ד. בית ד: תחילת מענה המשורר – עקרון ההשגחה – "ה' בַּשָּׁמַיִם... עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם"

ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ

ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ

עֵינָיו יֶחֱזוּ

עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם.

בית ד בנוי משתי תקבולות נרדפות. הראשונה שבהן נראית ישרה ושלמה, אף על פי ששתי צלעותיה אינן זהות מבחינה תחבירית:

תקבולת נרדפת זו מלמדת כי "הֵיכַל קָדְשׁוֹ" של ה' הוא בשמים (ראב"ע, רד"ק ופרשנים נוספים). "כִּסְאוֹ" של ה' מצוי כמובן "בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ" שבשמים.

התקבולת השנייה אף היא נרדפת וישרה, אך צלעה הראשונה חסרה, והיא מתמלאת מן הצלע השנייה: ּ^{[1]  [2]}

הצלע השנייה לא רק משלימה את הראשונה, אלא גם מבארת אותה: ראייתו של ה', אינה ראייה בעלמא, אלא זו 'בחינה' של בני האדם שאותם הוא רואה, כלומר, עיני ה' חוקרות את מעשיהם.

שני חלקי בית ד מביעים סתירה לכאורה:

התקבולת הראשונה מתארת את ה' כטרנסצנדנטי, מרוחק ונבדל מעולמנו: הוא יושב על כסאו שבהיכל קודשו בשמים, גבוה ורחוק מן העולם האנושי. ריחוק זה של ה' מעולמו דווקא מתאים לתיאורם של 'האומרים לנפשו' של המשורר, כי החברה האנושית נשלטת בידי הרשעים ללא התערבות אלוהית.[3]  

התקבולת השנייה, לעומת זאת, מתארת את ה' כמשגיח על בני האדם, מתעניין בהם, ובוחן את מעשיהם של בני האדם השונים.

ניגודיות זו בין שני חלקיו של בית ד מתבטאת בפתיחת הבית בשם ה' ובסיומו במילים "בְּנֵי אָדָם". מה מקשר אפוא בין שני צמדי המשפטים המנוגדים הללו, ומהו רעיונו של הבית בשלמותו?

נראה כי עיקר כוונתו של בית ד היא דווקא ליישב ניגוד זה. הפרשנים הראשונים ביארו כי "אף על פי שבשמים כסאו גבוה, עיניו יחזו אתכם בארץ" (לשון רש"י, ובדומה רד"ק ומאירי). אך דומה שיש לְקַשר בין שני חלקי בית ד בדרך שונה: דווקא מפני שה' בשמים כסאו, הוא משפיל מבטו לארץ, ורואה את כל מעשי בני האדם ובוחן אותם.^[4] כך מתיישבות מידותיו הסותרות כביכול של ה', 'גדולתו' וריחוקו מהעולם האנושי מחד והשגחתו הדקדקנית הבוחנת את בני האדם מאידך.^[5]

 

מיהו הדובר המשמיע טענה זו שבבית ד? בסוף הסעיף הקודם קבענו כי ציטוט דברי 'האומרים לנפשו' של המשורר מסתיים בבית ג. ואם כן הטענה המובאת בבית ד היא כבר מדברי המשורר עצמו. האם ניתן להביא לכך ראיה מתוך הנאמר בבית זה?

לאורך כל הפסוקים שבהם מובא ציטוט דברי 'האומרים' (בתים א–ג) לא נזכר שם ה' כלל. לא רק שמו של ה' נעדר מדברי 'האומרים', אלא אין בדבריהם גם כל רמז לנוכחותו! היעדר זה 'נשבר' בדרך דרמטית בפתיחת בית ד. כמו פתיחת המזמור, שבה מופיע שֵם ה' בראש דברי המשורר – "בַּה' חָסִיתִי", כך גם בית ד נפתח בשמו של ה', והפעם ה' הוא נושא המשפט: "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ". ושוב חוזר שם ה' בראש השורה השנייה בבית ד: "ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ". עיני ה' ועפעפיו הם גם הנושאים של שני המשפטים הבאים הכלולים בבית ד, אף ששמו אינו נזכר בהם.

