דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף מג ע"א | חיוב נשים בציצית

קובץ טקסט

 

פתיחה

המציאות כפי שהיא מוכרת לנו היום, הינה כי נשים אינן לובשות ציצית וטלית. יסוד הלכה זו נובע מההבנה כי ציצית הינה מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים פטורות ממנה. מכאן, שגם כאשר הן לובשות בגד בעל ארבע כנפות, הן אינן חייבות לשים עליו ציצית. אולם, כולנו יודעים כי נשים מקיימות גם מצוות עשה שהזמן גרמא, והאשכנזיות אף מברכות עליהן.

בשיעור זה ננסה לברר את יסודותיה של הלכה זו. בנוסף, ננסה לברר האם דינה של מצוות ציצית הינו כדין שאר מצוות שהזמן גרמא, בהם במקרה ונשים רוצות לחייב את עצמן לקיימן, הרשות בידן.

מצוות עשה שהזמן גרמא

הגמרא במנחות מביאה כי רב יהודה היה מברך כל בוקר על הציצית. הגמרא דנה האם דין זה נובע מכך שציצית הינה מצוות עשה שהזמן גרמא והחיוב הוא ביום ולא בלילה, או שמא מצוותה כל הזמן אלא שבזמן זה הוא היה לובש את הטלית. בעקבות דיון זה הגמרא מביאה ברייתא:

"ת"ר: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; ר"ש פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות" (מנחות מג.).

אם-כן, שיטת ת"ק הינה כי נשים חייבות בציצית כמו גברים. ר"ש חולק על תנא קמא, אולם סיבת המחלוקת אינה ברורה: האם ת"ק סובר שציצית אינה מצוות עשה שהזמן גרמא[1], או שמא לדעתו למרות שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא אין זה מכריח פטור לנשים[2].

כשיטת ר' שמעון[3] אנו מוצאים במספר גמרות נוספות: המשנה בברכות (פ"ב מ"ב) דנה בהלכות פרשיות קריאת שמע. המשנה מסבירה כי היות שמצוות ציצית נוהגת רק ביום ולא בלילה, לכן היא נאמרת אחרונה. הרא"ש על גמרא זו מוכיח מכאן כשיטת ר' שמעון כי ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ומביא לכך ראיות מגמרות נוספות:

"והיה אם שמוע לויאמר, שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה, ויאמר אינו נוהג אלא ביום. דקסבר דציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא, דפליג אדרבנן דמנחות פרק התכלת (מג.). מכאן אומר ר"ת דהלכה כר"ש, וכן כל האמוראים דלעיל סברי דאין אומר פרשת ציצית בלילה. וכן משמע בשבת (כה:) גבי ר' יהודה בר אילעאי שהיו תלמידיו מחבין כנפי כסותם מפני שלא היה להם ציצית בסדינן. דקאמר ואינהו סבור משום כסות לילה. ומדנקט הגמרא האי טעמא ושבק הני טעמי אחריני דמנחות (מ.) ש"מ דאליבא דהלכתא נקט טעמא. ועוד בפרק במה מדליקין (כז:)... ועוד סתמא דברייתא בפ"ק דקידושין (לג:) קא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא" (סימן ט).

בעקבות דברים אלו, הרמב"ם בפירוש המשנה בברכות פוסק כר' שמעון שחיוב ציצית הוא רק ביום ולא בלילה (פ"א מ"ט; פ"ב מ"ב). כך גם בהלכות ציצית (פ"ג, הלכה י) הוא פוסק שנשים פטורות מן הציצית מהתורה, ונשים שרצו להתעטף בציצית מתעטפות ללא ברכה. בדברים אלו הוא קובע גם כלל לגבי כל מצוות עישה שהזמן גרמא והוא שאם הנשים רוצות לעשותן ללא ברכה - אין ממחין בידן.

