דילוג לתוכן העיקרי
מורשת הגר"א -
שיעור 17

לימוד חוכמות במסורת תלמידי הגר''א

קובץ טקסט
מורשת הגר"א - 17
לימוד חכמות במסורת תלמידי הגר"א
א. תלמידי הגאון הנמנעים מלהזכיר את ידיעותיו הכלליות
אנו מבקשים להמשיך את מעקבנו אחר מעורבותו של הגר"א בחכמות העולם, ומעתה בעין בוחנת – מי הם התלמידים המציינים בהתפעלות את המעורבות הזו, ומי מהם פוסח עליה. ראשית, נסקור שוב בקצרה את אלו שציינו זאת ותמכו בלימודים כלליים. מהבולטים בחוג זה הם משפחת ריבלין. הדבר משתקף ב"קול התור" ובכתבים אחרים, וגם ר' בנימין ריבלין עצמו מתואר כמי שהושפע למעשה מעידודו של הגר"א להשתלם בלימודים כלליים. בין חכמי שקלוב האחרים המובילים את הקו הזה אנו מוצאים כמובן את ר' ברוך שיק. שניים מגדולי תלמידי הגר"א, ממפיצי מורשתו התורנית ומחברים דגולים בזכות עצמם, נמנים על הקבוצה הזו: ר' ישראל ור' מנחם מנדל משקלוב. ר' מנחם מנדל עומד על עניין זה בהקדמתו לביאור הגר"א למסכת אבות. והגדיל לעשות ר' ישראל בעדותו על אווירת הקדושה והדבקות ששררה בחדר כאשר הגאון מווילנא התהלל בהישגיו בחכמה כללית, וזאת בחדא מחתא עם סקירת זכויותיו בלימוד התורה.
 
ואולם ניקח לדוגמה מנוגדת את ר' חיים מוולוז'ין, שהאריך לספר נפלאות מתורת רבו והליכותיו בקודש. ככל הידוע לי, אין ר' חיים מזכיר בשום מקום את התעניינותו של הגר"א במדעי הטבע. שתיקה זו מצויה גם אצל בני הגר"א, ר' יהודה לייב ור' אברהם. הבנים כתבו הקדמה ארוכה לביאור אביהם לשולחן ערוך אורח חיים, ובה הם מגוללים את דמותו, ערכיו, ואורח חייו. דבריהם הם אחד המקורות החשובים והראשוניים הקיימים בידינו על התמדתו, על משמעתו העצמית, דבקותו בדברי חז"ל, ופרישותו היוצאת-דופן. הקדמה זו, וכן הקדמותיו של ר' חיים לכמה מחיבורי הגר"א, הן המאמצים הראשונים של התלמידים להציג את דמות רבם. אבל בתוך כל אלה אין זכר ללימוד שאינו תורה, ובוודאי שלא להישגים מרשימים בתחומי דעת אחרים.
 
האם מחלוקת עובדתית לפנינו? קשה להניח. התיעוד על בקיאותו של הגר"א בחכמות חיצוניות הוא מספיק מרשים, וגם אין לנו מי שמפריך אותו. ר' חיים מוולוז'ין ובניו של הגר"א שותקים - אבל אינם מכחישים.
לכך מצטרפות עדויות חיצוניות, שאינן קשורות לחוג תלמידי הגר"א בדווקא. למשל, הספר "עליות אליהו" שאותו הזכרנו לא פעם, מביא מסורת בשם ר' יעקב צבי מקלנברג (בעל "הכתב והקבלה"), רבה של קניגסברג במזרח גרמניה, שבשנת פטירתו של הגר"א היה נער. אבל תחילה יש לשאול – כיצד מתרחש שרב גרמני מספק מידע על הגר"א שלא היה בידיהם של חכמי ליטא? התשובה היא שהסיפור מתייחס לתקופת גלותו של הגר"א, עת נדד בין קהילות מרכז אירופה. על פי הדיווח, פרופסור אחד מברלין שמע על חכמתו של הגאון, ושטח בפניו ספק שהביך אותו ואת חבריו. הגר"א הסביר לו את העניין לשביעות רצונו וגם לתדהמתו. כאשר הפרופסור וסגל האוניברסיטה חזרו אל הגאון כדי להביע הוקרה רשמית על תרומתו החשובה להשכלה האקדמית, לא מצאוהו, שכן הגר"א כבר המשיך בדרכו. הפרטים המדויקים של מקרה זה פחות חשובים מאשר עצם הרושם שהותיר אחריו הגר"א גם בביקורו מחוץ לגבולות ליטא – התרשמות עמוקה שהגאון היה מצוי ומלומד בכל תחומי הדעת.
 