אין ספק אפוא שבית ד אינו שייך לדברי 'האומרים', אלא הוא נקשר לדברי המשורר בפתיחת המזמור: בשני המקומות שֵם ה' שגור בפיו, ונוכחותו בתודעת המשורר מרכזית ביותר.

נראה כי הן בפתיחת המזמור והן בבית ד מביע המשורר הסתייגות מדברי 'האומרים לנפשו'. ההסתייגות בפתיחת המזמור כבר הוסברה בראש סעיף ב. המשורר תמה: כיוון ש'בַּה' חָסִיתִי', 'אֵיךְ תֹאמְרוּ לְנַפְשִׁי' דברים הסותרים את חסותי בה'?

ההסתייגות מדברי 'האומרים' בבית ד מובעת בעצם הופעתו האינטנסיבית של ה' בבית זה. אזכור שם ה' בהדגשה פעמיים, ונוכחותו בכל ארבעת המשפטים הכלולים בבית זה, לאחר היעדרות ה' מדבריהם של 'האומרים', יש בה מעין מחאה של המשורר כנגד דברי 'האומרים', לאמור: בכל דבריכם אליי, לא שמתם את ה' לנגד עיניכם: את שמו לא הזכרתם כלל, ולא לקחתם בחשבון את נוכחותו בעולם: הרי הוא יושב על כיסאו ומשקיף משמים על בני האדם!

הסתייגות זו של המשורר בבית ד מדברי 'האומרים לנפשו' דורשת הרחבה ופירוט: כיצד תפיסתו של המשורר ביחס להשגחת ה' בעולם שוללת את עצתם הפרקטית של 'האומרים לנפשו' החפצים בטובתו ומדברים אליו דברים של טעם?^[6]

טענת המשורר תתרחב בבתים הבאים, ואז יתברר כיצד תפיסתו התיאולוגית מהווה מענה שלם לדבריהם של 'האומרים לנפשו'.

 

 

ה. השתלשלותם של בתים ה–ו–ז מבית ד

ראינו כי בבית ד מנסח המשורר את עקרון ההשגחה, ולפיו ה' יושב בשמים ועיניו בוחנות את בני האדם, הטובים הם אם רעים. עיקרון זה משמש מסד ותשתית לשלושת הבתים הבאים החותמים את מזמורנו, בתים ה–ו–ז. בתים אלה מיישמים עיקרון זה, ומתארים בפירוט את יחסו של ה' לצדיק ולרשע.

נציג בזאת בדרך ויזואלית את מהלכם של בתים ה–ו–ז המשתלשלים מבית ד, תוך הדגשת הקשרים בינם לבין עצמם (בקו כפול) ובינם לבין בית ד (באותיות מודגשות):

המעבר מבית ד לבית ה: בית ד מנסח את עקרון ההשגחה, ובבית ה מתבררת התוצאה של פעולת ההשגחה: ישנם בני אדם המתגלים כצדיקים, וישנם המתגלים כרשעים. הצדיקים זוכים ליחס חיובי מצד ה' אליהם – "ה' צַדִּיק יִבְחָן". המילה 'יִבְחָן' נקשרת למשפט המופיע בבית ד – "עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", אלא שכאן היא מופיעה במשמעות שונה: 'יבחר' על דרך חילופי נו"ן רי"ש.[7] בנספח הפרשני לעיוננו נרחיב בפירושים האחרים למילה זו, וננמק את הכרעתנו לפרשה דווקא כך. בניגוד לצדיק, זוכה הרשע ליחס שלילי – לשנאת ה' אותו: "וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס – שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ".

המעבר מבית ה לבתים ו–ז: בבית ה' מתואר יחסו 'הנפשי' של ה' לצדיק ולרשע. בתים ו–ז מתארים את יחסו המעשי של ה' לרשעים ולצדיקים, ואם כן הם מוציאים את הנאמר בבית ה מהכוח אל הפועל. סדר הפירוט מובא בהיפוך כיאסטי לסדר הופעתם של הצדיק והרשע בבית ה: תחילה מתואר יחסו של ה' לרשעים (בית ו), ולבסוף יחסו לצדיקים (בית ז).