לסיום הדיון בדברי ר' שמעון נעיר שניתן להביא ראיה עקיפה לפסק כר' שמעון לאור סידור הסוגיה במנחות. הגמרא שם ממשיכה לדון במחלוקת התנאים וכהמשך ישיר לדיון, הגמרא מביאה שורה של מימרות ואגדות בחשיבותה של מצוות ציצית, ומציינת כי מצוות ציצית משקפת בתוכה את כל תרי"ג מצוות. לאור גמרות אלו היה ניתן להבין כי ראוי לכל אדם בישראל, כולל נשים, שילבש ציצית. אולם, הגמרא בוחרת לסיים את הדיון בדברי ר' מאיר האומר כי בכל בוקר על האדם לברך 'שלא עשני אישה'. הסיבה לברכה זו (לפי התוספתא במסכת ברכות), הינה כי נשים פטורות מחלק מהמצוות. נראה אם כן, כי הגמרא רוצה להדגיש את הייחוד במצוות ציצית ומהות המצווה, אך למרות זאת היא אומרת שדבר זה שייך פחות אצל נשים. מעניין שגם חלק מדברי האגדה המובאים בגמרא שייכים יותר כלפי גברים, לדוגמה:

"ת"ר: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד: שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך; ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא, אמר עליה שירה..." (מנחות מג:).

חיוב עצמי של נשים

עד כה ראינו שנשים פטורות מציצית כשאר מצוות עשה שהזמן גמרא. ראינו כי לשיטת הרמב"ם במידה ואישה רוצה לקיים בכל זאת מצוות עשה שהזמן גרמא אין ממחין בידה, ותעשה אותה ללא ברכה. נעיין במקורות של כלל זה:

הגמרא בעירובין מספרת על מספר נשים שקיימו מצוות עשה שהזמן גרמא:

"דתניא: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. ואשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. מדלא מיחו בה חכמים - אלמא קסברי: מצות עשה שלא הזמן גרמא היא. - ודילמא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: נשים סומכות רשות. דאי לא תימא הכי - אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בה. מי איכא למאן דאמר רגל לאו מצות עשה שהזמן גרמא הוא? אלא: קסבר רשות, הכא נמי: רשות" (עירובין צו.).

הגמרא ניסתה להוכיח מהמקרה של מיכל בת שאול שתפילין אינה מצוות עשה שהזמן גרמא. ניסיון ראיה זה נדחה היות ולכולי עלמא מצות עליה לרגל תלויה בזמן, ולמסקנה הגמרא מבינה כי יש רשות ביד הנשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא אם הן מעוניינות בכך (ראה גם תוספות[4] וריטב"א על אתר).

הגמרא בחגיגה (יז.) לומדת מפסוקים כי רק הגברים בבני ישראל סומכים על הקרבן אך לא נשים. הגמרא מוסיפה ואומרת כי נשים רשאיות לסמוך אם הן רוצות כדי לתת להן נחת רוח. בדומה להלכה זו, הגמרא בראש השנה קובעת שנשים יכולות לתקוע בשופר אם הן רוצות בכך, למרות שעקרונית הן פטורות (לג., וכן בתוספתא ראש השנה ב,טז).

למקורות הכלליים שעוסקים בעניין זה יש להוסיף מספר מקומות שבהם אנו מוצאים דיונים על חלקם של נשים במצוות ציצית. למשל, הגמרא במסכת סוכה דנה בגדרי הדין של תעשה ולא מן העשוי וכחלק מדיונים אלו מופיע סיפור לגבי ציצית:

"כי הא דרב עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה (רש"י- לטלית אשתו, דקסבר לילה זמן ציצית הוא), תלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהן. אתא לקמיה דרב חייא בר אשי, אמר ליה: הכי אמר רב מפסקן והן כשרין. אלמא: פסיקתן זו היא עשייתן, הכא נמי, קציצתן זו היא עשייתן" (יא.).

אנו רואים אם כן, שחלק מהאמוראים חלקו על שיטת ר' שמעון ובעקבות כך נשים מסוימות לבשו ציצית. ניתן לפרש גמרא אלו בשתי דרכים:

א. רב עמרם סבר כשיטת ת"ק בברייתא שלנו, ואי אפשר להביא מכאן ראיה הואיל ושיטה זו נדחית להלכה.

