסתיר את העצמי שבי ומכסה על האישיות, ולעמוד רק כשליחות ציבורית.

האמירה של "כדלים וכרשים" היא גם מדרגה. המדרש אומר:

"וחנתי את אשר אחון, באותה שעה הראה לו הקב"ה כל אוצרות של מתן שכר שהן מתוקנות לצדיקים... ראה אוצר גדול מכולם ושאל אוצר גדול זה של מי הוא... מי שאין לו חנם אני נותן לו שנאמר וחנתי את אשר אחון" (מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, סי' כז)

ההרגשה הזו של מי שבאמת אין לו, גם בחיי חברה, הופכת לזכות. אותו "דלים ורשים" יכול להפוך לזכות בשבילנו.

הרמב"ם אומר "אין שופטים אלא על פי דעתו של אל דעות" – לכל אחד יש חשבון אחר. המשנה אומרת שכל אחד עובר כבני מרון, כל אחד לבד, אין חשבון של אחד דומה לחברו.

אני רוצה לומר עצה טובה לפני יום הדין. הגמרא אומרת שמי שנותן צדקה על מנת דבר מסוים הרי זה צדיק גמור:

"האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח.-ח:)

ישנן גם מצוות שבין אדם לחברו. הגמרא במסכת סוטה אומרת שעל עגלה ערופה נדרשים הזקנים לרחוץ את ידיהם בכדי לומר שלא פטרנוהו בלא מזונות ולוויה. ממשיכה שם הגמרא ומסבירה שלוויה זה דבר גדול:

"היה ר"מ אומר: כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור" (סוטה מו:)

הגמרא לומדת את הדין מהמעשה של העיר לוז המופיע בתחילת ספר שופטים ומציאת מבוא העיר. מה הקשר שם ללוויה? הגמרא רוצה לומר שאדם המגיע למקום זר צריך תמיכה ועידוד, שלא ירגיש שונה. גם חיוך הוא לוויה, לתת הרגשה טובה, להפיג את הבדידות. אם הייתה ליוצא מהעיר הרגשה טובה הוא לא היה חושש שיהרגו אותו, הוא היה בטוח בעצמו.

המצוות האלה מגיעות לפני ראש השנה, כדאי לנצל אותן. ברוך ה', בישיבה באופן כללי אין בדידות, אך יש לכל אחד רגעים בהם הוא מרגיש בודד. מה חיוך יכול לתת. יש כל כך הרבה אנשים ממקומות שונים וצריך את זה. המצווה של חיוך היא כמו לוויה.

אנחנו נתפלל לקב"ה שישמע תפילתנו, ושיעזור לנו להתפלל בלב שלם ושתפילתנו תהיה תפילה טובה, ממקורות הלב, ללא הסחת דעת. יהי רצון שהקב"ה ישמע תפילתנו ויחדש לנו שנה טובה – לכלל ולפרט. כתיבה וחתימה טובה לנו ולכל ישראל!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)