בהנחה שעל המציאות אין וויכוח, ניתן לתאר את הצומת שבו עמדו ממשיכי הדרך. ברור היה מראש שכל הליכותיו של הגאון עשויות לשמש דגם לחיקוי; וגם התלמידים עצמם רצו להשריש את דימוי רבם כדמות מופת. ברור היה להם שהצבת לימודים כלליים כחלק מהמורשת תגרום להפצת השכלה בשכבות רחבות בציבור. יתרה מזאת – מכיוון שהגאון מווילנא לא בזבז את זמנו וכוחותיו על דברים חסרי-ערך, המסקנה מפרסום ידיעותיו הכלליות תהיה בעלת חשיבות לא רק מעשית, אלא גם ערכית. הליכותיו של הגאון יצביעו בעיני ההמון על הנחה שהייתה עשויה להרעיד את השקפת עולמם המקובלת: ללימודים כלליים יש משמעות רוחנית. ובכן, ההחלטה לכלול או לא לכלול את רוחב מגוון מקצועות הלימוד ברשימת תכונותיו הנעלות של הגאון, היתה חייבת להביא את כל זה בחשבון.
 
ב. חשש מפני תנועת ההשכלה
מה היה עשוי להניע כמה מתלמידי הגר"א להעלים לימודים כלליים ממפת היעדים הרצויים? מכיוון שמדובר בתלמידים מהשורה הראשונה, אנשים גדולים שאין ספק בנאמנותם ובמסירותם למורשת רבם, נשאלת שאלה נוספת - איך הם היו עשויים להסביר לעצמם את צעדם הנועז: השמטת אחד הערכים שהיו נר לרגליו של רבם הנערץ?
 
מסתבר ששיקול ראשון במעלה הראשון היה החשש שכוונותיו של הגר"א לא יובנו אל נכון, או יסולפו. בעוד שהגאון מווילנא תפש את החכמה הכללית כ"נובלות" של התורה והחכמה העליונה, ומכאן - כבעלת זיקה מיוחדת לעם ישראל ולתורתו, הציבור הרחב היה חשוף לתנועת השכלה עוצמתית שמקורה בשדות זרים - תנועה שסחפה את העולם המתורבת במערב אירופה, וכבר הספיקה לחלחל מזרחה במידה ניכרת.
את רוחה של תנועה זו נדגים מתוך "דברי שלום ואמת", חוברת תעמולתית פרי עטו של נפתלי הרץ וויזל (רנה"ו), תלמידו של מנדלסון. "דברי שלום ואמת" נכתב כחלק מפולמוס שעורר קיסר גרמניה כאשר הנפיק את "כתב הסובלנות" שלו, שמטרתו המוצהרת הייתה להטיב את מצבם של היהודים, אך כלל גם רפורמה חינוכית שנועדה לערב את היהודים בחיי החברה והמדינה (ושמא לגרום להתבוללותם...). הציבור היהודי התווכח בינו לבין עצמו כיצד להתייחס לפקודות החדשות. ברור שהיענות להזמנה מלכותית זו על יד אימוץ לימודים כלליים, לא היתה אמורה "להוציא בולעם מפיהם" או "להחזיר עטרה ליושנה", אלא להכניס את היהודים לזירה האנושית הכללית, ולבטל את הבידול והריחוק המסורתי ששמרו על האופי היהודי הייחודי. רנה"ו סבור שיש לאמץ את רוח היוזמה הממשלתית:
לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה', שהן חקי הא-להים ותורותיו...
ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות... וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיע) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיע) וכיוצא בהן.
והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי הא-להים העליונים, כי ראוי שמנעוריו יכתיר האדם את עצמו ביראת א-להים, בנמוסים ובדעות, שבעבורם יאות להקרא בשם אדם, ועליהם יכין לבבו ללמוד חוקי הא-להים ותורותיו לשמור גם מצוותיו הנעלים משקול דעתו, שהיא תורת האיש הישראלי... אף על פי שחקי הא-להים ותורותיו נעלים מאוד מתורת האדם, הם קשורים ודבוקים בה, ובמקום שתכלה תורת האדם תתחיל התורה הא-להית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם, ולכן המסכל חקי הא-להים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני האדם שבכל העמים; והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חקי האלהים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם. וכן אמרו חכמים: כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי הא-להים ותורותיו) שאין בו דיעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו.
 