ב. רב עמרם אכן סבר כר' שמעון, אלא שעשה זאת לאשתו ממידת חסידות וניתן למצוא בכך מקור לנשים שהתעטפו בציצית ממידת חסידות.

מקור נוסף בו עולה האפשרות לחייב נשים בציצית, הינו מדברי הספרי בפרשת שלח. לאחר שהוא מביא את מחלוקת ת"ק ור' שמעון בנוגע לחיוב נשים, מופיעה תוספת בשם ר' יהודה בן בבא:

"ר' יהודה בן בבא אומר בייחוד בטלו חכמים את הרדיד של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית, אלא מפני שפעמים שבעלה מתכסה בה" (סימן קט"ו).

ר' יהודה בן בבא סובר כי באופן עקרוני בגדי נשים חייבים בציצית, אך דבר זה לא נפסק להלכה מטעמים צדדיים. בכל מקרה ניתן לראות מכאן כי במידה ואישה רוצה, היא יכולה להטיל ציצית בבגדה, שהרי אם זה היה אסור ר' יהודה בן בבא לא היה יכול לחייב נשים בכך[5].

פסק המהרי"ל

"נשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ומכל מקום, אם רוצים לעטפו ולברך עליו הרשות בידו, כמו בשאר מצות עשה שהזמן גרמא..." (שו"ע אורח-חיים סי' י"ז, סעיף ב).

בעקבות דברי הרמב"ם פוסק השולחן ערוך כי נשים פטורות מציצית, אך יכולות ללבוש אם הן רוצות. הרמ"א מוסיף שהן יכולות אף לברך על הציצית כשיטת רבנו תם שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא. ואולם, הרמ"א ממשיך את דבריו ומסייגם:

"...אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא. פירוש אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית" (שם).

הרמ"א מוסיף שאין לנשים ללבוש ציצית הואיל ומחזי כיוהרה. מקור הדין מופיע בדברי המהרי"ל:

"אמר מהר"י סג"ל במקום שיש איש יודע לתקן ציציות אל תתקנם האשה. ואמר דלא נהירא בעיניו מה שיש נשים מכניסות עצמן לחיוב ציצית. ושאלו לו מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית מ' ברונא בעירו שהניחה בכל עת טלית קטן. והשיב שמא אינה מקשבת לי, ועל כה"ג אמר מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין" (מנהגים והלכות ציצית ותפילין).

המהרי"ל במנהגים כותב שעדיף שנשים לא יכינו את הציציות, וכן שלא יחייבו את עצמן במצווה. בדברי המהרי"ל עולה כי הייתה רבנית שהייתה נוהגת ללבוש ציצית, וכנראה היא לא הקשיבה לשיטתו וסברה שנשים יכולות לחייב את עצמן במצווה.

במקום אחר אנו מוצאים תשובה של המהרי"ל עצמו בעניין זה ונצטט את חלקה:

"עוד נראה דעיקר מצות ציצית הוי כדי לזכור לזכור כל מצות ה' כדכתיב קרא בהדיא... והזכירה היא בתרי"ג מצות בין לטעם הנגלה בין לטעם הנסתר. והני נשי ליתינהו בתרי"ג מצות דפיטורי בכל זמן גרמא ובכמה מצות לא תעשה בל תקיף כו'... משא"כ בנשים דליתנהו כלל בתרי"ג ועם בפני עצמו הן. הילכך מכל הני טעמים אף כי ראיתי נשים שלובשות ד' כנפות מצויצת ועוד היום אחת בשכונתינו, נראה דאינו אלא מן המתמיהין ויוהרא חשיבנא להו ומקרו הדיוטות" (מהרי"ל החדשות סימן ז).

גם בתשובת המהרי"ל אנו מוצאים כי היו נשים שלבשו ציצית, ונראה כי לא הייתה רק אישה אחת הואיל והוא מדבר בלשון רבים ומנסה לצאת כנגד התופעה.

