ראש השנה | דף ט | מוסיפים מחול על הקודש | 2

בשיעור שעבר עסקנו בדין תוספת שביעית. לאחר שהגמרא הביאה את דרשת רבי עקיבא ללימוד דין הוספת חול על הקודש, הגמרא מביאה את המקור אליבא דשיטת רבי ישמעאל מתוספת יום כיפור. בשיעור השבוע נעסוק ביחס שבין לימוד זה ובין דין תוספת שבת, ולאור כך נעמוד על מעמדו ותוקפו של דין תוספת שבת.

כהקדמה לדיון נעיר כי נראה שיסוד דין תוספת שבת הנו קדום[1]. בספר נחמיה (יג, יט) נאמר- "ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת ואֹמרה ויסגרו הדלתות ואֹמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת...". יש הרואים בפסוק זה מקור ראשון לדין תוספת שבת. בנוסף לכך ישנם מספר עדויות לשמירת תוספת שבת בכניסתה בימי בית שני:

1. ב'ברית דמשק' (אחד מן הספרים החיצוניים) נאמר שיש לקבל שבת מזמן שהשמש נמצאת בגלגל השמים, ומשמעות הדבר עוד לפני שקיעתה (י,14)[2].

2. בגמרא בשבת (לה ע"ב) ובמשנה בסוכה (ה, ה) מתוארות התקיעות שתקעו ביום שישי בירושלים כפי שתואר שם, מטרן של התקיעות הייתה להרחיק את העם ממלאכה לפני השבת.

מקורות אלו מגובים בממצאים ארכיאולוגים[3] ובכתבי יוספוס פלביוס (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאיםד, י, יב )

בכל המגוון של מקורות אלו אנו מוצאים הרחקה של עשיית מלאכה לפני השבת. טעמה של תוספת זו, כפי הנראה נובע מחשש עשיית מלאכה בשבת עצמה.

ב.     מקור הלימוד

כאמור לעיל, דין תוספת שבת נלמד מדין תוספת יום כיפור. בשיעור שעבר ציטטנו את לימודו של רבי ישמעאל אודות תוספת זו. הקשר בינה לבין לדיני שבת מופיע בגמרא מקבילה במסכת יומא:

אלא רב אחא בר יעקב מאי טעמא לא אמר כרב פפא? מיבעי ליה לכדתניא: "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש" (ויקרא כג, לב), יכול יתחיל ויתענה בתשעה - תלמוד לומר 'בערב'. אי בערב - יכול משתחשך?  תלמוד לומר: 'בתשעה'. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר "מערב עד ערב".

ואין לי אלא יום הכפורים, שבתות מניין? תלמוד לומר תשבתו.

אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין? תלמוד לומר "שבתכם". הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות - מכאן שמוסיפין מחול על הקודש.                               (יומא פא, ב)

לימוד זה מבהיר כי אופיו של דין התוספת הוא כללי: הלימוד כולל ב'חדא מחתא' את מכלול איסורי התוספת (יום כיפור, שבת, יום טוב ושביעית).

בדרשה מקבילה של הספרא (אמור פרשה יא) מצאנו חידוש שזמן זה אינו זהה בחומרתו לשבת עצמה בכך שאין חיוב כרת על עשיית מלאכה בזמן זה-

"יכול יהיו חייבים כרת על התוספות? תלמוד לומר: 'וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי' (ויקרא כג, ל) -  על עצם היום הזה ענוש כרת ואין ענוש כרת על תוספת מלאכה".

במדרש תנאים לדברים אנו מוצאים דרשה אשר לומדתאת דין תוספת שבת באופן ישיר ועצמאי:

דבר אחר: "זכור" (שמות כ, ז) עד שלא יכנס להוסיף עליו מן החול בתחלתו "שמור" - משיכנס להוסיף עליו מן החול ביציאתו.                                                                                                  (ה, יב)

המדרש עוסק בשינויים בין זכור לשמור בפרשיות השונות של מעמד הר סיני. את דין זכור, המתייחס אל הזמן שלפני שבת, אנו מכירים ממדרשים אשר מבוססים על עמדותיו של שמאי, שהיה מכין לשבת את כל הדברים שבמהלך השבוע, או בכך שבעצם ספירת הימים לקראת שבת יש קיום של מצוות זכור. מכאן נראה שיסוד הדין הוא בהרחבה של השבת.

ישנן שתי גישות עקרוניות בהבנת מעמד התוספת:

1. המצווה מרחיבה את השבת לזמן נוסף.

2. המצווה עצמאית, ומטרתה להוסיף זמן לשבת, בלא קשר לדיני שבת עצמה.