בית ו מתחבר לסיומו של בית ה ("וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ"), ומתאר את יחסו המעשי של ה' אל הרשעים, הנגזר מאותה שנאה שהוא רוחש להם: ה' "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים" פורענויות שונות מן השמים: "פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת" (על פירושם של ה'פַּחִים' וה'זִלְעָפוֹת' נעמוד בנספח הפרשני לעיוננו). עונשם זה של הרשעים קשור גם לבית ד: שם נאמר כי "ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ". כיסא זה מתפרש עתה ככיסאו של השופט המעניש את הרשעים, ושולח אליהם את עונשם מן השמים: "יַמְטֵר...".

בית ז בא לפרט את ראשיתו של בית ה ("ה' צַדִּיק יִבְחָן"), והוא מתאר את יחסו של ה' אל הצדיק: "צְדָקוֹת אָהֵב, יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" (גם על משמעותה של צלע זו נעמוד בנספח הפרשני לעיוננו). התואר 'צדיק' מופיע בבית ז גם ביחס לה': "כִּי צַדִּיק ה'". בית ז נקשר גם לבית ד בחזרתה של המילה "יֶחֱזוּ" בשניהם (כשם שראשו של בית ה נקשר לבית ד באמצעות השורש בח"ן).

כיוון שלא יצאנו ידי חובת פירושם המילולי של בתים ה–ו–ז, נקדיש בסיום עיוננו נספח לדיון פרשני בביטויים הקשים המופיעים במהלך הבתים הללו.

כבר כעת ברור כי תפיסת הגמול לצדיק ולרשע המובעת בבתים ה–ו–ז מהווה מענה של משורר המזמור לדבריהם של 'האומרים לנפשו' המובאים בבתים א–ג. ההסבר המפורט של מענה זה יבוא בסעיפים הבאים, תוך כדי הדיון במבנה המזמור השלם.

ו. מבנה המזמור: שתי מחציות וציר מרכזי ביניהן

הבה נשרטט את מבנה מזמורנו בשלמותו.

הצהרת הפתיחה שבראש המזמור, "בַּה' חָסִיתִי", משמשת, כפי שאמרנו בסעיף א, כפתיחה למזמור כולו. גוף המזמור בנוי משבעה בתים שאורכם משתנה:

שלושת הבתים הראשונים (א–ג) מכילים ציטוט ארוך של דברי 'האומרים', ובראשו הסתייגות נמרצת של המשורר, שהוא הנמען לדבריהם: "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי...".

שלושת הבתים האחרונים (ה–ז) משמיעים את עיקר טענותיו של המשורר כנגד 'האומרים'.

בתווך עומד בית ד. אמנם בית זה פותח את דבריו של המשורר כמענה לדברי 'האומרים', אלא שבו עצמו עדיין אין מפורשת טענתו כנגדם. בבית זה מניח המשורר תשתית תיאולוגית לתשובה, אשר תשתלשל ממנו בהמשך (בבתים ה–ז) כפי שהראינו בסעיף הקודם.

ברם, יש לשים לב לכך שבבית ד עצמו מתחולל מהפך: הנאמר ברישא של בית ד, "ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ / ה' בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ", ודאי מקובל על 'האומרים לנפשו' של המשורר. הם אינם מתנגדים לטענה זו, ואף שבדבריהם לא הזכירו את שם ה', ודאי אינם שכחי א-לוהים, והם מכירים בהימצאו בשמים. אך לדעתם דווקא משום כך, משום קיומו של ה' רחוק מן העולם הארצי ומן החברה האנושית, אין הוא מתערב במציאות האנושית העכורה שהם מתארים בדבריהם. זו מתנהלת על פי תגרת ידם של הרשעים. אולי מסיבה זו לא הזכירו את שמו בדבריהם.

האמור בסיפא של בית ד, "עֵינָיו יֶחֱזוּ / עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם", הוא חידושו של בית זה. בלא לשלול את התפיסה הטרנסצנדנטית של 'האומרים' ודווקא מחמתה, טוען המשורר כי ה' משפיל מבטו מן השמים אל הארץ, לראות את מעשי בני האדם ולבחון אותם, אם טובים הם, אם רעים. עקרון ההשגחה נובע מצירוף שתי מידותיו אלו של ה' הנראות כסותרות, אך באמת הן נובעות זו מזו. בניסוחו של בית ד בשלמותו מניח המשורר את התשתית להמשך – למחצית השנייה של המזמור.

