קידושין | דף לח | איסור עורלה בחוץ לארץ

הגמרא מביאה שלוש דעות שונות בדבר תוקפו של איסור ערלה בחו"ל:

א. תנא קמא (במשנה לו:) ורבי שמעון בן יוחי (לח.) סוברים שאיסור ערלה נוהג בחו"ל מדאורייתא.

ב. רב יהודה אומר בשם שמואל (לח:) כי איסור ערלה בחו"ל מוגדר כ"הלכתא מדינה".[1]

ג. דעת עולא בשם רבי יוחנן, שאיסור ערלה בחו"ל הנו הלכה למשה מסיני (הל"מ), וכן כתבו הפוסקים להלכה (עיין שו"ע יורה דעה סימן רצ"ד סעיף ח).

למעשה, שתי השיטות האחרונות הנן פירושים שונים של האמוראים למימרה שהביאה הגמרא ולפיה "ערלה הלכה". ויש לציין גם את דברי רבי אלעזר בנו של רבי שמעון (לח.), החולק על אביו וטוען כי ערלה אינה אסורה בחו"ל מדאורייתא, אך אינו מפרט אם לדעתו היא מותרת, או שמא יש לאיסורה תוקף שונה.

שתי הדעות הראשונות נראות פשוטות, ואין צורך להרחיב בהן. בשיעור שלפנינו ננסה, אם כן, לבאר את השיטה האחרונה, הקובעת כי איסור ערלה בחו"ל הנו הל"מ.

ב. נטע רבעי בחו"ל

יסוד חשוב בהבנת ההל"מ של ערלה בחו"ל הניח הגר"ח סולוביצ'יק בחידושיו על הלכות מאכלות אסורות פ"י הט"ו, שם אומר הרמב"ם "שאין דין נטע רבעי[2] נוהג בחוצה לארץ", אך מציין את הוראת מקצת הגאונים "שכרם רבעי לבדו פודין אותו בחו"ל".[3]

הגר"ח שם מעלה חקירה בדבר טיב החידוש של ההל"מ: האם תכליתה לגלות כי איסור ערלה שבתורה נוהג אף בחו"ל, או שמא היא דין בפני עצמו, המחדש איסור ערלה בחו"ל המנותק מאיסור ערלה דאורייתא הנוהג בארץ? והוא טוען שבהא גופא נחלקו הגאונים והרמב"ם. הגאונים סברו כי ההל"מ מגלה על דין תורה, וכי איסור ערלה בחו"ל הנו הרחבה של איסורה בארץ, ודיניהם שווים; לפיכך נוהג גם בחו"ל דין נטע רבעי, שהוקש לערלה - "...שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל, וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא י"ט, כג-כד). דעת הרמב"ם, לעומתם, שדין ערלה בחו"ל הנו דין מחודש בפני עצמו, ועל כן אין נטע רבעי נוהג שם, שכן הוא הוקש רק לערלה דאורייתא החלה בארץ.

כראיה לכך שהרמב"ם מחלק בין ערלת ארץ ישראל לערלת חו"ל, מביא הגר"ח את פסקו שם הלכות ט-י:

הערלה כיצד? כל הנוטע אילן מאכל, כל פירות שעושה אותו אילן שלש שנים משנטע הרי הן אסורין באכילה ובהנאה, שנאמר 'שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל'. וכל האוכל מהם כזית לוקה מן התורה. במה דברים אמורים, בנוטע בארץ ישראל, שנאמר 'כי תבואו אל הארץ'; אבל איסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני...

משמע מדבריו שאיסור ערלה בחו"ל שונה מאיסור ערלה בארץ, ועל כן יש חיוב מלקות על ערלת ארץ ישראל בלבד. והדברים מפורשים לחלוטין בהלכה כא:

והאוכל כזית מטבל של דבריהם, או מכלאי הכרם וערלה של חו"ל, מכין אותו מכת מרדות.

ג. דין בעץ או דין בפרי

הגר"ח ביאר היטב, כי אכן יש שתי אפשרויות להבין את משמעותה של ההל"מ, והעובדה שאין לוקים על איסור ערלה בחו"ל מוכיחה כי לדעת הרמב"ם זהו דין חדש, הנפרד מאיסור ערלה בארץ. אמנם אין בדבריו כדי להסביר את החילוק בין שני דיני הערלה, ואף לא כדי לבאר מדוע דין נטע רבעי שייך דווקא בארץ ישראל, ולא בחו"ל.