יש לציין כי יש מספר עדויות לנשים באשכנז שהתעסקו במצוות ציצית. למשל, אנו מוצאים כי רש"י נסמך על אחותו של ריב"ם לצורך פסיקה בהלכות ציצית:

"ועל חוט של כרך הנפסק אחר שנקשר ונתלה הציצית: כבר השיבותיו שכך נוהגין. וכן נהגה הגברת אחותו של יצחק בר' מנחם. ומפיו שמעה. וטעם הפסול איני יודע" (מחזור ויטרי סימן תק"ט).

אנו רואים שגברת זו הייתה בקיאה בהלכות ציצית וכנראה גם לבשה ציצית, הואיל וכתוב שכך היא נהגה. בקיאותה הייתה כה רבה עד שרש"י סומך על דבריה להלכה למרות שהוא לא יודע את הטעם. כך אנו מוצאים גם שאשתו של ר' אלעזר מוורמייזא הכינה תשמיש קדושה ובכלל זה גם ציציות[6]. כאמור המהרי"ל חלק על גישה זו, הרמ"א מביא את דבריו להלכה והשו"ע מזכיר אותם בסוף דבריו בב"י. ראינו שהרמב"ם כתב במפורש שבמידה ואישה רוצה ללבוש ציצית היא יכולה, וכך גם עולה מתחילת דברי הרמ"א בסעיף זה[7].

יוהרה

במה שונה ציצית משאר מצוות עשה שהזמן גרמא בהן נשים יכולות לקיים ואף לברך (לפי שיטת האשכנזים) ואין בכך משום יוהרה? בתשובת המהרי"ל מצאנו שני הסברים ונראה שניתן להוסיף הסבר נוסף:

1. אין מצווה חיובית ללבוש ציצית, רק מי שלובש בגד בעל ארבע כנפות מחויב במצווה. השונה במצווה זו הוא שנשים צריכות להכניס את עצמן לחיוב, בשונה ממצוות אחרות שהזמן גמרא שבהם יש מצווה חיובית ליטול לולב וכו'. בנקודה זו הרחבנו כבר בשיעור בפני עצמו שעסק בשאלה האם יש מצווה חיובית להתחייב בציצית או שלא. בשיעור זה הראינו שיש בכך עניין, אך כנראה רמת החיוב שונה ממצוות כמו שופר ולולב.

2. מטרת מצוות ציצית היא להזכיר את כל תרי"ג המצוות, אך הואיל ונשים אינן חייבות בכל התרי"ג רמת חיובן בציצית - פחותה. אולם כי טעם זה קשה במקצת שהרי גם אם הן פטורות עדיין הן חייבות בהרבה מן המצוות, וחבל שלא יזכו לקיים מצווה חשובה כזו שהיא כללית כהרבה מצוות. בנוסף, גם גבר פטור מהרבה מצוות ולא חייב בכולן (כגון מצוות כהונה, וכד').

3. אמנם מצוות ציצית היא מצוות עשה שהזמן גרמא אך היא מצווה תמידית שאנו חייבים בה תמיד, לעומת זאת החובה במצוות כמו שופר ולולב היא בזמנים מסוימים בלבד. השוני בתדירות המצווה בא לידי ביטוי בשתי נקודות:

a. האפשרות שנשים יקיימו את המצווה במלואה. אם אישה נוטלת לולב במשך שבעה ימים, אזי היא קיימה את המצווה במלואה, אך במצוות ציצית יש צורך שתלבש ציצית במשך כל חייה.

b. הרצון לקיים את המצווה. במצוות ששכיחותן נמוכה קיים רצון יהודי פנימי גדול יותר לקיימן, ולכן נשים ירצו לחייב את עצמן יותר במצוות אלו.