מדבריו עולה שההשכלה הוא ערך כלל-אנושי, לא יהודי בדווקא. ההזמנה לרכישת דעת הופנתה ליהודי על ידי הגוי. עולם הדעת הכללי מתואר כמסד, שעליו יש לבנות כקומה שניה את "תורת האיש הישראלי", קרי התורה והמצוות.[1] לעניין זה היתה השלכה חשובה באשר להיקף המקצועות שבהם רצוי לעסוק. הגר"א, ר' בנימין ריבלין, ור' ברוך שיק למדו מתמטיקה ומדעי הטבע. אבל משכילי ברלין, שרצו לחנך את היהודי להיות "אדם", החשיבו מאוד את מדעי הרוח והחברה. רנה"ו מזכיר בדבריו את חשיבות לימוד החכמה "הנימוסית" ואת מקצוע ההיסטוריה.
 
עניין נוסף שהיה עשוי לעורר את חששם של בני הגר"א ושל ר"ח מוולוז'ין, הוא הדגש ששמה תנועת ההשכלה על עצמאות הדעת של הפרט. המשכילים היו בעד גישה עצמאית-ביקורתית כלפי כל המסורות המקודשות שעליהן הורגלו בני אדם להסתמך בלי שאלות רבות. והנה באופן לימודו של הגר"א כלולים ערכים דומים. הגר"א אכן היה עצמאי ודעתן, ולא נשא פנים לקודמיו בבירור האמת התורנית. ועם זאת, כל פעילותו התורנית סבבה על אותו ציר יסודי, של עיגון כל פרט במקורות הקדומים. תפישת עולמו גרסה רצף והשתלשלות משלב לשלב, ומבחן האמינות בעיניו הוא לעולם אחד – האימות באמצעות מקור קדום.[2]
 
נוכח נקודות הדמיון-לכאורה שבין הגר"א והמשכילים, ידעו התלמידים שהסברת ההבדל הגורלי ביניהם תהיה משימה עדינה ומורכבת. בקושי רב היה ניתן לעמוד בפני התאוצה והתעצומות, שאותן צברה תנועת ההשכלה בליטא ככל שהתקדמה המאה התשע עשרה, וטשטוש קל בעמדתו של הגר"א היה מספיק להפוך אותו בעיני הציבור לחלק מן הנחשול הזה, ל"מבשר השכלה" - מעין מקבילה ליטאית למשה מנדלסון. דוגמתו של מנדלסון, יש לזכור, לא היתה מרנינה. מצד אחר היה המלומד הגרמני לא רק אדוק ושומר מצוות באורחותיו הפרטיים, אלא גם דרש נאמנות לתורה ולמסורה בכתביו, בצד עידודו את הפתיחות האינטלקטואלית לערכים כלליים. ולמרות זאת, נדיר למצוא בין תלמידיו מי שלא נטש את המסורת בסופו של דבר, לטובת הרפורמה או ההתבוללות.
 
ומאידך, עמדה דאגתו המרכזית של ר' חיים מוולוז'ין להפצת התורה. בספרו "נפש החיים", מקונן ר' חיים מוולוז'ין על ירידת קרן לימוד התורה בדורו. כבר ראינו שר' פנחס מפולוצק ראה אף הוא צורך לעודד את לימוד התורה. ייתכן שהעיסוק בחכמות נתפש כהיסח הדעת העלול להסיט אנרגיות מן המאמץ העיקרי שנדרש, להערכת החכמים האלה.
 
כל הדברים האלה מסבירים את גישתם של בני הגר"א ושל ר"ח מוולוז'ין בסוגיית הידע הכללי. אך כל זה לא הטריד את הגר"א עצמו. הוא דבק באמת כפי שהוא הבין וראה אותה. מכיוון שלא עסק בהוראה לציבור, קשה לדעת כיצד היה מתמודד עם האתגר הציבורי המורכב שעמד בפני יורשיו הרוחניים. מבחינתו, ידע כללי היה ערך תורני, שיש להקציב לו את מקומו. ובעקבות כך, היו גם מחשובי התלמידים שלא נרתעו מלהצהיר מפורשות על המקום המכובד שתפש הערך הזה אצל רבם. כדי להבין ביתר עומק את המחלוקת הזאת, עלינו לשים לב להיבט חשוב נוסף.
 
ג. לימודי חול – וארץ הקודש..
נראה שהבנתנו בעניין הזה לא תהיה שלמה, אם נתעלם מכך שחלוקת תלמידי הגר"א לפי יחסם לנושא שלנו, חופפת כנראה גם להתפלגות תלמידיו ביחסם לתחום נוסף – הכמיהה הממשית לגאולה והעליה לארץ ישראל.
 
