תצווה | לקדשו לכהנו לי

השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת תצווה תשנ"ג. סיכם מתן גלידאי

בכ"ח, א נאמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... לכהנו לי", ואילו בפסוק ג נאמר "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". מה היחס בין "לקדשו" לבין "לכהנו לי"? היש משמעות לתוספת זו? רש"י לפסוק ג כותב "לקדשו - להכניסו בכהונה על ידי הבגדים שיהא כהן לי", ומשמע שלדעתו המילים "לכהנו לי" הן ביאור המילה "לקדשו". אך נראה שאפשר להסביר ביטויים אלה בדרך שונה.

מה תפקיד המשכן/המקדש? בשאלה זו נחלקו הראשונים. הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה כותב "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות". לדעת הרמב"ם המקדש הוא כלי פונקציונלי, מקום שבו ניתן להקריב קרבנות. לעומת זאת, רמב"ן וראב"ע כותבים שהמקדש נועד להשראת שכינה בישראל. ונראה שכך אכן עולה מפשטי הכתובים: לגבי המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה, ח), ולגבי בית המקדש הראשון נאמר "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים" (מל"א ח', יג).

אולם גם לפי שיטה זו ניתן לדבר על שתי מטרות שונות של המקדש. לאחר שהביא את פירוש רש"י לפסוק "...אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (כ"ט, מו), כי "לשכני" פירושו "על מנת לשכון", וחלק עליו, מביא רמב"ן את פירוש ראב"ע: "אבל רבי אברהם אמר 'כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם' וזהו 'תעבדון את הא-להים על ההר הזה'. ויפה פירש, ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשטה דברה שכינה בישרא לצורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא בענין שאמר הכתוב 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מ"ט, ג), ואמר יהושע 'ומה תעשה לשמך הגדול' (יהושע ז', ט) ופסוקים רבים באו כן...".

ההבנה הפשוטה היא שהקב"ה שוכן בישראל לצורכם - להעלותם ולקדשם. ההבנה המחודשת יותר, שראב"ע מעלה אותה ושרמב"ן מקבלה, היא שהשכינה שורה בישראל לצורכה - היא כביכול זקוקה לכך. מובן שאי אפשר לומר כי יש לקב"ה איזה חיסרון המחייב אותו לשכון בישראל, אולם ניתן לומר שהקב"ה מגשים בכך את רצונו. הבנה זו לא באה, כמובן, לשלול את ההבנה הפשוטה:המשכן נבנה כצורך הדיוט וכצורך גבוה גם יחד.

גם בעניין הקרבנות שעליהם דיבר הרמב"ם ניתן לדבר על צורך הדיוט וצורך גבוה. הגמרא (קידושין כג ע"ב) דנה אם הכוהנים הם "שלוחי דידן" או "שלוחי דרחמנא", ומביאה לכך נפקא מינה הלכתית. ניתן, אם כן, לומר שהכוהנים ועבודת הקרבנות הם צורך הדיוט מחד - כפרה על חטאים וכו' - וצורך גבוה מאידך, "ריח ניחוח אשה לה' ".

וכך יש להבין גם את הפסוק שהזכרנו בתחילת הדברים - "לקדשו לכהנו לי". המילה "לקדשו" מתייחסת לצורך ההדיוט - אהרן הוא אחד מבחירי האומה, אשר נשלח על ידי העם להקריב את הקרבנות לפני ה' (חז"ל משתמשים במושג "כתר כהונה": אהרן מקודש ומורם מעם בכך שהוא ממלא את צורך העם להקריב קרבנות); ואילו המילים "לכהנו לי" מתייחסות לצורך הגבוה - אהרן משרת את הקב"ה, ממלא את רצונו ואת צורכו בעולם.

נראה ששניות כזו קיימת גם במעמד הר סיני. הקב"ה קורא לישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (י"ט, ו). מחד עם ישראל הוא "גוי קדוש", עם שנתקדש על ידי הקב"ה בקבלת התורה, שבאמצעותה הוא מגיע לרמה רוחנית גבוהה מזו שלאומות אחרות ולקשר רב יותר עם הקב"ה; ומאידך הוא "ממלכת כהנים" - עם שלם של כוהנים, המשרתים את הקב"ה וממלאים את רצונו: הקב"ה רצה שרצונו ותורתו יופצו ויקוימו בעולם, ולשם כך בחר בעם ישראל.

וכך גם במצוות מחיית עמלק. מצד אחד המלחמה בעמלק היא מלחמה באויב אכזר, שהתנכל לעם ישראל וחפץ להשמידו ובכך אילץ את עם ישראל להתגייס למלחמה נגדו; בפסוק "מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (י"ז, טז) יש בשורה מרנינה: הקב"ה משתתף במאמץ המלחמתי של ישראל ועומד לימינם במלחמתם. אך מצד שני המלחמה בעמלק היא צורך גבוה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (שם) - "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק" (רש"י). עמלק חירף את שמו של הקב"ה, ועל כן הקב"ה נלחם נגדו ומשתף את ישראל במלחמה זו.

בשניות זו צריך כל יהודי להרגיש: מצד אחד עליו לחוש שהמצוות ועבודת ה' מרוממות אותו ומקדשות אותו, ומצד שני עליו לראות עצמו כשליח הקב"ה, שמקיים את רצונו בעולם.