ישנן מספר השלכות אפשריות לחקירה זו.

השלכה אחת היא דברי הספרא המבהירים שאין איסור כרת אם עוברים על תוספת שבת. דין זה מתיישב היטב עם האפשרות השנייה, שהרי לפי ההבנה הראשונה הדין היה צריך להיות זהה.

השלכה אפשרית נוספת מצויה בשאלה האם נשים חייבות בתוספת שבת: מן האפשרות הראשונה של החקירה, נראה שהן יהיו חייבות, וכי מדוע לפוטרן, אך מהאפשרות השנייה ייתכן ומדובר במצות עשה שהזמן גרמא.

השלכה שלישית קשורה לקיום מצוות היום ונעסוק בה בפיסקה הבאה.

ג.      אופן החלות של תוספת שבת

כאשר אנו אומרים שמרחיבים את השבת יש לעיין איך הרחבה זו פועלת -  הרי בפשטות 'שבת קביעא וקיימא', ועל כן כל זמן שיש שבת – יש קדושה, אך לא ניתן לשנותה, לקצרה או להרחיבה. הגר"יד סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי לגבי קידוש) מסביר שגם בשבת קיים יסוד של קידוש היום ע"י ישראל. זוהי משמעותה של דין התוספת – היכולת להרחיב את קדושת השבת גם קודם לזמנה האובייקטיבי[4].

תשובה נוספת קיימת בדבריו של 'השרידי אש'. ה'שרידי אש' ענה על שאלה זו לאור ההבנה שאין מדובר על הרחבת השבת אלא על מצוות עשה בפני עצמה:

ומה שהקשה כבוד תורתו על מצות תוספת שבת - והרי הקב"ה שבת רק כד' שעות, יום שלם מצומצם? - לפי הנראה לי לא קשה כלום. ובכלל ענין תוספת שבת אינה הארכת יום השבת לפנים ולאחור, אלא זוהי מצות עשה מיוחדת להוסיף מן החול על הקודש, כמו שכתב בסמ"ג (מצוות עשה ל"ב), ועיין במנחת חינוך, שחקר אי נשים מחויבות במצות תוספת שבת מכיוון שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. וכשאני לעצמי אמרתי, שמצות תוספת שבת אינה מצות עשה שהזמן גרמן, שהמצוה היא כללית להוסיף מן החול על הקודש והוספה זו היא למעלה מן הזמן, אלא שלקודש יש זמן, כמו שבת ויו"ט ויום הכפורים, אבל מצות הוספה היא כללית ולמעלה מן הזמן ודו"ק.                                                                                                                        (ח"א, כז)

ד.     קידוש בזמן תוספת שבת

ב'אור זרוע' (הלכות ערב שבת סימן יד) קיימת הקבלה בין תוספת שביעית לתוספת שבת הן לגבי מקור ההלכה והן ולגבי השאלה איך אנו מבינים את מעמד זמן זה:

והקשה הרב ר' יעקב דקורביל הקדוש זצ"ל דהואיל שתוספת שבת וימים טובים לפניהם דרבנן מעתה האיך אנו מקדשים קידוש שבת ואוכלים מבעוד יום?... ונראה לי לפרש דלר' ישמעאל תוספת שבת וימים טובים קראי נינהו בין לפניה בין לאחריה כמו שמשמע ד'תשבתו שבתכם' מרבה בין לפניו בין לאחריה ויליף מינה שביעית נמי כדמסיק: כל מקום שנאמר שבות. ושביעית נמי נאמרה שבות ...מיהו הסוגיא דהתם מוכח דאשביעית קאי ואתוספת שלאחריה ותו דהואיל ומסיק 'כל מקום שנאמר שבות' משמע דאשביעית נמי קאי הלכך מסתבר פירש הרב רבי יעקב דקורביל הקדוש. ומיהו אף לדברי הרב ר' שמשון תוספת שבת ויוה"כ דאורייתא הלכך אתי שפיר שמתפלל של שבת בערב שבת ואתו נמי שפיר שאנו מקדשים על הכוס ואוכלים סעודת שבת מבעוד יום דהואיל וקבלה עליה הויא ליה שבת דאורייתא.

ר"י מקורביל סובר שהסיבה שאנו יכולים לקדש בשבת מבעוד יום היא משום שהשבת כבר חלה מדין תורה. נראה שגישה זו שונה מהגישה שהובאה לעיל בשם השרידי אש[5]. 