רבים מאותם חכמים שהבליטו, ברמה זו או אחרת, את זיקת הגר"א לחכמות, אנו מוצאים בארץ ישראל. על משפחת ריבלין כבר דיברנו. ר' מנחם מנדל משקלוב עלה לארץ ישראל מספר שנים לאחר פטירת הגר"א, לאחר שהוא הספיק להוציא לאור את פירוש הגר"א למשלי, ואת ביאורו לשולחן ערוך יורה דעה. ר' מנחם מנדל היה מנהיג קהילת הפרושים בירושלים בדור הראשון. רעו הצעיר ר' ישראל משקלוב בעל "פאת השולחן", עלה ארצה אחריו, והקדיש את רוב חייו לביסוס והנהגת קהילת הפרושים בצפת. ולעומתם, המצניעים את היחס לחכמות, נשארו בגולה להפיץ שם תורה.
 
ההבדל ניכר לא רק במעשים אלא גם בהתבטאויות בכתב. תלמידי הגר"א שעלו לארץ שלחו איגרות שהופצו ברחבי רוסיה וליטא, המשבחות את הישיבה בארץ ומעודדות את המוני בית ישראל לעלות אליה. בהקדמתו לביאור הגר"א ליורה דעה, לא שכח ר' מנחם מנדל להזכיר את תקוותיו האישיות והלאומיות בקשר לשיבה לארץ ישראל. אך אין אנו מוצאים אצל ר' חיים מוולוז'ין נקיטת עמדה או קריאה ציבורית דומה. לא הוא ולא בניו של הגר"א נותנים מקום כלשהו בכתביהם למשיחיות או למרכזיותה של ארץ ישראל במורשת הגר"א.
 
ובכן מסתבר שגם בעניין זה לא היו כל התלמידים תמימי דעים. גם אם לא נניח שהיו ביניהם חילוקי דעות קוטביים, על כל פנים נראה שעמדותיהם היו שונות באשר למקום ומידת ההשקעה היחסית הראויה, ביחס לימוד התורה לעומת קידום הגאולה ועליה לארץ ישראל.[3]
 
ולא עוד, אלא שאפשר לשער שהייתה התאמה וקשר בין שאלת לימוד החכמות מחד, לבין סוגיית ארץ ישראל מאידך. מדוע? קודם כל, משום שר' ברוך שיק טען שהגר"א צידד בלימודים האלה כדי לרומם את קרן ישראל ותורתו בעיני הגויים. למגמה הזו יש צליל משיחי, ואכן ראינו שצליל זה מתפתח במסורתם של משפחת ריבלין לכדי סימפוניה שלמה. לדבריהם גילוי החכמה הוא חלק מחזון משיחי המרומז בזוהר, והוא ממבשריו של אחרית הימים. טבעי שהוא ימלא מקום חשוב בהגותם ותכניתם של התלמידים שקיבלו על עצמם את משימת קירוב הגאולה, ושהוא ייעדר מדבריהם של ממשיכי הגר"א שהדגישו כמעט בלעדית את מפעלו התורני.[4]
 
ציינּו שהחשש מפני התפשטות ההשכלה היה אחד הגורמים להעלמת זיקתו של הגאון ללימודים כלליים. נראה שהבדלי ההשקפות בקשר לארץ ישראל נוגעים גם לנקודה זו. התקווה להקים קהילה חדשה וחברה חדשה על טהרת הקודש, במקום שמצטייר כנקי מהשפעות זרות של אומות העולם, נתנה תחושת ביטחון וחסינות שאפשרה להידבק באמת כפי שהיא בלי פחד ומורא. אם גאולת ישראל והעולם דורשת את העיסוק בחכמות, אפשר לעשות את זה דווקא במולדתו הטבעית של עם ישראל; את קלקולי ההשכלה הגרמנית - ניתן לתלות ב"אוויר הרע" של חוץ לארץ.
 