ייתכן שניתן להסביר דברים אלו לאור מחלוקת הראשונים בפירוש דברי רבי שמעון בר יוחי בדף לח.. רבי שמעון לומד שערלה נוהגת בחו"ל בקל וחומר מחדש בשתיים משלוש תכונות (איסור עולם, איסור הנאה, יש היתר לאיסורו), אך אין הוא מפרש במה אין ערלה חמורה יותר. רש"י כותב שאיסור ערלה אינו איסור עולם, שכן הוא מותר בשנה הרביעית; וכתבו התוספות שרבנו תם חלק על כך, שהרי אותם פירות שגדלו בשלוש שנות הערלה אסורים לעולם. ונראה ברור שנחלקו בשאלה על מה חל איסור ערלה. לדעת רש"י, האיסור חל על העץ: במשך שלוש שנים אסורים העץ ותוצריו, ומשחלפו - העץ ניתר; לפיכך ניתן לומר שאין איסורו איסור עולם. רבנו תם, לעומת זאת, מבין כי האיסור הוא על הפירות שגדלו באותן שלוש שנים, ולא על העץ, ואותם פירות הרי אינם ניתרים לעולם.

לפנינו, אם כן, מחלוקת יסודית במהות איסור ערלה: האם הוא חל על העץ, ובעקבותיו על הפרי, או שמא הוא חל ישירות על הפרי. הרמב"ן התלבט בין שתי אפשרויות אלו בבואו לבאר את האיסור בפירושו לתורה (ויקרא י"ט, כג):

וטעם המצוה הזאת, לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הילולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים. ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעם מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם, ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה', והמצוה הזאת דומה למצות הביכורים.

ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות רב הלחות דבק מאד מזיק לגוף, ואיננו טוב לאכלה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה הם רעים גם לגוף.

הרמב"ן מציע שני טעמים לאיסור ערלה. טעם אחד הוא שקודם שמתחילים לאכול מפרי העץ, יש להביא את ראשיתו לה', ולא ניתן להביא את הפירות היוצאים בשלוש השנים הראשונות, שאינם טובים. נימוק זה מתאים להבנה כי איסור ערלה הוא למעשה דין בעץ: כשם שפירות שלא הורמה תרומתם הם טבל, כך עץ שטרם הובא ממנו נטע רבעי אסור באכילה. לעומת זאת, לפי הטעם השני, שפירות שלוש השנים הראשונות אסורים באכילה משום שאינם בריאים, איסור ערלה הנו איסור בפירות.

בין אם נקבל את טעמיו של הרמב"ן ובין אם לאו, נראה כי הדעה שערלה היא איסור בעץ רואה בערלה ובנטע רבעי שני מרכיבים המשכיים בְּתהליך שעובר העץ, כמשתמע מן הכתוב, בעוד שההבנה השנייה, לפיה ערלה היא איסור אכילה של הפירות, מנתקת בין פירות השנה השלישית לבין פירות השנה הרביעית.

ד. דיני שומר הפרי

הסוגיה בברכות לו. מביאה את דברי רב יהודה בשם רב: "צלף של ערלה בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין", כלומר: זורק את הפרי ואוכל את הקליפה. הגמרא שם ע"ב מקשה: והרי הקליפה היא שומר לפרי, שנתרבה אף הוא לאיסור ערלה מן הלימוד "'וערלתם ערלתו את פריו' - את הטפל לפריו"! ותירצה מה שתירצה. על קושייתה של הגמרא תמה בציון לנפש חיה (= צל"ח, הלוא הוא רבי יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה) על אתר:

ועוד קשה, מי הגיד להמקשה נביאות זה דבחוצה לארץ אסור שומר משום ערלה, והרי 'פריו' דדרשינן מיניה: את הטפל לפריו, בארץ כתיב, וכל עיקר איסור ערלה בחו"ל הוא מן ההלכה, ועד כאן לא שמענו מן ההלכה אלא ערלה, אבל שומר של ערלה לא שמענו... ופוק חזי דברי רבינו הגדול הרמב"ם, וזה לשונו בפרק י ממאכלות אסורות הלכה טו, יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בחו"ל... עד כאן לשון הרמב"ם, הרי שדייק שלא אמרו אלא הערלה, וכוונתו ממילא נטע רבעי לא שמענו, כן אני אומר לא שמענו אלא ערלה ולא שומר של ערלה.