נראה כי בגלל סיבות אלו, החשש ליוהרה בציצית גדול מאשר במצוות אחרות כשופר ולולב. כעין טעם זה והטעם הראשון כותב בעל 'ערוך השולחן':

"אבל באמת לא שמענו זה ואין מניחין אותן ללבוש טלית וכל שכן לברך, ואינו דומה לשופר וסוכה ולולב דהוי פעם אחת בשנה והמצוה כרגע, אבל ציצת מצוותה כל השנה ולא נאה לנשים. ועוד, דכל המצות הם חובה לאנשים ולכן יכולות גם הן לעשות כן, אבל ציצת אינו חובה ואיך נניח לנשים לעשותה? וזהו כוונת רבינו הרמ"א שכתב ומכל מקום אם רוצות וכו' אך מיחזי כיוהרא... כלומר דמיחזי כיוהרא כיון שהיא תמידית וגם כיון שאינו לחובה לאיש אלא כשיש לו בגד של ד' כנפות ולכן אין מניחים לנהוג מצוה זו וכן המנהג ואין לשנות" ('אורח חיים' סי' י"ז, סעיף ג).

יוהרה במצוות אחרות

האם הטעם של יוהרה נאמר גם לעיכובא? האם מדובר בכעין המלצה ועצה טובה, או שמא מדובר על הלכה שאין לעבור עליה ולסטות ממנה? ננסה לבחון שאלה זו לאור שתי הלכות שמצאנו לגביהם איסור משום יוהרה:

1. קיים דיון בראשונים ובאחרונים האם מותר או שיש אף חובה ללבוש את הציצית מעל לבגדים. בעניין זה הורו המקובלים (בשם האר"י) שיש ללבוש מתחת לבגדים, ומי שלובש מעל לבגדים עובר משום יוהרה. אולם, מצאנו שלמרות שדברים אלו הובאו להלכה, ולמרות החשש של יוהרה, יש הלובשים את הציצית ומוציאים אותה אל מחוץ לבגדים (ראה בעניין זה בשו"ת יחווה דעת ח"ב,א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח,ג). כמובן ניתן לחלק בין מקרה זה ובין חיוב נשים, הואיל ובמקרה זה האמירה של יוהרה היא בשם המקובלים ולא נפסקה להלכה בשו"ע וברמ"א, אולם יש דמיון בין המקרים.

במשנה בברכות (פ"ב, משנה ה) נאמר כי חתן פטור מקראית שמע בליל החתונה, וכי רבן גמליאל החמיר על עצמו וקרא ק"ש גם בליל חתונתו. בעקבות כך דנה הגמרא (טז.) האם האדם יכול להחמיר על עצמו במקום שחכמים פטרו אותו והאם זה נחשב כיוהרה. לא נכנס לדיון שם, אולם מסקנת הדיון היא שיש מקרים בהם אנו מוצאים שהאדם יכול להחמיר על עצמו למרות החשש של יוהרה[8].

שאלות נוספות שיש לבחון בעניין יוהרה הינם כלפי מי אנו בוחנים את היוהרה? האם אנו צריכים להשוות אישה זו לכלל הנשים היהודיות, או שמא לבחון אותה כלפי קהילתה וסביבתה. שאלה נוספת היא האם יוהרה היא דבר יחסי או שמא מדובר על דבר אבסולוטי שחכמים הגדירו כיוהרה. בנוסף לכך יש לחשוב מהי הבעיה ביוהרה: האם מדובר על דבר שהוא לא טוב בפני עצמו או שמא עלינו לבחון איך הדבר נראה כלפי האחר. במקרים השונים שראינו את השיקול של יוהרה משמע שיש מקרים שאדם יחיד יכול לעשות את המעשה למרות היוהרה שלכאורה קיימת בדבר (וראה גם במקרים נוספים שמוזכר פסול זה- גמרא פסחים דף נה,א; סוכה כו,א).

'נשות הכותל'

לפני כעשר שנים עלתה לדיון פרשה שכונתה 'נשות הכותל', ובמהלכה נידונה שאלת הנשים הלובשות ציצית וטלית בציבור. פרשה זו התחילה לאחר שקבוצת נשים ניסתה לקיים תפילה ב'מנין' ברחבת הכותל כאשר הן לבושות בטליתות. דבר זה עורר התנגדות מצד חלק מהאוכלוסייה, והמשטרה נאלצה להתערב מספר פעמים. הפרשה הועלתה לדיון בבג"ץ מספר פעמים, ובמהלך הדיונים עלו מספר נקודות הנוגעות לענייננו[9].