נמצא כי בית ד משמש 'ציר מרכזי' של המזמור. הוא ממלא את תפקידו האופייני של ציר מרכזי ביחידה ספרותית במקרא כחוליית מעבר המתווכת בין שתי המחציות; ויתרה מכך, במעבר מחלקו הראשון של בית ד לחלקו השני מתחולל מהפך תפיסתי אשר בו עצמו מתומצת הפולמוס המוצג במהלך המזמור כולו!

מזמורנו נחלק אם כן לארבעה חלקים:

• פתיחה: "בַּה' חָסִיתִי"
• בתים א–ב–ג: המחצית הראשונה – דברי 'האומרים'
• בית ד: ציר מרכזי – עקרון ההשגחה
• בתים ה–ו–ז: המחצית השנייה – תשובת המשורר ל'אומרים'.

 

ז. בין שתי המחציות

עיקר מגמתו של מזמורנו היא להעמיד זו כנגד זו את המחצית הראשונה אל מול המחצית השנייה, ובכך ליצור הנגדה בין דברי 'האומרים' לבין הסתייגותו המנומקת של המשורר מדבריהם.[8]

אורכן של שתי המחציות והמבנה הפנימי שלהן דומה: בכל אחת מהן שלושה בתים: הבית הראשון והשלישי בכל מחצית שווים במספר מילותיהם (שש מילים בכל בית במחצית הראשונה; שמונה – בשנייה), והבית האמצעי ארוך יותר (ארבע-עשרה מילים במחצית הראשונה; עשר – בשנייה). מספר המילים הכולל שווה בשתי המחציות – 26 מילים.

שתי המחציות מייצגות שתי תפיסות מנוגדות שביניהן נערך פולמוס. נושא אחד נדון בשתי המחציות, והוא נושאו של פולמוס זה: היחס בין צדיקים לרשעים. שתי המחציות עוסקות בנושא זה ואף משתמשות במילים דומות לשם כך.

במחצית הראשונה בבית א דברי 'האומרים' לחברם "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר" היא עצה שהם נותנים לו, שינדוד למקום רחוק מפני הרשעים. בבית ב מתוארים "הָרְשָׁעִים" האורבים ל"יִשְׁרֵי לֵב" כדי להורגם. בבית ג מתוארת החברה ככזו ששתותיה נהרסו, וברור ששלטון הרשעים הוא שגרם לכך, והבית הזה חותם את המחצית בשאלה הרטורית "צַדִּיק מַה פָּעָל" – בנוכחותו בחברה זו.

המחצית השנייה עוסקת אף היא ביחס שבין הצדיק והרשע, והיא עושה שימוש באותם מונחים: בבית ה – מתואר יחסו של ה' ל"צַדִּיק" לעומת יחסו ההפוך ל"רָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס"; בבית ו – העונשים שמביא ה' על ה"רְשָׁעִים"; בבית ז – הארת הפנים של ה' לפועל ה"צְדָקוֹת" ולאיש ה"יָשָׁר".

כבר בסקירה זו ניכר ההבדל העקרוני בין שתי המחציות בדיון שדנה כל אחת מהן בשאלת הצדיק והרשע: 'האומרים' במחצית הראשונה דנים בשאלה זו מנקודת מבט סוציולוגית-מעשית. הם מציגים עובדות: הרשעים פועלים כנגד ישרי הלב לאבדם מן העולם. בהמשך הם מביעים הערכה למצבה של החברה שבה ידם של הרשעים רמה – "הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן", ולבסוף קובעים כי ידם של הצדיקים על התחתונה – "צַדִּיק מַה פָּעָל?".

המשורר במחצית השנייה, לעומת זאת, דן בשאלת הצדיק והרשע אך ורק מן ההיבט הדתי שלה: מהו יחסו של ה' לצדיק ולרשע ומה יעלה בגורלם. אין הוא מביא עובדות הנראות לעין. הוא מתאר את היחס העקרוני של ה' לצדיק ולרשע: ה' בוחר בצדיק ומאיר פניו אליו, ושונא את הרשע ואוהב החמס. אף דבריו בבית ו – "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים...", אינם תיאור מציאות עובדתית בהווה, אלא ביטוי לאמונתו במה שיקרה בעתיד, כשה' יעניש את הרשעים ויביא לאבדנם.