הצל"ח אינו מתרץ את קושייתו, אלא מסביר את הסוגיה באופן שהגמרא אכן אינה סוברת כי שומרי הפרי אסורים בחו"ל משום ערלה. בדבריו מניח הצל"ח שתי הנחות: א. הפסוק אינו מלמד שהפרי והשומר שווים, אלא רק שיש איסור נוסף לשומר; ב. איסור נוסף זה אינו קיים בחו"ל.

ואפשר שנחלקו בהנחתו הראשונה הבבלי והירושלמי. הבבלי, כאמור, מרבה את שומר הפרי מהמילה "את". הירושלמי (ריש פ"ג דערלה) לומד באופן אחר:

כתיב 'וערלתם ערלתו את פריו': אית תניי תני בסמוך לפיריו, אית תניי תני בעורל את פיריו. מאן דאמר בעורל את פיריו - קליפין וגרעינין במשמע; מאן דאמר בסמוך לפיריו - קליפין במשמע ולא גרעינין. וגרעינן מניין? הוי סופך מימר: 'את פיריו' - בסמוך לפיריו. אית דבעי נישמעינה מן הדא: 'וערלתם ערלתו את פריו' - דבר שהוא עורל את פריו ופיריו עורלו.

לפי לימודו של הבבלי - מן המילה "את" - איסור שומר אינו איסור עצמאי, כי אם הרחבה של גדר הפרי.[4] מן הלימוד האחרון בירושלמי, לעומת זאת, משמע שמדובר באיסור נוסף, הנובע מהישנות השורש ער"ל, אשר מלמדת אותנו כי גם ערלת הפרי - השומר הסובב אותה - אסורה, באופן שאינו קשור בהכרח באיסור הפרי עצמו. אגב עיון זה ניתרצה קושיית הצל"ח על הבבלי: היות שהבבלי לומד כי שומר נתרבה לאיסור כחלק מן הפרי, אין מקום לחלק בין ארץ ישראל לחו"ל.

אמנם גם אם נקבל את הנחת הצל"ח, שאיסור השומר הוא איסור נפרד, עדיין יש לבאר מדוע היה לו כה ברור שאיסור זה לא ינהג בחו"ל. ונראה שהדבר נובע מכך שיש הבדל בין האיסור בארץ לבין האיסור מחוצה לה: האיסור בארץ הנו גדר בעץ, שאין ליהנות ממנו עד שיובא פריו הראשון לה', והירושלמי לומד מן הריבוי שגם שומרי הפירות נחשבים לתוצרת העץ ואסורים; האיסור בחו"ל, לעומת זאת, חל על הפירות שגדלו תוך שלוש שנים, והיות שהשומר אינו קרוי פרי - אין הוא נאסר.

ה. קליפי הרמון וניצתו

חיזוק נוסף להבנה כי איסור ערלה חל על העץ ותוצריו, ולאו דווקא על הפירות, יש אולי בפירוש המשניות (ערלה פ"א ה"ח), שם מבאר הרמב"ם מדוע נאסרו קליפי הרימון וניצתו:

ונאסרו בערלה קלפי רמון והנץ שלו, לא מפני שהן פרי, אלא מפני שהן ראוין לצביעה, ואסור לצבוע בערלה. אמרו בספרא: 'לא יֵאכל' - אין לי אלא שלא יאכל, מנין שלא יצבע ולא יהנה? תלמוד לומר: 'וערלתם ערלתו... ערלים' - לרבות את כולם.

דברי הרמב"ם מחודשים ביותר: יוצא מהם כי גם מה שאינו פרי אסור בערלה! אמנם אם כנים דברינו, והרמב"ם הבין כי איסור ערלה, לפחות בארץ, הנו דין בעץ, אזי צריך כל אשר ייחשב לתוצרת העץ להיאסר משום ערלה; לפיכך אסורים משום ערלה גם קליפי הרימון וניצתו, אף שאין הם מוגדרים כפירות. ודוק: הרמב"ם לומד איסור זה מאותו פסוק ממנו למד הירושלמי את איסור השומר, שהוא, כפי שהסברנו, איסור נפרד לפי שיטת הירושלמי, ולא החשבת השומר כחלק מן הפרי.

