וארא | למה זה שלחתני?

"וישב משה אל ה' ויאמר אדני למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך...

וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי... והצלתי... וגאלתי...

בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו." (שמות ה, כב – ו, יא)

רש"י על אתר ביאר בעקבות המדרש:

" 'וידבר א-לוהים אל משה' - דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה'."

חז"ל עמדו, אם כן, על נימת הנזיפה בדברי ה' למשה שבאה לידי ביטוי בשימוש של הכתוב בלשון 'וידבר' הקשה. על פי גישתם זו, ראו בעלי המדרש את הזכרת האבות על ידי הקב"ה כמסר של 'חבל על דאבדין' כלפי משה. האבות הרי לא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה, ואילו אתה משה...

אף על פי כן, על פניו עדיין אין בפסוק כולו תשובה עניינית לשאלתו של משה: "למה הרעותה לעם הזה"?. ה' מעמיד את משה במקומו ולאחר מכן הוא פשוט מצווה אותו שנית: "בא דבר אל פרעה... וישלח את בני ישראל מארצו".

אך לאמתו של דבר לא כך הם פני הדברים. אם נדייק נראה כי לא שתי טענות טען משה באומרו "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני", אלא תמיהה אחת בלבד היא זו. משה פונה אל הקב"ה וזועק: 'הלוא ביכולתך להושיע ברב או במעט! מדוע אם כן נדרשת שליחות דיפלומטית על מנת להוציא את ישראל ממצרים?'. ממשיך משה ואומר: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" –האם לא חבל על הזמן המתבזבז במגעים מתרפסים בין נציגו של מלך מלכי המלכים לבין שליט האימפריה המצרית, עת שבני ישראל ממשיכים לסבול תחת עול השעבוד, ונאקתם בוקעת שחקים? משה מבקש, דורש, גאולה מידית וישירה שלא תהיה תלויה בהסכמתו של פרעה.

על תמיהה זו משיב הקב"ה שתי תשובות. הראשונה והכללית מבין השתיים: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי". 'חבל על דאבדין' – האבות לא הקשו על דרכי ההשגחה כשהתגלו סתירות תהומיות בין הבטחותיי להם לבין המציאות. אברהם ויעקב נאלצו לרדת מהארץ שהובטחה להם, יצחק חי את כל חייו במריבות עם הרועים, ואף על פי כן לא הרהרו אחר מידותיי.

דרכו השנייה של הקב"ה בתשובתו הינה להסביר למשה מקצת דרכי ההשגחה ביציאת מצרים. הקב"ה משנה ממנהגו של עולם – "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם" – ומגלה למשה רבנו מדרכי ההשגחה. המהלך הא-לוקי, בשונה מן הדעה האנושית, אינו רוצה ביציאת מצרים שאין רוח האומות נוחה הימנה. על פי הרצון הא-לוקי, מהלך היסטורי זה צריך להתבצע דווקא מתוך הסכמה ומעורבות פעילה של אומות העולם.

פרעה, כנציגה של האימפריה המצרית, מתבקש ל"שלח את עמי". דרישה זו איננה כתרגומה הפופולארי: "let my people go" – 'הנח לעמי לצאת'; פרעה נדרש כאן להתערב, להוציא את ישראל ממצרים באופן פעיל. לכן, אף שה' פונה אל משה בצורת 'והוצאתי...והצלתי...', מימושן של לשונות גאולה אלו נעשה באמצעות "בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו".

איננו מבינים את הנהגתו של הקב"ה אך עתים שנחשף בפנינו קורטוב מרצונו בדרכים שונות, כפי שנתגלה למשה בזמן יציאת מצרים. יציאת מצרים הייתה האירוע המכונן שנועד לעם ישראל, אך הדיו והשפעתו מקרינים על אומות העולם כולן לאורך ההיסטוריה. לכן לא הספיקה יציאה נסית, והקב"ה התעקש שמשה יבקש מאת פרעה: "שלח את עמי ויעבדוני". (שמות ל"ג, יא).