נקודות המבט השונות הללו משקפות את הבדל התפיסה שקיים בין 'האומרים' לבין המשורר:

'האומרים' במחצית הראשונה תופסים את החברה האנושית שבה חי חברם המשורר (ואולי אף הם עצמם) כתחום אוטונומי המופקע מפעולתו של ה'. אין הם רשעים. ההיפך הוא הנכון: הם מתארים בצער את התגברות הרשעים על ישרי הלב, והעצה שהם נותנים לחברם הצדיק ניתנת מתוך דרישת טובתו (עמדנו על כך בסוף סעיף ג). אפשר שהם סבורים, כי אין זה מכבודו של ה' לעסוק בזוטות אלו – במאבקים האנושיים בין צדיקים לרשעים בחברה האנושית. השקפתם זו מביאה אותם לפסימיות רבה ביחס לחברה: הרשעים פועלים כנגד ישרי הלב, ואין מי שימנע את פעולתם. בית ג מביע יאוש מאפשרות המאבק או התיקון של החברה: "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן, צַדִּיק מַה פָּעָל?".

השקפת העולם ספוגת הייאוש הזאת, מביאה למסקנה מעשית, והיא הפותחת את דברי 'האומרים' במחצית הראשונה: על הצדיק לעזוב את החברה המושחתת ולנדוד להר, ועל כן הם מייעצים לחברם "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר!".

תפיסתו החברתית והדתית של המשורר הפוכה: החברה אינה תחום הפקר המופקע מעניינו של הקב"ה. אדרבה, עיניו הבוחנות של ה' סוקרות ללא הרף את מעשי בני האדם, והתנהגותם נבחנת על ידי ה' ממרום שבתו בשמים. לפיכך, כבר בהווה יכול הצדיק להיות בטוח באהבת ה' אותו ובשנאת ה' לרשעים. ובאשר לעתיד – עונשם של הרשעים בוא יבוא מידי ה' בבוא העת, והם יאבדו.

אף להשקפת העולם האופטימית הזאת ישנה תוצאה מעשית, והיא הפוכה מקודמתה. המסקנה המעשית הנובעת ממנה היא הפותחת את המחצית הראשונה ומקדימה את דברי 'האומרים', בבחינת הקדמת רפואה למכה. תוצאה זו היא הדחייה מראש שדוחה המשורר את עצת 'האומרים' בנימה של גערה: "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי...?!". משמעות הדבר היא, שהמשורר מסרב לקבל את עצתם לנוד ממקומו אל ההר, ובוחר להישאר במקומו, על אף הסיכונים והקשיים הכרוכים בהכרעה זו.

לא כדי לנהל מאבק חברתי כנגד הרשעים שבמקומו הכריע המשורר כן, דהיינו, לא מסיבות אידיאולוגיות-חברתיות. אפשר שאף הוא מסכים עם הערכתם של 'האומרים', כי הקלקול החברתי – 'הרס השתות' – אינו בר-תיקון על ידי הצדיקים שבחברה – "צַדִּיק מַה פָּעָל?". הכרעתו של המשורר נובעת מהשקפת עולמו הדתית המוצקה כי הארץ לא ניתנה ביד רשע, וששופט הצדק הוא שיעניש את הרשעים כראוי להם, ויגן על הצדיקים ויאיר פניו אליהם.

אמונתו זו מובעת בתמצית כבר בשתי המילים המשמשות פתיחה למזמור: "בַּה' חָסִיתִי!". תודעת חסות זו בה', שהוא בוחר לחיות בה, מפורטת אמנם במחצית השנייה לכל אורכה, אך נושקת במיוחד למילותיו האחרונות של המזמור "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" (כפי שהן מוסברות בהרחבה בנספח הפרשני לעיוננו). בשני הביטויים הללו מודגשת הזיקה הנפשית ההדדית המיוחדת שבין ה' ליראיו: ה' מאיר פניו לאיש הישר, ואילו האיש הישר תולה עיניו בה'.