ה. ערלה ונטע רבעי

ביארנו מקודם, כי הסוברים שערלה היא דין בעץ יקשרו אותה לנטע רבעי, בעוד שהסוברים כי היא דין בפירות לא יעשו קישור זה. אלא שעל כך יש להקשות מאותו דיבור בתוספות שהבאנו כראיה. כזכור, רבנו תם חולק על רש"י וסובר שערלה נחשבת איסור עולם, שכן הפירות שגדלו במהלך שלוש השנים אינם ניתרים לעולם, כלומר: הוא תופס ערלה כדין בפירות. ואולם, רבנו תם גם אומר שערלה מוגדרת כדבר שיש היתר לאיסורו, שכן ניתן לפדות את הפירות הצומחים בשנה הרביעית - נמצא שרבנו תם מקשר בין איסור ערלה לנטע רבעי, ואף משמע ממנו שזהו אותו האיסור ממש!

דומה שיש לתרץ, כי דין נטע רבעי נחלק לשניים: חלק אחד הנו איסור האכילה, וחלק שני - ההבאה לירושלים. לדעת רבנו תם, האיסור לאכול נטע רבעי הוא אותו איסור ערלה שיש בשלוש השנים הקודמות, אלא שבשנה הרביעית ניתן לפדותו, ועל כן מוגדר האיסור כדבר שיש לו היתר. דין ההבאה לירושלים, לעומת זאת, הנו דין נפרד, אשר נובע מקדושת הפירות, ולא מאיסורם.

על פי שיטת רבנו תם יבוארו דברי הטור יורה דעה סימן רצ"ד. בתחילת הסימן כותב הטור, כי שומר הפרי מותר בחו"ל, ומשמע, אם כן, שהוא מחלק בין איסור ערלה בארץ לאיסור ערלה מחוצה לה. אמנם בהמשך הסימן מביא הטור את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם נטע רבעי נוהג בחו"ל, ומשמע שהוא פוסק כאביו הרא"ש, שדין נטע רבעי שייך גם בחו"ל. וקשה: מדוע לעניין שומר מחלק הטור בין ערלת חו"ל לערלת הארץ, ולעניין נטע רבעי הוא משווה אותן? הדברים מבוארים אם נבין שהטור סבר כרבנו תם בעניין היחס בין ערלה לנטע רבעי: איסור הפירות בשנה הרביעית עד לפדיונם, הרי הוא איסור ערלה ממש, החל בחו"ל מהל"מ, כפי שחל האיסור בשלוש השנים הראשונות; איסור השומר, לעומת זאת, הנו איסור נוסף, וכפי שראינו בשיטת הצל"ח, ועל כן התירו הטור בחו"ל.[5]

ו. איסור הנאה ודין שרֵפה

שני דינים נוספים שיש שחילקו בהם בין ארץ ישראל לחו"ל הם איסור הנאה מערלה והחובה לשרפה. הרי"ד בתוספותיו לסוכה (לה., ד"ה של ערלה) כותב:

ונראה לי לתרץ דהאי ערלה סתם קתני ואפילו בחוצה לארץ שאינה אסורה אלא באכילה ולא בהנאה כדאמרינן בפרק קמא דקידושין שהלכה למשה מסיני הוא.

לעומתו קובעים התוספות (לו:, ד"ה כל מצוה) במפורש שאסור למכור ערלת חו"ל, משום שאסור ליהנות ממנה.

גם מחלוקת זו עשויה להיות תלויה בחקירה אם ערלת חו"ל היא איסור ליהנות מן העץ קודם שניתן ממנו לגבוה, שאז נאסור לא רק אכילה אלא גם הנאות אחרות, לבין איסור מצד הפירות, שאז ייתכן כי רק האכילה נאסרה, ולא הנאה אחרת; אמנם מי שאוסר את הפירות בהנאה אינו סובר בהכרח כי האיסור הוא מצד העץ, שכן ייתכן שהאיסור הוא בפירות אך כולל גם איסור הנאה.

נראה שבשאלה זו נחלקו הרי"ד והמנחת חינוך. הרי"ד (בתוספותיו הנזכרים לעיל) כותב כי היות שערלת חו"ל מותרת בהנאה, ממילא אין היא חייבת בשרפה (בניגוד לדין ערלה הרגיל, המפורש בתמורה פ"ז מ"ה), כלומר: לדעתו, חיוב השרפה נובע מאיסור ההנאה, וממילא אם אין הפרי אסור בהנאה - גם אין בו חיוב שרפה. המנחת חינוך (מצוה רמו אות טו), לעומתו, סובר כי ערלת חו"ל אסורה בהנאה, ומכל מקום אינה חייבת בשרפה. דבריו מבוססים על רש"י בתמורה (לג:, ד"ה כלאי הכרם), המסביר כי חיוב שרפת ערלה נלמד מכלאיים, שנאמר בהם "פֶּן תִּקְדַּשׁ" (דברים כ"ב, ט), ודרשו (קידושין נו:) "תוקד אש" - והוקשו כלאיים לערלה. המנחת חינוך טוען כי היקש זה נאמר דווקא בערלה האמורה בתורה, אך לא בערלת חו"ל, שנלמדה מהל"מ. ונראה שדבריו מתיישבים עם סברתנו: החיוב לשרוף ערלה בארץ ישראל נובע מקדושה מסוימת הטבועה בעץ, כל עוד לא התקיים בו דין נטע רבעי, ועל כן פירותיו מתבערים; בחו"ל מדובר באיסור בלבד - אף אם איסור הנאה - ועל כן אין טעם במצות שרפה.