גישה שונה מופיעה בטור בשם הרי"ץ גיאת:

וכתב הרי"ץ גיאות כיון שנהגו כל ישראל כרבנן שאין מתפללין ערבית אלא משחשכה, אין להתפלל של שבת בערב שבץ ולא של מוצ"ש בשבת ואין לקדש ולהבדיל אלא בכניסת יום וביציאתו.                                                                                 (טור סימן רצג)

רי"ץ גיאת פוסק להלכה שאין להתפלל תפילת ערבית של שבת מוקדם, וממילא ברור כי לא ניתן לעשות קידוש לפני חשיכה[6]. הבית יוסף בסימן רסז וכן בסימן רצג חולק על הרי"ץ גיאת ומקבל להלכה את גישת הרמב"ם שניתן להתפלל ולעשות קידוש גם לפני צאת הכוכבים. וודאי כי הרי"ץ גיאת חולק על הבנת ר"י מקורביל ומבין שלא ניתן להרחיב את השבת לפני זמן חשיכה. גישה זו נדחתה להלכה, אך עדיין לא ברור האם ההיתר לקדש נובע מהרחבה של היום או מטעם אחר בדיני קידוש.

ה.    מטרת התוספת

עד כה עסקנו בהשלכות השאלה האם התוספת מרחיבה את השבת או שהיא מצווה העומדת בפני עצמה ובדברי הגמרא מהם נראה שיסוד ההלכה נובעת מעיקרון כללי של הוספה מחול על הקודש.

נראה שבדברי המכילתא דר"י אנו מוצאים הסבר שונה לדין זה:

זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש, משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומלאחריו.

אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר: 'זכור את יום השבת לקדשו', תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת.

רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת.

לפי דברי המכילתא נראה שמטרת תוספת שבת דומה להרחקה מזאב טורף. השבת מסוכנת משום חומרת עונשיה, ועל כן עלינו להרחיק את זמן שביתתנו לפני כניסתה. אנו מוסיפים מהחול לקודש כדי שלא נחלל את השבת.

נראה שכך מסביר רש"י את דין תוספת שבת (בראשית ב, ב. המקור בבראשית רבה ט, י). רש"י כותב שבני אדם צריכים להוסיף תוספת שבת מפני שאינם בקיאים בזמן המדויק שבו השבת נכנסת.

יתכן ושאלה זו קשורה לדיון של אורך הזמן של תוספת השבת. ברור כי הראשונים שמבינים שתוספת שבת מחויבת להיות מעבר לזמן שיש בו ספק האם הוא מוגדר כבר כשבת, יחלקו על הבנה זו ויסברו שמטרתה שונה (ראה ר"ן על הרי"ף שבת טז, ב)[7].

בשיעור הקודם הבאנו את תשובת הגרש"ז אוירבאך שחילק בין תוספת שבת ותוספת שביעית.

לאור חילוק זה יש לבחון את דברי המכילתא דר"י (ויקהל פרשה א):

'לא תבערו אש וגו' (שמות לה, ג). למה נאמר, לפי שהוא אומר "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא) - שבות מחריש בשעת הקציר, שבות מערב שביעית לשביעית; אין לי אלא שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, יכול כן ישבות מערב שבת לשבת, [והדין נותן הואיל ושביעית לשם השם, ושבת לשם השם, אם למדתי שהוא שובת מערב שביעית לשביעית, כך ישבות מערב שבת לשבת], ועוד קל וחומר, ומה שביעית שאין חייבין עליה לא כרת ולא מיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב שביעית לשביעית, שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין, דין הוא שישבות מערב שבת לשבת; ולא יהיה רשאי להדליק לו נר, או להטמין לו את החמין או לעשות לו מדורה, ת"ל: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' (שמות לה, ג), ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר  מערב שבת לשבת.

המכילתא אומרת שיש דין תוספת שביעית אך אין דין תוספת שבת. למרות זאת, נראה שהביטוי תוספת שבת בלימוד זה, אינו זהה בתוכנו לתוספת השבת בה דנו במסכת יומא. מדובר כאן על הכנת פעולות מסוימות שימשיכו להיעשות בשבת עצמה. הסבר ההיתר בדין המופיע כאן: בשבת האיסור הוא על עשיית מלאכה ביום השביעי ולכן האדם רשאי ליהנות ממה שהכין מראש, זאת משום שהאיסור אינו על הנאה אלא מכוח מצוות עונג שבת. בשביעית, בניגוד לשבת, יש איסור של עשיית מלאכה בשנה החקלאית ולכן המדד לאיסור הוא לפי מה שמשמש לצורך אותה שנה חקלאית. המכילתא יוצאת כאן כנגד תפיסת הכתות, שסוברים שאסור להשאיר מלאכה שתעשה בעצמה במהלך השבת. לכן הם אוסרים את הדלקת הנר והכנת חמין (ראה לדוגמא את דברי הרז"ה בתחילת פרק שלישי בשבת). אם כן מצאנו שני שימושים שונים למושג תוספת שבת בדברי חז"ל.