במסגרת הדיונים בבג"ץ התקבלו מספר חוות דעת המתארות את השתלשלות ההלכה, וכל אחת מציגה דגש שונה בנוגע לטעם של יוהרה. יש הרואים בכך פסיקה של המהרי"ל בלבד ולכן ניתן לפסוק כמו הרמב"ם. בנוסף לכך הם מוסיפים שאין בעיה לשנות את המנהגים וגם אם לא ראינו שנשים נוהגות כך אין זו ראיה כנגדן. לעומת זאת חלק גדול הבינו את פסק הרמ"א כפשוטו, כאשר מנהג העולם מחייב ואין לשנות ממנו[10].

לסיום, נציג את עמדתו העקרונית של הרב פיינשטיין בנוגע לשינויי מנהגים כעין אלו. בדבריו הוא מעלה את השאלה מהו המניע של נשים אלו לשנות את המנהג המקובל - האם מדובר על רצון אמיתי לקיים מצוות אלו שנובע מרגש עמוק על קדושה, או שמא מדובר על דרך שדרכה מבטאים את הרצון ל'שוויון' והתרסה כנגד הדת. כאשר לשאלה זה יש מקום משמעות מבחינה הלכתית:

"איברא דאיכא רשות לכל אשה לקיים אף המצות שלא חייבתן תורה ויש להם מצוה ושכר על קיום מצות אלו, וגם לשיטת התוספות רשאות גם לברך על המצות וכמנהגנו שמקיימות מצות שופר ולולב וגם מברכות, שאם כך גם על ציצית שייך לאשה שתרצה ללבוש בגד שיהיה בצורה אחרת מבגדי אנשים אבל יהיה בד' כנפות ולהטיל בו ציצית ולקיים מצוה זו... אבל פשוט שהוא רק בחשקה נפשה לקיים מצות אף כשלא נצטוותה, אבל מכיון שאינו לכוונה זו אלא מצד תורעמותה על השי"ת ועל תורתו אין זה מעשה מצוה כלל אלא אדרבה מעשה איסור שהאיסור דכפירה שחושבת דשייך שיהיה איזה חלוף בדיני התורה היא עושית גם במעשה שחמיר.

ושנית צריך לדעת כי אין זה בשביל שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים דלענין הקדושה שוות לאנשים לענין שייכות החיוב במצות שרק מצד הקדושה דאיכא בישראל הוא ציוי המצות וגם לנשים נאמרו כל הקראי דקדושה... ולכן גם הנשים מברכות בלשון אשר קדשנו במצותיו כמו האנשים אף על המצות שלא חייבתן תורה, ורק שהוא קולא מאיזה טעמי השי"ת שרצה להקל לנשים כדלעיל ולא מצד גריעותא ח"ו, ובהחיובים בין איש לאשתו איתא חיוב הכבוד על האיש לאשתו ועל האשה לבעלה בלא שום חלוק, והרבה מהנשים שהיו נביאות ויש להן כל דיני נביא שבאנשים, ובהרבה דברים נשתבחו בין בקראי בין בדברי חז"ל עוד יותר מלאנשים, וליכא שום זלזול בכבודן ובכל דבר בזה שנפטרו מלמוד התורה וממצות שהזמ"ג וליכא כלל שום סבה להתרעם כלל, וזה יש לכתר"ה להסביר בכל פעם ופעם ולהיות תקיף וחזק בדעתו שהוא כדיני התורה למחות באלו הנשי שאחר כל זה יעמדו בדעתן האולת והעקושה שלא לשנות שום דבר ממנהגי ישראל הקדושים"

(אגרות משה או"ח ח"ד,מט).

 

[1] ניתן לחזק את הבנה זו לאור הסוגיה של זמן הברכה על הטלית שעוסקת גם בשאלה האם מדובר על מ"ע שהז"ג ומביאה מחלוקת בנושא. בשיעור זה לא נכנס לדיון על מעמד הציצית כמצוות עשה שהזמן גרמא.