נוכל להקיש לעניין זה מתחום ההלכה. לגאון מווילנא היתה שאיפה להעמיד את העולם ההלכתי על מה שהוא ראה כאמת התלמודית, מה שחייב במקרים רבים התנתקות ממנהגים מחוסרי מקור (לדעת הגר"א) שהשתרשו במשך השנים. לשנות את המנהג בחוץ לארץ היה קשה מאוד, אבל רבים ממנהגי הגר"א בהלכה התקבלו דווקא בארץ ישראל, וזאת בזכות העובדה שתלמידיו הקדימו לבוא לכאן, היו למרכיב השולט בקהילה המתחדשת, והיו מסוגלים במידה רבה "להתחיל מחדש". הגר"א לא הצליח, למשל, להנהיג ברכת כהנים בכל יום בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל ניהוג זה התקבל בהיקף רחב מאוד. ניתן לשער ששררו אצל ר' מנחם מנדל משקלוב וחבריו תודעה העצמית ש"הנה אנו הולכים לבנות דבר חדש". האנרגיה של תודעה זו הפיגה את החששות משינויי מנהגים – אלו העלולים להוביל לשינויים בתחומים עקרוניים באמת.[5]
                        *************************************************
 
עד כאן הבטנו על זיקתו של הגאון מווילנא ללימודים כלליים בהשראת התיאור המופיע ב"פאת השולחן". הגר"א דיבר על הנושא הזה בעיניים עצומות, כאשר היה שרוי ממש בדבקות - אם לא אקסטזה. הידע הכללי תופש מקום, לפי זה, בתדמית הכריזמטית של הגר"א, והוא חלק מתופעה של אחרית הימים שיש לה מקור בזוהר. ואולם כבר ראינו שתדמיתו של הגר"א עברה תהפוכות במשך השנים, ושהיו שהדגישו את ה"גאון" שבו על חשבון "החסיד". כלומר, הגר"א מעתה הפך בעיקר לאישיות רציונליסטית, שכוחו בהישגיו האינטלקטואליים יוצאי הדופן. בעלי הסתכלות זו התייחסו גם הם לזיקתו של הגר"א ללימודים כלליים, אלא שהמסגרת הרעיונית ללימודים הללו אינה התוכנית הגדולה לרומם את קרן ישראל, או לקדם מטרה א-לוהית כלשהי. הרקע הוא העימות עם ההשכלה האירופית. הגר"א למד מדעים, ומכאן אנו יכולים להסיק מסקנה אחת: התורה והחכמה חיים בשלום זה עם זה, ואין ממה לחשוש.
 
צפוי שהשקפה זו תצמח לא בדור הראשון והשני שלאחר הגר"א. בהיותה חידוש שאינה משקפת בדיוק את רוח הדברים המקורית, נדרש זמן להתפתחותה בליבם של חכמים ליטאיים שנענו לשינויים שחלו בחברה היהודית שהלכה ונפתחה לרוחות חדשות. ואכן, הביוגרפיה הראשונה של הגר"א - "עליות אליהו" שיצאה לאור בשנת 1856 – היא אחד הביטויים החשובים הראשונים לתפישה הזו. בשלב הבא במסע שלנו, נעיין בהתפתחות זו, נלמד על האישים שהיו מעורבים בה, ועל השלכותיה בתודעה הליטאית.
 
 
 
 

[1]  בעניין הערכת דמותו של וויזל – הספרון "דברי שלום ואמת" נידון ברותחין, ועוד יותר, על ידי רבנים בולטים בדורו, ובעיקר על ידי ר' יחזקאל לנדא (ה"נודע ביהודה"). ועם זאת, מנהיגים אחרים כנראה הכירו אותו כחכם ירא שמים ומלומד, שכתב ספרים תורניים מועילים. עיין במאמרו של הרב צוריאל - http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5235.
[2]  בע"ה עוד נעמוד על כך יותר כאשר נעיין בביאור לשולחן ערוך.
[3]  ויש לציין למען הדיוק והאיזון, שר' חיים מוולוז'ין דאג לסיוע לוגיסטי ולמימון לתלמידי הגר"א שעלו לארץ. אהדתו היתה נתונה למבצע הזה, אך עדיין נראה שמחוייבותו העקרונית הבסיסית היתה לתלמוד תורה מעל הכל.
[4]  לקראת סיום כתיבת השיעור הזה, התוודעתי למאמרו של רפאל שוח"ט "דמותו של הגר"א לפי ר' חיים מוולאז'ין – מציאות או פולמוס", דעת 67 (חורף תש"ע), עמ' 54-39. גם הוא עמד על העדר אזכור לימודי החול על ידי חלק מתלמידי הגר"א, וחלק מדברינו כאן חופפים את הקביעות שלו. דברים אחרים שכתבתי כאן, כנראה, שנויים במחלוקת בין החוקרים. והנראה לי כתבתי.
[5]  החוקר אריה מורגנשטרן גילה עדות של אחד שפגש בגר"א כאשר היה בדרכו לארץ ישראל (הגר"א כידוע לא הגיע למחוז חפצו בסופו של דבר). הגר"א אמר לו שהוא מקווה שבארץ ישראל יוכל להיפטר ממנהגי פולין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)