ו.      פסיקת הלכה

בשו"ע מופיעה ההלכה הבאה (רסא, ב)

יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות... רצה לעשות ממנו מקצת, עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה וודאי יום מחול על הקודש.... הגה: ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך, הרשות בידו. 

השולחן ערוך מביא הלכה זו בשם יש אומרים. נראה שהסיבה לכך היא שהרמב"ם (הלכות שביתת עשור א, ו)  לא מביא את דין תוספת השבת במשנה תורה כלל:

המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה... משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום... (הלכות שבת ה,ד)

כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה, וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר: 'ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב' (ויקרא כג, לב), כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי, וכן ביציאה שוהה בעינויו מעט מלילי אחד עשר סמוך לעשירי שנאמר: 'מערב עד ערב תשבתו שבתכם'.

הרמב"ם פוסק את לימוד הגמרא מיום כיפור. בנוסף, הוא אף מזכיר כי יש עניין כללי של הוספה מהחול אל הקודש. ואף על פי כן, הרמב"ם לא מזכיר זאת בהלכות שבת. היעדר זה נמצא גם בהלכות שביתת עשור: בהלכות אלו הרמב"ם מתייחס לתוספת במפורש רק לגבי עינוי ביום כיפור. ניתן להעלות מספר הבנות בשיטת הרמב"ם:

1.      אין לרמב"ם דין תוספת שבת, ויתכן והרמב"ם מבין שאין זה להלכה (כס"מ).

2.      דין תוספת שבת לרמב"ם הוא מדרבנן בלבד. (מ"מ).

3.      הרמב"ם מביא את הדרשה בהלכות שביתת עשור מפני שהיא נאמרה בגמרא בהקשר זה, אך הוא פסק זאת גם לגבי שבת: "המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה". קביעת הצורך להקדים את זמן ההדלקה מוגדרת על ידי הרמב"ם כתוספת שבת אפילו שהיא זמן מועט, משום  שהכוונה בתוספת שבת היא שיש צורך להוסיף בזמן הספק (וספק זה החל משקיעת החמה). במשפט אחד, ניתן לומר שעל פי הרמב"ם דין תוספת שבת נאמר לגבי זמן בין השמשות שאנו פורשים ממלאכה מתורת וודאי ולא מפני הספק[8].

ז.      תפילת מנחה

בשו"ע (רסג,י) נאמר:

לבה"ג, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה. ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה... הגה: והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה, אם לא שהתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי; אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד ברכו...

בה"ג סובר שנשים מקבלות את השבת בזמן הדלקת הנרות. למרות שהרבה מן הראשונים חולקים על דעת בה"ג[9], השו"ע מביא את שיטתו ונראה כי הוא חושש לדבריו. כך גם פסק הרמ"א. לכן, להלכה אסור לנשים לעשות מלאכה לאחר הדלקת נרות אלא אם כן הן התנו זאת מראש.

בעקבות דעת בה"ג פוסק המשנה ברורה(ס"ק מג)

ותתפלל מנחה תחלה דהואיל דכבר קבלה שבת שוב אי אפשר להתפלל תפלה של חול. ובשאין שהות לזה יותר טוב שתתפלל ערבית שתים... מלכנוס ח"ו בספק חלול שבת.

המשנ"ב מבין שלאחר שהאשה מקבלת עליה שבת מדין תוספת שבת היא אינה יכולה להתפלל מנחה. טעם הדבר הוא שהיות והיא כבר קבלה שבת, אם היא תתפלל מנחה הוי כתרתי דסתרי- שהרי עבורה זמן זה כבר יום אחר. לפי זה משמע כי דעת משנ"ב שזמן תוספת שבת מהוה הרחבה של השבת, ויש לו השלכות הלכתיות נוספות חוץ מהלכות שבת, כדוגמת הלכות תפלה.