 

כעת נצביע על הקבלות לשוניות בין בתיהן של שתי המחציות, הקבלות הממחישות את הניגוד המתבלט ביניהן:

בין הבתים ג וְ-ה, העוטפים את בית ד, הציר המרכזי של המזמור, בולטת הקבלה ניגודית:

המילה 'צדיק' ביחס לאדם מופיעה רק בשני בתים אלו (בבית ז משמשת מילה זו כתואר לה'). בית ה 'עונה' לשאלה הרטורית הנותרת ללא מענה בבית ג: "צַדִּיק מַה פָּעָל?". פעולת הצדיק אולי לא תשפיע על הרשעים הורסי השתות, ובמישור הריאלי ייתכן שיד הרשעים גברה. אולם במישור הדתי פעולת הצדיק לא הייתה לשווא. ה' בוחר בו, ואילו את הרשע ואוהב החמס, ההורס את החברה האנושית, "שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ".

במעטפת המזמור, מקבילים בתים א–ב לבתים ו–ז בהקבלה ניגודית:

בית ו:     יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגָפְרִית

וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם.

           בית ז:    כִּי צַדִּיק ה'

צְדָקוֹת אָהֵב

יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ.

 

המכנה המשותף הלשוני בין שני חלקי המזמור הללו הוא השימוש במילה 'רְשָׁעִים', המופיעה בלשון רבים אך בשני המקומות הללו, וכן המילה 'יְשָׁרִים'-'יָשָׁר' ככינוי לצדיקים, שאף היא מופיעה רק בשני חלקי המזמור הללו.

הניגוד בין בית ב לבית ו ברור: בבית ב מתוארים הרשעים כגוברים על ישרי הלב, אך בבית ו משיב ה' את הסדר המוסרי על כנו ומעניש את הרשעים. בית א ובית ז עוסקים בצדיק: בבית א קוראים לצדיק לנדוד מפני הרשעים, ואילו בית ז מתאר את הארת פניו של ה' לישרים. בגמול הא-לוהי לרשעים ולצדיקים ישנה מידה כנגד מידה: הרשעים חפצים לירות את חִצם על ישרי הלב 'בְּמוֹ אֹפֶל' (מן המסתור), ואילו עונשם של הרשעים הוא בזאת שה' ממטיר עליהם את 'חִציו' שלו מן השמים בגלוי – פחמי אֵש וגפרית ורוח זלעפות; ישרי הלב משמשים מטרה לחִצי הרשעים, הנורים אליהם "בְּמוֹ אֹפֶל" והם נקראים לנוס ולהסתתר, אולם ה', "יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ" – בגלוי ובמאור פנים.

ח. גבולות הפולמוס במזמורנו

האם אין המשורר במזמורנו דוחה עצה מעשית נבונה ביחס להווה, זו שמייעצים לו 'האומרים לנפשו', בשמה של תפיסה דתית שאינה מבוססת על עובדות, ושצידוקה יתגלה רק בעתיד שזמנו בלתי ידוע? האם חובת הזהירות והדאגה לביטחון האישי אינן שיקולים ראויים מבחינה דתית?

בסעיף ד הערה 6 הבאנו את הדו-שיח בין רבי יוסי בן קסמא לרבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח ע"א). 'האומרים לנפשו' של המשורר היו יכולים לענות לדברי המשורר כדברי רבי יוסי לרבי חנינא: 'אנו אומרים לך דברים של טעם, ואתה אומר לנו: מן השמים ירחמו'!

כדי לחדד את שאלתנו, נעיין בחלק ממזמור נ"ה, שיש לו כמה נגיעות למזמורנו:

נ"ה,   ד              מִקּוֹל אוֹיֵב                                            מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע

כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן                                 וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי.

           ה             לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי                                    וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי.

           ו              יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי                                וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת.

           ז              וָאֹמַר: מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה              אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה.

           ח             הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד                                    אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה.

           ט             אָחִישָׁה מִפְלָט לִי                                  מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר.

           י              בַּלַּע אֲ-דֹנָי, פַּלַּג לְשׁוֹנָם                        כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר.

           יא           יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ       וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ.

           יב            הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ                                         וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה.