ז. סיכום

בגמרא מובאות שלוש דעות בדבר תוקפו של איסור ערלה בחו"ל: דרבנן, דאורייתא או הל"מ. שיעורנו סבב על הסבר הדעה השלישית, והחקירה המרכזית בו הייתה אם ההל"מ באה לגלות על מה חל דין ערלה שבתורה, או שמא זהו איסור חדש ועצמאי. הוספנו וביארנו כי ייתכן שאיסור ערלה בארץ ישראל הנו דין בעץ, הקשור לצורך להביא את ראשית פריו לה' בשנה הרביעית, בעוד שאיסור ערלה בחו"ל הנו איסור אכילה החל על הפירות עצמם. לשאלה זו מצאנו מספר נפקא מינות: איסור נטע רבעי בחו"ל, איסור שומרי הפרי, איסור הנאה והחיוב לשרוף. אם מחלקים בין ערלת ארץ ישראל לערלת חו"ל, עשוי כל אחד מן הדינים הללו, על פי הבנות מסוימות בו, שלא לנהוג בערלת חו"ל.

מקורות לשיעור הבא:

ספק ערלה בחוץ לארץ

א. קידושין לח: "תנן התם החדש" עד לט. "ספיקא מותר ודאה אסור".

ב. תורת הבית להרשב"א, בית ד שער ד, "ומסתברא לי דכשאמרו... מדבר תורה הוא ולא מדבריהם" (מצורפת תמצית דבריו).

ג. בבא בתרא כג: "אמר רבי חנינא... רובא עדיף", כד. "ההוא חצבא דחמרא... אבל עינבי מצנעי". האם הסוגיה מעוררת קושיה על תירוצו של הרשב"א ברמב"ם?

ד. תוספות על בבא בתרא שם, ד"ה לימא. האם ניתן להשתמש בדבריהם לתירוץ הקושיה מן הסעיף הקודם?

ה. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"י הי"א. מתי יותר הספק בחוץ לארץ, ומתי גם בסוריא?

ו. טו: בדפי הרי"ף, ר"ן ד"ה גרסינן בגמרא עד "משום לפני עור". האם תשובת הר"ן זהה לזו של הרשב"א? כיצד ניתן להסביר את דין 'ספוקי להדדי'?

ז. שערי יושר, שער א פרק ב, "ונראה ברור... בידיעת האדם" (מצורף). מדוע נשתנה איסור ערלה בחו"ל משאר איסורים?

תורת הבית להרשב"א, בית ד, שער ד

"מסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקו... ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק קמא דקידושין אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרב אסי והתנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר אשתומם כשעה חדא אמר לו אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן מהא דלהתיר ספיקה בחוצה לארץ הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני הא לאו הכי כל מקום שנאסרה ודאי אף ספקה אסורה. ובארץ ישראל אף ספיקה אסור דבר תורה. ויש לומר דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי. אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר..."

שערי יושר, שער א פרק ב

"ונראה ברור, דגם בספק טומאה ברשות הרבים דהילכתא גמירי לה דטהור ודאי כודאי ממש, אם אדם יודע שהוא טמא מחויב להפרישו ואסור לסייע לכהן לאכול תרומה כזאת ועובר משום לפני עור על זה, וביאור הדברים דבערלה קיימא לן דהידיעה הוא תנאי בעיקר האיסור, ולהאדם שאינו יודע הוא דבר המותר ממש, ומשום הכי מותר להאכיל לחברו ערלה בחוץ לארץ, אף שהמאכיל יודע שהוא ערלה ודאי. אבל בספק טומאה, ומכל שכן בשאר איסורים, אין עצם הדין תלוי בידיעת האדם..."