הרב עובדיה יוסף (לוית חן על המשנ"ב) חולק על פסק זה וכותב שאשה יכולה להתפלל מנחה לאחר הדלקת נרות. טעם הדבר הוא שאין קבלת שבת בהדלקה הואיל והיא נעשתה ביחידות ולא בציבור. הרב עובדיה יוסף מחלק בין מקרה זה ובין ההלכה שהובאה בשו"ע בסעיף טו. בסעיף זה מובא שאם היחיד אמר ברכו עם הציבור הוא אינו יכול להתפלל מנחה, גם אם הזמן הנו לפני זמן בין השמשות. המשנ"ב הפנה לסעיף זה כראיה לשיטתו, אך הרב עובדיה מחלק בעניין זה בין יחיד ובין בציבור: לדבריו, לקבלת שבת של יחיד אין תוקף להשפיע לעניין הלכות תפלה, זאת בשונה מקבלת שבת על ידי ציבור.

ניתן להסביר את המחלוקת בין המשנ"ב והרב עובדיה יוסף בשני דרכים:

1. מחלוקת היא האם קבלת שבת מוקדמת מגדירה את הזמן שלאחר מכן כלילה, או שמא מדובר רק בהגדרה הלכתית לגבי הלכות שבת.

2. המחלוקת היא האם יש יכולת בידי יחיד להגדיר זמן מסוים כלילה או שמא רק ציבור מסוגל לעשות השלכה הלכתית כעין זו[10].

לסיכום נשים לב לכך שבין כך ובין כך, ברור כי אנו מוצאים בשו"ע (רסג, יב-יג) שלציבור יש כוח לכוף את היחיד ולהגדיר את הזמן כשבת בעבורו גם אם היום גדול:

אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם.

אדם שבא לעיר בערב שבת וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת, אע"פ שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות או שום חפץ, מניחו ליפול.

ח.     דרך קבלת התוספת

בראשונים ובפוסקים המוקדמים לא מצאנו דיון לגבי הדרך בו מקבלים את תוספת השבת. יתכן והדבר תלוי במחלוקת בה"ג והראשונים בנוגע לקבלת שבת בהדלקת נרות. לדעת בה"ג יש צורך במעשה, ולעומת זאת לפי רוב הראשונים המעשה אינו קובע וגם אין צורך בקבלת שבת על ידי מעשה. בדרך זו מסביר הרב סולובייציק (רשימות שיעורים מסכת ברכות כז,ב עמוד שסג), שלרוב הראשונים מועיל בקבלה בלב בלבד ולדעת בה"ג יש צורך במעשה קבלה.

לאור כך נראה שפוסקים כבה"ג מצד חומרא, יכולים לקבל שבת במעשה אך אין להם בדבר חיוב ברור. בדרך זו כותב המשנה ברורה בסימן רסא ס"ק כא[11]. מצד שני נראה שלדעת הרמב"ם כפי שהצענו לעיל קבלת שבת נעשית ממילא בזמן בין השמשות ועל כן לא שייך בקבלה מעין זו למעט פרישה מעשית ממלאכה. כמו כן, האדם יכול לקבל תוספת שבת ולהתפלל מנחה לפי פסק הרב עובדיה יוסף לעיל. הרב פיינשטיין הבין שאין צורך במעשה קבלה כפי שהעידו בשמו:

"שאלתי את הגר"מ זצ"ל אם הוא נהוג כמנהג המדקדים לקבל תוספת שבת באמירה בפה, ואמר לי שזהו הפעם ראשונה בחייו שהוא שומע על מנהג זה, ותוספת שבת היינו להפסיק מעשיית מלאכה מבעוד יום" (מופיע בספר מגד גבעות עולם של ר' מיכל שורקין)[12].

ברם, יש להעיר על בעיה הלכתית אפשרית במידה והקהל כולו מקבל תוספת שבת בסיום תפילת מנחה. הרב סולובייציק (שם) מביא את דעת תוספות שאם ציבור קיבל על עצמו שבת, גם אם הדבר היה בטעות, יש איסור מלאכה לכל הציבור:

דתוספות סברי שיש דין מיוחד של קבת שבת דציבור שחלה על ידי מעשה שבת שעשה הציבור... ולפי זה יתכן לומר דיחיד שנכנס לבית הכנסת אחרי שהציבור אמר ברכו וקבילו תוספת שבת, אע"פ שעוד היום גדול אסור לו להתפלל תפילת מנחה...

הזכרנו לעיל את המחלוקת בין הרב עובדיה יוסף והמשנה ברורה בנוגע לתפילת מנחה אחרי קבלת שבת. גם לדעת הרב עובדיה יוסף הדבר אפשרי כשהיחיד קיבל על עצמו שבת. אך אם הציבור קיבל הרי שאסור ליחיד להתפלל מנחה. לאור כך, גם לשיטתו אם הציבור קיבלת על עצמו שבת יחיד שאיחר אסור לו להתפלל תפילת מנחה גם למתירים להתפלל עד י"ג דקות אחרי השקיעה.