ראש השנה | דף ח | שילוח עבדים ביובל

בשנת היובל משתחררים כל העבדים העבריים שביקשו להאריך את תקופת עבדותם מעבר לשבע השנים שנתחייבו בהן בשעת מכירתם. הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מתי בדיוק משתחררים העבדים: לדעת חכמים הם משתחררים לאחר תקיעת השופר של בית הדין ביום הכיפורים, ואילו לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא היובל מתחיל כבר בראש השנה, ואז משתחררים העבדים. אולם עמדה זו אינה מוחלטת, ורבי ישמעאל מודה שיש משמעות גם לתקיעת השופר, כפי שנאמר בברייתא המובאת בסוגייתנו:

"מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכפורים – תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן".

העבדים יכולים לנהוג כבני חורין כבר מראש השנה, אך הם שבים לבתיהם (כמו גם השדות החוזרים לבעליהם ביובל) רק בעקבות תקיעת השופר שביום הכיפורים. מה פשרם של שני השלבים הללו בשילוח העבדים? הראשונים העלו שתי אפשרויות:

א. הר"ן (ח ע"ב) כתב "שאותו פטור שעבוד שיש להם מר"ה ועד יוה"כ הוי כעין תוספת, שהרי עיקר חירות שלהם ביוה"כ הוא", ומשמע ששחרור העבדים מתרחש רק בשעת התקיעה, אלא שהתורה חידשה שיש להוסיף להם מעין 'חופשת שחרור' מראש השנה.

ב. הרשב"א והריטב"א (ז ע"ב) כתבו שלדעת רבי ישמעאל "מראש השנה חייל יובל, וכולה שנה מקודשת, אלא שלא הצריכו הכתוב לשלח ולהשמיט אלא מיוה"כ ואילך", משום שיש גזירת הכתוב מיוחדת ששילוח העבדים והשבת הקרקעות אינה נעשים אלא לאחר תקיעת השופר, כפי שנאמר "והעברת שופר תרועה... וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". על פי הבנה זו העבדים אכן משתחררים משעבודם כבר בראש השנה, אלא שהתורה קבעה ששיבתם לביתם תיעשה רק לאחר התקיעה ביום הכיפורים.

נפקא מינה אפשרית בין שתי הדעות עשויה להיות בנוגע למעמדו האישי של העבד בעשרת הימים שבהם הוא כבר משוחרר אך עדיין אינו שב לביתו: לפי הר"ן מסתבר שהוא עדיין נחשב עבד, ולכן מותר לשאת שפחה כנענית, ואילו לפי הרשב"א והריטב"א מסתבר שמעמדו יהיה כשל בן חורין, האסור בשפחה כנענית.

אפשר שמחלוקת הראשונים קשורה להבנת הקשר בין שחרור העבדים ליובל. הר"ן סובר ששחרור העבדים, בדומה להשבת הקרקעות, הוא מצווה המתבצעת ב'פעימה' אחת, ומטרתה להשיב כל אדם לביתו, כהכנה לחמישים שנות העבודה הבאות, שייפתחו כשלכל אדם נחלה משלו ויכולת להתחיל את חייו מחדש. לעומת זאת, לפי הרשב"א והריטב"א שחרור העבדים והשבת הקרקעות מבוססים על שני עקרונות: מלבד ההכנה לחמישים השנים הבאות יש בכך גם מצווה השייכת לשנת היובל עצמה, שבדומה לשנת השמיטה, ואף יותר ממנה, אמורה להיות שנה של מנוחה מעבודת הקרקע וצבירת רכוש. אסור לאדם לשעבד את חברו בשנת היובל, בדומה לאיסור על עבודת הקרקע, ולכן העבדים זוכים בחירות חלקית כבר בראשית השנה, אך שיבתו של כל אדם לביתו אינה נובעת מאיסורו של האדון לשעבד אדם אחר אלא מזכותו של העבד לשוב לביתו ולהתכונן לחייו החדשים, והיא נעשית רק לאחר תקיעת השופר.