ובכן, אף במזמור זה מתוארת עיר שבה הרשעים שולטים בחברה ומאיימים על הצדיקים: "חָמָס וְרִיב בָּעִיר... וְאָוֶן וְעָמָל בְּקִרְבָּהּ... וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה" (פסוקים י–יב), ובלשונו הקצרה של מזמורנו ניתן להגדיר זאת "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן".

ומהי משאלתו של המשורר במזמור נ"ה?

           ז              מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה           אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה.

           ח             הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד                    אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה.

והרי זוהי העצה שה'אומרים לנפשו' של המשורר משיאים לו במזמורנו "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר"! מדוע אפוא דוחה משורר מזמורנו בגערה את העצה הניתנת לו – "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי...", בעוד המשורר במזמור נ"ה מתאווה לקיים בעצמו דבר דומה – לנדוד כציפור מעירו מלאת השחיתות אל המדבר, ולמצוא שם מפלט מרשעתם של אנשי מקומו?

 

הבדל זה בין שני המזמורים קשור במידת הסכנה שבה שרוי כל אחד מהדוברים: במזמור נ"ה בא תיאור הסכנה לחיי המשורר מפיו של המשורר עצמו, ולדבריו הרשעים מסַכנים את קיומו האישי באופן ממשי עד שהוא מצוי בחרדה קיומית אמתית: "מִקּוֹל אוֹיֵב, מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע, כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן... לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי, וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי, יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת" (פסוקים ד–ו). אימת המוות מביאה אותו להתפלל אל ה' שיציל אותו מידי אויביו (פסוקים א–ג; יז–יח) וכן להביע את המשאלה (התיאורטית, שכן אין בידיו למלאה) כי יברח מאויביו אל המדבר, ושם ימצא מפלט "מֵרוּחַ סֹעָה, מִסָּעַר".

אולם במזמורנו, אין המשורר עצמו מתאר כל סכנה האורבת לו, אלא 'האומרים לנפשו' הם שמתארים באוזניו מצב חברתי: הרשעים "כּוֹנְנוּ חִצָּם... לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב". נראה שאין כאן איום ספציפי אקוטי, אלא ניתנת כאן עצה הנובעת מייאושם של 'האומרים' מן האפשרות לתקן את החברה המקולקלת, כמבואר בדבריהם בבית ג.[9]

הבדל זה שבין המזמורים במידת הסכנה שהמשורר שרוי בה הוא שמשפיע על השאלה אם ירצה לנדוד ממקומו או להישאר בו. מדחייתו של המשורר את עצת 'האומרים' ניתן להסיק כי הוא עצמו אינו שותף לייאושם, וגם אינו חש פחד וסכנה כה חמורים. הוא חוסה בה', וסבור שאין כל צורך לעזוב את עירו. אמנם אין הוא מכחיש את עובדות היסוד המתוארות בפי 'האומרים', כי ידם של הרשעים תקיפה, וכי בכוונתם להרע לישרי הלב. אולם לדידו אין זו סיבה להתייאש ולברוח מן המערכה. הוא חדור באמונה כי מצב זה הוא זמני, וסוף הרשעים לבוא על עונשם, ואילו הצדיק השם מחסהו בה' – לא יינזק.

ממילא הפולמוס שבמזמורנו הוא דתי חברתי ואינו נובע ממצב של 'פיקוח נפש'. אין לראות בדברי המשורר במזמורנו דחייה של עצה פרקטית טובה מחמת שיקול דתי מוטעה. אדרבה, השקפתו הדתית האיתנה של המשורר, נותנת בידיו ראייה נכוחה של המציאות הריאלית: הוא אינו ממהר להתייאש מן האפשרות לתיקון החברה, ועל כן גם אינו ממהר לנדוד ממקומו אל ההר, ולהיכנע בכך לרשעים ולשלטונם על החברה. הוא ימשיך לחיות במקומו במתינות ובזהירות, יבטח בה', ויצפה ליום שבו משפט הצדק הא-לוהי יחזיר את הסדר המוסרי על כנו:

           ל"ז, ט    כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן                                 וְקֹוֵי ה', הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ.

           י              וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע             וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ – וְאֵינֶנּוּ.

           יא           וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ                                וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם.

 

 

*	*******************************************************	*
* * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו עורכת: נחמה בן אדרת  ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * *
*	*******************************************************	*