דילוג לתוכן העיקרי

האופי הכפול בפסוקי דזמרא

קיימים שני מקורות בחז"ל שניתן לייחסם לפסוקי דזמרא, אשר מהם בוקעות ועולות שתי הבנות שונות בדבר מגמתם של פסוד"ז.

 

הלל על הבריאה

א''ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרא (שבת קיח:)

מדברי הגמרא ניתן ללמוד על קיומם של שני סוגי הלל-

הלל החגים- הלל הנאמר במועדים ובאירועים מיוחדים, ומתייחס בעיקר למאורעות הסטוריים.

הלל יום-יומי- הלל הנאמר בכל יום ויום, ומתייחס בעיקר לעולם הטבע והבריאה.

פסוד"ז משתייכים לחלקו השני של ההלל- ומהווים שיר הודאה ושבח על הבריאה.

 

הכנה לתפלה

דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל מנא לן ממשה דכתיב ה' אלהים אתה החלות וגו' וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו'. וגרסינן בפרק קמא אמר רבי אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמר ר' יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קא אמרינן בפסוקי דזמרה אמרינן מאי ניהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים [ליה] לשמונה עשרה (רי"ף ברכות כ"ב: באלפס)

בחירתו של הרי"ף לשיבוצם של פסוד"ז בהקשר זה, מלמדת על שייכותם לדידו למערכת ההכנות לתפלה (בדומה למימרות שאין עומדין להתפלל אלא מתוך דבר הלכה, דבר מצוה, וכד')- כאשר פסוד"ז מוגדרים לטעמו כמערכת שבעזרתה ניתן להגיע למצבים רצויים אלו.

 

בין השיטות

השאלה האם פסוד"ז נחשבים כמערכת הלל עצמאית, או שמא- כמערכת המכינה לקראת התפלה, באה לידי ביטוי במחלוקת הלכתית ביחס למאחר לביה"כ, שאיננו יכול לומר פסוד"ז ושמו"ע עם הצבור. בשאלה זו קיימות שלש פסיקות מרכזיות, המסמלות את הגישות השונות דלעיל-

דילוג- לפוסקים שעל המאחר לדלג על פסוד"ז לגמרי על מנת להתפלל עם הצבור- נראה שפסוד"ז מהווים הכנה לתפלה, ובמקרה הצורך ניתן לוותר על ההכנה- מפני שתפלה בצבור ללא הכנה עדיפה לדעתם, מהכנה לתפלת יחיד.

תפילה כסדרה- לפוסקים שעל המאחר להתפלל פסוד"ז- אפילו במחיר של תפלה ביחידות, נראה שפסוד"ז מהווים הכנה נצרכת וחשובה יותר מתפילה בציבור.

השלמה לאחר התפילה- לפוסקים שעל המאחר להשלים את פסוד"ז לאחר תפלתו, נראה שקיים להם תפקיד עצמאי של הלל, ועל-כן ניתן לאומרם לאחר התפילה בעת הצורך.

לפי הדעה השלישית, ניתן לשלב בין העמדות השונות, ולטעון שפסוד"ז ממלאים תפקיד כפול: הכנה לתפילה והלל על הטבע, כאשר העקרון הראשון מחייב את הקדמתם לפני התפילה והשני מאפשר גם את איחורם לאחריה. לכן, אם הגיע המתפלל בזמן- זכה לקיום כפול של הכנה והלל, ואם איחר- נותר בידו קיום של הלל שבכל יום בלבד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)