[2] הבנה זו נובעת מהמחלוקת בגמרא בקידושין בסוגיה המרכזית שדנה בפטור נשים ממ"ע שהזמן גרמא. בגמרא שם ישנה מחלוקת האם מדובר בפטור כללי שקיים תמיד, או שמא זה כלל שמוגדר לפי פרטים ואנו חייבים מקור כדי לפטור את הנשים בכל מצווה שהן פטורות. עניין זה אינו נושא שיעורנו ולהרחבה ראה במאמרו של אחי דרור- 'פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן במשנת הרמב"ם', סיני קלא עמודים מא-נג (http://faculty.biu.ac.il/~fixeled/ZmanGrama.doc).

[3] תוספות על אתר עוסקים בשאלה מהו החידוש בדברי ר' שמעון? שהרי, דבר ידוע ומפורסם שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא! התוספות מסבירים כי היינו יכולים לחשוב כי הן פטורות מסיבה אחרת. לגבי שבת נאמר כי מכיוון ש'זכור' ו'שמור' נאמרו בדיבור אחד, לכן נשים חייבות גם במצוות עשה של שבת למרות שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. התוספות אומרים כי היינו יכולים לחשוב את אותו הדבר לגבי מצוות ציצית מאחר שנאמר בירושלמי שמצוות ציצית והלאו של כלאיים נאמרו בדיבור אחד..

[4] בתוספות על אתר מופיעה שיטת ר"ת הפוסק שנשים אף מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמאג. לא ניכנס לעניין זה שכמובן יש לו השפעה גם לגבי ציצית (כפי שנראה בדברי השו"ע והרמ"א), אלא הוא זוקק דיון נפרד. נפנה רק למספר דיונים שמרחיבים בדיון זה: ראה בספרו של פרופ' י. תא שמע 'הלכה, מנהג ומציאות באשכנז', בפרק טו- 'מעמד הנשים המתנדבות לקיים מצוות שהזמן גרמא'; הרב א. ברקוביץ- 'התחייבות עצמית של נשים במ"ע שהזמן גרמא', סיני ק.

[5] וראה בפירוש יד פשוטה לרמב"ם (ספר אהבה ח"ב) בעמוד תתעד בעניין זה.

[6] ראה בספרו של פרופ' א. גרוסמן- 'חסידות ומורדות- נשים יהודיות באירופה בימי הביניים' עמוד 338.

[7] יש לציין שמפירושו של תרגום יונתן לפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" עולה שבכלל זה גם לבישת ציצית. אמנם נקודה זו לא הובאה להלכה על ידי רוב הפוסקים, אך אנו מוצאים אותה אצל חלק מהם (לדוגמה, הבן איש חי מזכיר זאת במספר מקומות).

[8] ראה בספרו של אחי דרור- 'מסכת ברכות עם פירוש הרמב"ם- מהדורה מבוארת' שדן בשיטת הרמב"ם בביאור משנה זו (עמוד קא) ומבאר שלהלכה החשש ליוהרה הוא רק כאשר יש פגיעה בקיום המצווה ובכוונה המתלווה לה. אך כאשר אין האדם זקוק לכוון את דעתו רשאי הוא לקיים את המצווה. הבעיה של יוהרה היא משום הגאווה כלפי האחר, אך אם יכול לקיים את המצווה בכוונה הראויה רשאי לעשותה.

[9] ראה בעניין זה בהרחבה בספרו של השופט מנחם אלון- 'מעמד האישה, פרק שלישי: תפילה בציבור; תפילה ברחבת הכותל'. בעניין זה נידונו מספר סוגיות שונות ואנו מתייחסים רק לנושא השיעור.

[10] עיקרי הדברים הובאו בכתב העת תחומין: פרופ' אליאב שוחטמן- "מנייני נשים בכותל", תחומין טו; פרופ' שמואל שילה- "תפילת נשים בצוותא ברחבת הכותל", תחומין יז; רבקה לוביץ- "על תפילת נשים", תחומין יז.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)